סדן חבוט / אורי בית אור

 

סדן חבוט

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשבא אלינו, לקיבוץ, ידענו שזה איש של אהבה.

איור מאת יעקב גוטרמן

קודם כל, שם כמו שלו, "ש...ש...ש...ש..." הוא פתיחה לכל שיחה טובה. שנית, זאת שיחה מאד שושואית: ששששש.... ששששסוד, שיישאר בינינו. שלישית, הרי כל שלום מתחיל ב-ש'. כי מה אומר הש'? שיש, לפחות, שלוש דרכים להגיע לשלום - ולא חשוב מי עדיפה. העיקר להגיע לשלום. ורביעית, המוסד ממנו בא התהדר באהבה. קראנו לו "שין ושו" שזה התאים לו עד מאד. שינושו! ציפינו שבחור עם שם כזה, יהיה דוגמה לאהבת-אדם. היה בזה מן הנכון. אך עד מהרה למדנו, שלהיפך; כדי לא לאהוב, הוא לא מפרגן לאף אחד. פשוט ולעניין. אפילו צל חיוך לא הצלחנו לראות אצלו. אולי בגלל השפם. בכלל, היו שאמרו עליו ש"כל קניבל אוהב אדם" וזה מכוון רק לשינושו.

 

שפם שחור היה לו שכיסה את פיו כלכך, עד שכשאכל פרוסת לחם מרוחה, היה הופך אותה, ששפמו לא ישתתף. באוכל שלו, הוא לא מתחלק אפילו עם שפמו... היו לו גבות עבותות. בכל פעם שציירתי אותו, יכולתי לציירו ישר/הפוך וזה נראה אותו דבר, כי גם עיניו היו שחורות וחמורות. ראיתי פעם זיק שמחת-אמת בעיניו. היה זה כשהבן שלו טייל בערוגת ציפורי הגן שבגינתו והערתי לו, שעם ציפור כזו, זה גן עדן אמיתי. האמת, שנינו ידענו שבגן עדן המקורי, שינושו יכול היה להיות, לכל היותר, מלאך עם חרב מתהפכת, שעשה לבד. זאת, בתנאי שאף אחד לא יחליף אותו בתורנות, כי הוא לא יתן את החרב המתהפכת. היא שלו. רוצה? שיעשה לבד. וכידוע, מלאכים לא כלכך טובים בחרבות.

 

שינושו עבד במסגריה. מסגר מעולה. כל בוקר היה מגיע למסגריה ב-06:47. מנקה משטח עבודה שהיה נקי עוד מאתמול. מרתיח מים לקפה, מוזג לעצמו-עצמו-עצמו. "מישהו רוצה? כן? אז תעשה". שיעשה לבד, הוא לא נכה. היה מצית סיגריה באש של המלחם, מסרק שפמו, מנגב ידיו באלונטית שבחגורה, פותח שרשרת מנעולים שעל קופסת כלי-עבודתו ושולף כלים - ולכל זה הקציב 7 דקות. אחרכך, היה ניגש אל הסדן, מכה בפטישו מכה ושתיים, להבטיח את חוסנו, ומתחיל לתקן כל מה שנשבר, בכוונה לדעתו, כי לא יודעים לשמור על הכלים. ב-10:45 היה מפסיק, מרתיח מים לקפה, מעשן סיגריה, שואל מישהו מה העניינים, כדי להתעדכן, מוותר על התשובה וחוזר לסדן ולריתוך. כשהיה חובש מסיכת ריתוך, כך מספרות שמועות, מתחתיה היה מחייך לעצמו ונענה בחיוך גדול לעצמו. היה מזמר לעצמו שירים בצרפתית ורוחו טובה עליו. בחברה כזו חש בנוח. שהסביבה תהיה בדום. ניסיתי פעם לתקשר איתו. חבשתי מסיכת ריתוך - ובאור המסנוור, התאמצתי להבחין בפניו. לא הצלחתי. לעומת זאת, בדרך לצהריים, אמר לתומו, "מה אתה חושב שאני טמבל? מי חובש מסיכה ולא מרתך... זה בטח בשביל העלון", אמר, כי אז כתבתי בעלון על חברים שעל-באמת. אחר הצהריים חזרנו למסגריה. שינושו ניגש לסדן ובפטיש הכה בו בכוח, שמישהו לא סידר אותו והחליף את הסדן, כמו שעשו לו פעם. אמרו לו אז, שאני מאחורי התעלול. הכחשתי, אבל הוא לא האמין להם ולא לי. כולנו חשודים. מה היה על באמת?

 

כששינושו רק בא למסגריה, רצה להיות בטוח שלא ייקחו לו את הסדן. לקח חבית בגובה המתאים, מילא אותה באבנים. אל בין האבנים שפך חול דק מעורבב במלט. על כל אלה יצק הרבה מים, כי אמרו לו שכל קילו מים שוקל קילו אמיתי. אחרכך הכין חצי מטר של בטון וסתם את החבית. לתוך הבטון שיקע סדן, שרותכו לו שני ברגים עבים וארוכים. הברגים והסדן ננעצו אל החבית עמוק עמוק בתוך. סביבות הסדן יושרו היטב ונכתב שם, באותיות עבריות ובהיגוי צרפתי, "זה שלי. לא לקחת לשום מקום. שינושו". חברים העירו שזהו שיא הטקט של המסגר הנ"ל. מזל שלא כתב "לא לגנוב". שאלתי אותו למה לא כתב? אמר ש"גנבים באים בלילה ובין כה לא רואים, אז בשביל מה?". אכן צעד מתחשב.

 

אחרי שגמר לייצב את הסדן, ניגשו כמה חברים, יחד ולחוד, וניסו להרים את החבית ולהציבה לא במקומה. ניסו ולא יכלו. ניסו עוד פעמיים והחבית לא זזה כהוא זו. שינושו הביט בחברים בזלזול, ניגב ידיו באלונטית, הדליק סיגריה בגפרור שרוף שבקופסתו, ניגב שפמו לכאן, לשם - ולשני צדדים גם יחד, הרים את החבית, שם אותה תחת בית שחיו וצעד איתה למקומה המיועד. בדרך, עצר והצית שוב את הסיגריה שכבתה מרוב התפעלות. הניח את החבית במקומה ואמר, כלאחר פה, שאיש לא יעיז להזיז אותה. האמת, גם אם היה רוצה, איש לא יכול היה לעשות זאת. בכל זאת, כל בוקר, ערך האיש את מבחן החבית, הסדן והמקום, נוסף לטקס האלונטית, המים לקפה (לאחרונה, הפסיק לשים קפה, כדי לחסוך), החגורה, הצתת סיגריה וליטופו של השפם. לכל אלה הקדיש כבר כ-9 דקות ואולי טיפה יותר.

 

שנים ניסינו להסיט את הסדן-חבית מהמקום. לא זז. עיינו בקפדנות במעשה סבא אליעזר והגזר, הבאנו חברים, הבאנו סבתא, חתולים הבאנו וכלבים. הדבר לא זז אפילו. שינושו היה מגיע, מזהה את צעדי המתאמצים, מחייך תחת לשפמו ומוצץ סיגריה ביתר עוז. אחרכך אומר "טמבלים" כללית, ונחבא אל כליו.

 

לא נחנו לא שקטנו. יום אחד, כששינושו עוד לא הגיע, הבאנו טרקטור שמלגז-מנוף מאחוריו. בקושי רב, אנחנו והטרקטור הרמנו את החבית המסודנת והזזנו אותה לפינה נגדית שבמסגריה. טשטשנו עקבות - וכל אחד פנה לעבודת יומו. אני, שהייתי שם אורח לשעה בשל תיקון ממטרות, שקעתי בהחלפת קפיצים, במלחציים שניצבו בחוץ. הם היו שם, כי פעלו שלא כשורה לטעמו של שינושו. הגיעה דקה מתאימה וגיבורנו ניצב בפתח המסגריה. עיניו זיהו מיד שהתחוללה מהפיכה בשטח. ניגב ידיו באלונטית, הצית סיגריה. היטיב שפמו. שמנו לב, ששינה את סדר הדברים וגם לא הרתיח מים לקפה. ידענו שמשהו דרמטי מגיע. וכך היה: שינושו ניגש אל החבית, זו שהתמלאה אבנים וחול ומים ובטון ושעליו הותקן סדן כבד מאד (מאד כבד), הניף את החבית מעל הראש, פסע צעד אחד או אפילו שניים וזרק את החבית למקומה, מרחק של 6 מטרים לפחות. החבית נחבטה בקרקע ומיהרה להתייצב, כי פחדה מאד משינושו. עמדנו פעורי-פה. שינושו ניגש לחבית, נוכח שהיא בסדר, אמר "טמבלים" כללי ושב לעבודת יומו. מאז, כל יום ולפני שהוא מתחיל אפילו לסרק שפמו, שינשו סוקר מקומו של הסדן. אותו לא יסדרו. מבחינתו, סדנא דארעא לא חד הוא ולא קהה. הוא מה שהוא קובע.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: