שער גנעדן אטומי / אורי בית אור

 

שער גנעדן אטומי

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כבר לפני שנים רבות, בסוף של יום שישי היו-היה ערבי שבת.

איור מאת יעקב גוטרמן

פעם אחת, שלא כרגיל, כל בני-הכפר, שהוא עיר ואם כעת, נהרו כולם לבית המפלגה. אנחנו, שצעירים היינו מלהשתטות, נהרנו גם. אמרו שיהיה אקשן משהו-משהו. נהרנו. לפי המודעות, תהיה הרצאה על "הפצצה האטומית בליווי הדגמות(!)". לא היינו בטוחים שההדגמות, עם הפרשנות המפא"יניקית, תגענה עד אלינו. גם לא בטחנו ביכולות של כפרנו לעמוד בכך כבר אז. כולנו באנו. הרצאה עם הדגמות!... ובאמת, מלים היו הרבה שם, אבל ההדגמות היו תמונות - וגם הן מטושטשות מאד. הסבירו שאלה צילומים יפנים - ועיניהם צרות מאד, בנו ובכלל - ואז, היו הם בצרות צרורות; לכן, ההדגמות ממוצמצמות. מאד התאכזבנו. מאד-מאד. בכפר כה חקלאי, אפילו לא ביקוע של ביצה? וזה עוד לפני שאטום היה סוד עמום בישראל, שלא יידעו שאין פצצה אטומית. מאז, אני חולם על הדגמת-ממש של האטום. סיפרו שבלעדי עשו ניסוי באי ביקיני והצטערתי במיוחד. תמיד ביקיני הסעיר אותי - ואי-ביקיני, עוד יותר.

 

גם בצבא לא באתי על סיפוקי האטומי. הרבו להדריכנו לגבי אב"כ (אטומי, ביולוגי, כימי), אבל ההדרכות לא שכנעו. המדריכות שם לא יכלו להיות בשורה רעה. נשארתי עם כמוסת-תקווה, שיום אחד אהיה באירוע שכזה, אבל סטרילי. סיפרו, שכיום, האטום מעורבב בגז צחוק - וכשמתפוצצת פצצה, כולם מתפוצצים מצחוק - וזהו, מלחמה? חדל! נראה טוב. מלחמה שמצחיקה, אפילו טוב מאד.

 

כשבאתי לקיבוץ, חשבתי שלא עוד חלומות על אטום ועל שברו. אטום לא. בעצם, שבר כן. אפילו משברים. בנידון זה, אין כמו קיבוץ. חוקרי-נבוכי-התופעה טוענים ששכיחות המילה "משבר" בלשון המדוברת בקיבוץ היא הוכחה לחוסנו, בגלל הנוגדנים. אני אוהב את הרעיון שהתנגדויות מחסנות גופים ונפשות. כשמדובר באותו קיבוץ ספציפי שבמקומנו, לפי הסימנים הנ"ל, אין קיבוץ חסון ממנו.

 

בכלזאת, פה ושם, בפעילויות להגנת העורף והפנים, חלמתי על אטום. ידעתי שסודותיו יעלו את הקיבוץ לכלל אחדות בלתי מתפרקת. כולם יודעים שקיבוץ נבנה לא רק ממשבר, אלא גם מפירוק; ממנו נבנו "איחוד הקבוצות והקיבוצים", "הקיבוץ המאוחד", "מפלגת פועלים מאוחדת" ו"אחדות העבודה". המשברים כללו גם זליגת קיבוצניקים החוצה; שנאמר, "קיבוצניקים של בינתיים, קיבוץ של הנצח". ברוח זו חלמתי על אטום. התבססתי על תורתו, כפי שהבנתי. הריהי היא לפניך- ואם שונה היא מכל מה שידוע, בא זמן לשנותה ולנטות אל הדלהלן:

 

עלפי שמו, א-טום הוא יחידה אחת שאינה ניתנת לפירוק. זאתי אחת האיכויות הכה-נחוצות של קיבוץ. א-טום, פירושו שוויון מוחלט, כי זה רק אחד. אין למי להשוות. לא דמיות, אלא מעין "אחד רבים = אחד", מעין "טיפה בים היא ים בטיפה". אבל זה טוטלי וחדגוני מדי. איך יכולה להיות עזרה הדדית ובמה, כשכולם כמו אחד ואחד כמו כולם? אז עבדו יותר על אותו מודל א-טום וגילו שהוא יכול להישבר, להתפלג, להיבקע, התפוצץ אפילו. - וזה בגלל שיש יונים חיוביים (כמו קיבוץ, שזה חיובי מאד, לא?) ויש יונים שליליים (שזה שלילי, גם כמו בקיבוץ; מעט, אבל יש. הלוא?). אמנם יונים הן סמל השלום, אבל מתברר שבלי שלילה לא יכול להיות חיוב! אפילו היונים כאלה.

 

כך, לפי תורת האטום שלי, קיבוץ הוא יחידה אחת שלא מתפרקת, וכשהיא מתחלקת לפעמים, אז היא שוברת רגל, יד או ראש. יש בה אנרגיה חיובית ואנרגיה שלילית. השלילה היא תנאי הכרחי לכל חיוב. חלמתי על אטום, כי ידעתי בלבי: זה ישנה עולם, ככתוב "עולם ישן, עדי יסוד נחריבה. לא כלום היום, מחר אתמול". זה אפשרי, אבל בשביל זה צריך פצצת-אטום וגם "היום לא-כלום מצוי, מחר רק כלום רצוי".חיכיתי. סבלנות היא אם כל משבר. עברו שנים אם לא יותר.

 

באחד הקיבוצים, שבאותו שער של גנעדן, היה איש מקורי. מתחת ידיו, הכל יצא חיובי מאד. לפי דיווחיו למוסדות המיישבים, לא היו שנים ברוכות ביבולים צפויים, כמו שנות הבצורת הקשה. וכשקמה בקיבוץ להקת בצורת, היה הוא הראשון שעשה חשבון שזה רווחי יותר מהעדר-גשמים. הוא זה שהציע שאווזים יאכלו את עשב השדה במטעים וכתגמול, אנחנו נאכל אותם וגם נמכור. "שרשרת המזון" הציע שנקרא למפעל הזה. חברים נבהלו משרשרת שכזו, כי מה הלאה? היא נקטעה ברגע אחרון. הוא הציע לטעת חרובים במקום ירק לבהמות ומספוא אחר. עד היום, מאז ניטעו 5 חרובים לניסיון, הוא עוסק בפיתוח קומביין לקטיף חרובים שאין עדיין. הוא הציע להטות את הרוח הנושפת- המושרית על כל החלילים אשר יצרנו ולספק נחת-רוח למעוניינים, כולל בחו"ל. נארוז אותה בקונסרבים כמו קונסרבים. באחד הלילות, התגנב למחסן זרעים והחליף את זרעי החומוס בזרעי שעועית שחורה. בשחר, בטרם יבחינו בין לבין, יצאו חברים וזרעו בדמעה את הזרעים המשונים-קצת בערבות הנגב. האיש היה עסוק בקומביין, בנוצות-אווז ובבעבעאל'ך שבשדה ובכלזאת הייתה שנה טובה לחקלאות. השדות שפעו חומוסים מיוחדים, שחורים, דו-פסיגיים, גדולים ודומים לשעועית. יום אחד עברו במקום יוצאי לטינו-אמריקה והתפעלו מהשעועית השחורה שגדלה יפה; ועוד אמרו, שאצלם, בדרון אנריקה זה מאכל תאווה - וכך בקיבוצים שכנים. גם התאחדות עולי דרון-אנריקה ישתגעו על זה. המגדלים נבוכו. בס"ה חשבו על חומוס ופיתה לא-קראנץ'. האיש שלנו נאחז תזזית. לנגד עיניו ראה כבר אניות מפליגות למרחקים עם שעועית שחורה - והצי העברי מתנפח לממדים לא ישוערו. אווירונים טסים על גז שחור ולא מזיק. ראה את דרום-אמריקה רעבה לשוורצעא בעבעאל'ך מארץ הקודש. חשב אפילו על תחנת כוח מקומית שתפעל על גז טבעי, שזה תוצר המתחייב מחומר גלם שכזה. הציע להקים חברת מניות ולתת לחברים אופציות בהתאם. בדק בבורסה מה יקרה והם נבהלו מעוצמת הרעיון וכל מה שכרוך בו. חברים בקיבוץ שבמקום היו קצת ספקנים. אמרו שקודם יערוך ניסוי. חודש זה בסדר? אמר שכן וגם הסכים.

 

במשך אותו חודש בישל חברנו טונות של שעועית שחורה ומילא בה כדים שנותרו ברפת, גיגיות שבמכבסה וחביות מהמוסך. רבים מהם ייבש על פחים מגולוונים ומכר אותם במקום פיסטוקים. את הנותר מכר בדוכנים ליד הצומת, בעיר סמוכה ובתחנות דלק. בשדות נוספים זרע שעועית שחורה שמבושלת כבר, כדי לחסוך ולפתח "קטוף כפי יכולתך ושלם כפי יכולתנו". חברנו היזם שלח לקיבוצים הלטינו-אמריקא מן השחור-שחור הזה, לפי כד בעבעאל'ך לבטן הומיה. כשכולם התנפחו לגמרי ולא מחשיבות, הציע עוד שעועית יותר שחורה, בחצי מחיר שלפי חשבונו זה בדיוק .30% . תושבים בסביבה השחירו פניהם, בטנם תפחה. מתיחות שרתה באוויר שהריח די-מוזר. החיים התנהלו יותר לאט. משהו התחיל. כולם הרגישו. בקיבוצים, על הדשאים, אנשים התפרקדו כבר מהבוקר ובטנם הורה הרים. היו שהתקשו לנשום, להתעטש. תעצומות של לחץ הצטברו עד אינסוף כמעט, לוא היה אינסוף. נראה שהכל עומד על סף משהו. במעמקי האדמה נשמע גרגור בלתי פוסק או משהו דומה; ואולי היה זה לא ממעמקים כאלה.

 

ערב. שמש הבהבה בים. צללים המשכו על השבילים לאורך. אנשים גררו בטן נפוחה אחת ועוד אחת, הרבה. הפופיקים בלטו ונלחצו, חישבו להיירות כמו טורפדו. מישהו הרגיש שמשהו עולה לו בגרון. רצה להשתפך. הלך למרפאה. אחלה אחות חיכתה שם. שאלה מה לוחץ לו. אמר שמשהו בסביבת הבטן; שיש לו בטן מלאה ולא פרט. אמרה שישפוך מה שיש לו על הלב או במקום אחר, אבל שלא י-גזים. התחיל לומר שהוא מת עליה, אבל אחרי מילה שנייה הוא השתנק. נתקע לו בגרון. מיהרה להזריק לו זריקה אנטי-הגזים ושום דבר לא פרו-גז. באותה שנייה שנעצה בו מחט, באותה שנייה ממש אירע פיצוץ עצום התפוצצות של מחץ. אחריו אירעו עוד פיצוצים ועוד, בכל הישובים. למרומים עלתה פטרית ענק של גז מצחין. שמים אדומים חשכו לחלוטין, באיבכות-אדים שקופים-שחורים ומה שאחרכך. נראה כאילו האטום, נשבר לבו, התפוצץ, השתחררה אנרגיה - וכל הישובים במועצה עלו בסערה השמיימה. לא הופ-גזו. לגמרי גזו.

 

למחרת, שמש הציצה אדומה כדם - ואין קיבוצים שם. גם אני, שבמקרה הייתי שם כחמישים שנה, גם אני גזתי ונגוזתי. ובסביבה, הטבע שינה את טעמיו. בשדות רבצו שיחים של בעבעאל'ך מהבילים. במקום נוצר מכתש אטום לערכים. לא, לא היה זה בגלל חומוס ולא בגלל הקומונריות ובוודאי שלא בגלל הקולקטיב. הכל, בגלל היזמות. המציאות לא הסתגלה אליה. הקיבוצים היו קרבן של-, "כן" ליזמות!. כך נסחפו למשבר אטומי על כל השלכותיו. קיבוץ אחד נשאר, כי לא אוהבים שם חומוס - ובייחוד שחור כזה ועוד בלי פיתה. אחרי שנמוג אותו גז טבעי והכל נשם, רשות שמורות הטבע השתלטה על הקיבוץ, שילמה שכר לאנשים, שיהיו שם לתמיד ויתנהגו כמו חברים, רק בלי משבר ובלי פילוג; כלומר, לא הכי קיבוץ, אבל די טוב כשמורה של טבע. מאז, נפסקה זליגת חברים החוצה. אחרכך, הרשות דיסקסה את השדות, כדי שהשעועית והחומוס השחורים יגדלו לבד. בשדות סמוכים זרעו פיתה רגילה ופיתה קראנץ'. את האזור גידרו - ולפארק קראו שער גנעדן אטום. אם תרצו לראות קיבוץ שחי יפה ובאחדות מלאה, בואו לגנעדן. מקווה שהוא אטום לכל מה שאטומי. מעל השער תמצאו סיסמת חיים. מעתה אמור "לא-כלום אתמול וכלום היום".

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: