סה לא רע / אורי בית אור

סה לא רע

אורי בית-אור [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בגלל הצרפתית, קראו לו: נדי מנואל, מיד כשקרה מה שקרה, קראנו לזה אפקט סולרי. נדי היה זה שזיהה שכל כתמי הגוף שצצו באותו לילה, הסולרי, הוא מקורן. מן השמש? לא.

איור מאת יעקב גוטרמן

ערבבנו סולרי בסלרי. נדי העמידנו על הטעות הגורלית. עוד קודם, קראנו לנדי מנואל - ד"ר, כי לא היה כמוהו מי שפותח ספר על בריאות בעמוד נכון. הוא גם זה שבפורים הוכיח שערבוב אנשובי עם ריבה במים גורמת גועל נפש לחברי הקיבוץ - וזה לא בגלל אורחות חייהם השיתופיים. הוא גם הראה שמילים טובעות ביין - ולכן זה מסוכן. רואי שחורות (היו כאלה בקיבוצנו) אמרו שהכל קרה בגלל שאנשים הלכו מרצון לגיוס של ערב ושל לילה. לו היו הולכים תוך התנגדות, היו הנוגדנים מנטרלים את המכות-טריות. כן, ככה זה נראה. היו כמה נערות שכחכחו את עיניהן תוך הגיוס - ולמחרת הופיעו כשעיניהן השחירו. האדמומיות הייתה שקועה בכחול עמוק. כשראינו זאת, הזמנו משטרה. באה, ראתה את הנסיבות והסיקה שזו מכת-מצריים ה-11, וזה לא שהקיבוץ הרביץ. הקיבוץ חלה במין צרעת, כמו שכל מיני מפורסמים חלו. וזה לא רק בגלל אי שלמות שבחיים כאלה; זה גם כי אנשים שבקיבוץ לא מושלמים. נבוכונו מול קביעה אכזרית כזו. היה מי בתוכנו, שהוא אדון לנביאים כמעט, שאמר שזה צפוי. אמרתי לו ש-למה, בכפר-סבא מולדתו לא קרו דברים כאלה? הוא נאנח שככה זה. כשמשתנה צורה משתנה צרה, אמר; גם כשידע שקיבוצנו קולקטיב קומונרי ולא מושבת סבא וסבתא.

 

נוכח המבוכות, שלחנו דגימות של המכה-טרייה למעבדות בבירת המחוז. שלחנו לשם ירק שמיינו באותו גיוס. קיבלנו טלגרמה, ש-"צריך לחכות. תשבי נסע לחו"ל אבל הוא צריך לבוא, והוא ימצא תירוץ לקושיה ולשאלה". תשבי היה אז בכנס מדעי בחו"ל ואי אפשר היה לחכות. יודעי דבר רמזו, שהוא יישאר שם עד שיבוא משיח, כי אין לו תשובה לשאלה: למה דואבים המתנדבים בעם מכתמי מכות-מצריים, אותן שחורות, כחולות, אדומות והכל ביחד; והן צורבות; צורבות בייחוד כשרוחצים אותן. ניסיתי. שפשפתי בליזול ובברזלית. מצבי הורע כלכך, עד שחשבתי לחזור אפילו לצבא. עם חבלות כאלה, שמה אחשב גיבור.

 

ד"ר נ. מנואל לא התערב בבוקה, במבולקה. כשההמון הריע רוע, נדי פתח ספר על בריאות בכלל ועל רפואה בפרט. יצא אל ההמון ואמר לרופא המקומי בלחש, ש-"זה מ-הזה" ושיקרא עמוד 113 בספר. הרופא תמה איך הגיע קיבוצניק בור כמו מנואל לעמוד כה מתקדם. קרא בקול את הכתוב, קצת בלגלוג וקצת בתימנית (בגלל מורי...) - והיה ברור שאחד מהם לא-צודק - ואפילו שניהם. כיוון שאהבנו יותר את נדי, קבענו שהוא פחות לא-צודק מהדוקטור האחר. נדי העיר בביישנות, שצריך למרוח שמן כלשהו על העור: שמן תינוקות, שמן חמניות, שמן שעורים, שמן מכונות, שמן טיגון, גריז, וגם וזלין אפשר. על שמן-זית לא המליץ, כי הזיתים שלנו הניבו רק גלעינים. לדבריו, זה יעבור תוך מספר ימים. לא רצה לומר את המספר. שיערתי שמדובר ב- 40. מספר תנ"כי. מצורעים תנ"כיים חלו או נרפאו בסביבות ה- 40 . מנואל אמר גם למה זה קרה, אבל כאן איבד את תושייתו. התבייש לומר שהוא האחראי. הוא ריכז את גן הירק. הוא טיפל בירק שקרא לו "סה לא רע", הוא קבע שרווח זה דבר רצוי, הוא הזעיק אותנו לגיוס. הוא לא טרח לקרוא בספר במועד. הוא לא טרח להזהירנו. הוא היה גם היחיד שנהנה לראות בפריחתנו. בייחוד נהנה ממראיתן של הגברות, שביניהן, לא ניתן היה להבחין בין נאוות לבין נעוות. שמח לאיד, כי חשבון ישן היה לו איתן.

 

הנערות שבמקום, דאז, לא שוכחות לו, שפעם באו לקיבוצנו שתי נערות נאוות מאד, תאומות זהות לגמרי - ולכל אחת, עשרה קבין של יופי. נועזות היו. לא חיכו לחיזורים - וזה התאים לרווקינו שבכל חדר ישנו אז 4 רווקים, ממש משפחה. כלכך משפחה היו, שאיש מהם לא העז לצאת עם נערה שאחרים לא אישרו. ולא חשוב שהיו אז בקיבוץ 52 רווקים ורק נערה אחת. מכאן תבינו למה נשארה כזו, אפילו כשהסוסה החדשה נקראה על שמה. אז, אותן נערות תאומות זהות שעמוסות ב-10 קבין מהדברים היותר-רלוונטיים, אחת מהן בחרה בנדי והוציאה אותו למרעה, כלומר לטיול במדבר אחד, שפרח מאד בגלל אותם ימים. שבו לקיבוץ שמחים. לא יודע אם גם טובי-לב. הלכו לישון על באמת. למחרת נסעה הנערה. למחרת המחרת, מיהר נדי מנואל ושלח בדואר חבילה קטנה לנערה. על החבילה רשם רק שם משפחה. יודעי-סוד, כמוני למשל, האחראי על דואר, ידעו שבחבילה הייתה חזיה, ששכחה הנערה איפה שהוא יודע איפה. נשים כבודות שבמקום ראו את החבילה ושיערו את המידות. "מידות נאות להן", אמרו בהערכה ובקנאת-מעט. הוא נעלב, אבל איש לא ידע שככה זה. עברו ימים ונדי לא הראה סימן של געגוע. גם לא הגיע כל מכתב. בתוקף תפקידי, שאלתי מה קרה - והוא נבוך קמעא: הוא לא יודע עם מי מהשתיים הוא יצא. אמנם הוא רשם על פתק את השם, אבל זרק אותו לכביסה עם המכנסיים. וחוץ מזה, אם ייפגשו, איך יידע עם מי נפגש? אדמומיות נבוכה על לחייו והייתה אות וסימן מקדים לאותן צריבות, שאיש לא ידע מהן.

 

כן. כשחברים השתלפחו, שלחנו את החבולים לבית חולים שבמחוז. שלחנו אותם למרפאות חירום בעיירה שכנה, השכבנו אותם במרפאה המקומית, לצידה של האחות הצעירה שמאירה להם פנים שלא צרבו, כי היא שכירה. כולם אמרו שזה לא כלום ולכן זה יעבור. כך היו פני הדברים: צרובים ומצורעים. כך, עד שמנואל פתח ספר נכונה, הזעיק את העם וקרא מה שכתוב, בהקשר זה. אה, את הסיפור עצמו שכחתי לספר. מילא, הוא פחות חשוב, אבל הנה הוא.

 

בגן ירק רצו להיות רווחיים, כי הוכח שרווח נותן רווחה. לכן, הוחלט לגדל גידולים שייקראו "ספציפיים"; כלומר, שצריך מומחים בשבילם. את הגידולים שולחים לחו"ל - ובתמורה מקבלים דביזים, כלומר מטבע קשה, כלומר דולרים. כך עשינו. בהשראת נדי מנואל גידלנו צמח ששורשיו נחשבים בחו"ל כשורשי-משיח צדקנו, שורש משורשי ארץ הקודש. "סלרי" קראו לו. "סה לא רע" קרא לו נדי, אותו צרפתי ששורשיו, בברלין הם.

 

הסלרי גדל. שורשיו תפחו. עקרנו אותו, בררנו אותו, פוררנו ממנו רגבים שמהנגב, ארזנו ושלחנו לנמל. בנמל לא התרגשו. הניחו אותם בצד, בגלל הריח - ושכחו להעמיס. האניה הפליגה בלי השורשים. כשהריח היה לסרחון, באו פקחים, פקחו אף, עצמו עיניים ופקחו - והכריזו שככה אי אפשר. "אם אתם רוצים, תמיינו מחדש". החזירו מאות ארגזים לסככת גן-ירק שאצלנו. מנואל הזעיק אותנו, הקיבוצניקים. בהמונינו באנו ומיינו ומיינו ומיינו עוד. כשהזעה ניגרה, ניגבנו ידיים בפנים והמשכנו. נגמר. העמסנו את השורשים על משאית ושלחנו לנמל. כעבור כמה שעות, התחילו הצריבות, החבלות, הצרעות, הצבעוניות החשודה. כנראה שאז התחיל אדום-דרום. פה ושם היו גם בחילות, בעיקר של בחורות, שראו מי שוכב במיטתן; ואולי לא בגלל זה, אלא בגלל מי ששכב במיטתן. הנה, ככה זה קרה - ולמה? הו! זה מה שסיפר נדי מנואל עלפי הספר על בריאות וחולי, ע' 113:

 

סלרי הוא שורש של צמח שמיועד לתבלין. יש בו 0 כולסטרול. לעומת זאת יש בו 11 מ"ג מגנזיום, 24 מ"ג זרחן, 260 אשלגן (!), 80 נתרן, 40 סידן. כמעט 500 מ"גים יחד. מספיק לפצצה קטנה. שמן לסוגיו, יש בו פחות מ-1%. הכי כדאי לגדלו, כי יש בו כמעט 100 מ"ג מים, שזה המון בנגב הצמא. ולא רק זה, אלא שהסלרי דנן מכיל רעלן (!) הקרוי פסוראלן. אפשר לחלות רק מהשם שמכיל את האלרגן. אם נחשפים לשמש, יש כאלה (בייחוד בעלי גן קיבוצי) שמגיבים כאלרגיים מאד. אלרגן זה לא נהרס בבישול (כך, לפי נדי); לכן, כדאי לבחורות להיות בשלניות; לכן, יש מי שלא נוגעים באשת חיקם, כל עוד היא בתורנות בישול. בזה כל העניין. סה-לא-רע הוא רע מאד אם יש בו חתירה לרווחים. וכאמור הוא סלרי בגלל השפעה סולרית שבנגב.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: