ראש ופינה / אורי בית-אור

 

ראש ופינה

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

יום ב' היום. בצדק ולא, לא נאמר בו כי טוב. לכן, נספר סיפור על אבנים שיש להן הופכין - ועל מה קורה, כשדבר חקוק באבן ושקול בש"ח.

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשפסקו מלחמות ושקטה הארץ, מצאה המדינה שיש להגן גם על חלוצים. לקחה צינורות בטון ענקיים שלא טובים להובלה של מים, טמנו אותם באדמה ואמרו "מקלט יהי לכם. כשאויבי המדינה יבואו או אויביו של הקיבוץ, בואו אל הצינורות וניצלתם, אתם ונפשותיכם. כמעט טוב למים טוב הוא לחלוצים".

 

הולכנו את חיינו בצל הצולים של הצינורות עד שיבוא עידן של כמעט בלי מלחמות. או-אז, המצב החמיר והיה חשש שכנופיית אבו-ג'ילדה תצטרף לאויבינו ותהווה איום קיומי עלינו ועל כל בית ישראל, אמרה המדינה "צריך מקלט אב"כי". ויהי כך. אל פתחי בתינו הביאו אבק של חול כנגד האטומיה; דליי-בטון כנגד ביולוגיה; כצץ כנגד כימיה (כך, לפי המהנדס מבלארוס). ויהי כן. וזאת לדעת: מלבד עתיקות שגנבנו מהממשל הרומי, אבן אין בשדותינו ורק רגבי עפר ישנם, שימתקו לכשנטעם. אז, לטובת אב"כ, חיצצו חצץ במחצבה וגררו למקומנו. בין אותם חצצונים היו אבנים, שמחמת גודלן לא השתבצו במגננה גלובלית. בדיוק אז, הייתי בתורנות של אבנים. בתוקף תפקידי, שמתי אותן בצד צדדי, כי אין להן מקום בראש או בפינה. חלפה שנה בלי מלחמה - ובסיכום שנתי, מצאו שהמקלט מועיל מאד והוסיפו עוד כאלה. נוספו עוד אבנים אין-חפץ. את כל אלה שמתי באתר זנוח. נשכחו כאבן שירדה מלב. כאילו לא היו להן הופכין. מאוסות.

 

לא אצל הילדים. הם באו למקום, קשקשו על אבנים, הפכו אותן, קשקשו גם שם, דגדגו, חרטו, צבעו, עשו אותן ללוח מודעות, לודויי-אהבה, לעיתון של קיר. כתבו דברים שטובים מעבר לתקופה. גם רכילויות כתבו, וסקופים וסנסציות. בונים מאסו באבנים כאלה והילדים הפכו אותן למיילים - וזה עוד בשלהי תקופת האבן. הם לא טרחו להתרכז רק באמת, כזאת שנשענת על עובדות. הם כתבו כך, שהכתוב יצר אמת. לגופה כתבו ולגופו, כותרות בראש כל אבן ובפינתה. כשנגמר צד, התעלמו מקביעה שאין הופכין וכתבו גם מאחור וגם למטה ובצד כתבו. איש לא מאס בכתובים האלה, כי לא שמו עליהם. הוא שאמרנו: אבן מאסו כולם כמעט.

 

כשגיליתי זאת, משהו נגול מלבבי ונוסף לבניין הארץ. לקחתי את הסלעים של קיומנו, שעטויים בגרפיטי ועשירים בפילוסופיות - ואת כל הדרך לבית הקברות ריצפתי בהגיגים של דרדקים. הריצוף חשף תובנה מקומית צעירה, תרי-עשר דברות של כן/לא תעשה בקולקטיב, ואת רוב ערכיו של הקיבוץ - והמעשים ברקע. דרך אין-מוצא הייתה זאת ונוחה כלכך, שבכל זאת, ההולכים קראו את הכתוב והעדיפו לכת עד הסוף. ההולכים בדרך כל הארץ קראו את הכתוב ומצאו בו טעם. אמרו, שלפי דברות קומונה א' ותורת האבן-סיד - ולא שמו לב אם אמת לרגליהם ואם לא; כי מה זה בשבילם חצי אמת או/ו שקר, להולכים בדרך כל הארץ לעולם שכולו אמת.

 

ערב אחד, הלכתי בדרך של בית החיים של המתים. גשם הטיף את טיפותיו, דמעות-ברכה זלגו על כל חי שעוד לא מת. לפתע, מבין ערימות עפר שממש על-יד, פרץ פלגלג. שטף-שצף וכרה לו מעין ואדי די-איתן של מי-סתם זורמים בין אבנים. בבית החיים מים חיים, הרי זה כמו לומר שהפכו של מת, לעולם הוא תם.

 

במשך הקורות האלה, אף אחד לא טען שהכתוב שלו; שהאבנים שלו; שהוא מראש פינה המקורית, שמאס באבן שאין חפץ בה; שאיש אינו דרש שלומה; שאף אחד אינו חושק במה שאף אחד אינו חושק. וכך אומר הערבי: שלא במקומה (מטרחה, יאמר), אבן היא הר - מקור טירחה לבונים - והם ימאסו בו.

 

שנים עברו. איש, חבר או בן אדם לא ביקש לשנות את הכתוב. אולי כי אותו פלגלג המשיך לזלוג דמעות-שמחה ולשובב חיים של מלווי-מתים. כנראה שלא כל הר מוליד עכבר. יש גם תולדות קצת אחרות. כדי שמה שמאסו, לא יהיו לו ביקושים ולא יעורר קנאת-שווים גמרתי אומר לחצוב דברים. זה טוב לזהירות ובגלל כל מה שכבר ידעתי, בניתי מאבנים היותר-מאוסות אובליסק נצחי על שמי בניתי ועליו כתבתי: באבן וסיד אני נשבע שהזכויות שלי הן, ואיש מלבדי לא רשאי לשנות כל משהו בקשר.

 

לא מקורי. אני מודה לך, סולון יקירי. ממך למדתי וכך עשיתי, שלא אשנה דעתי מפני לחץ ההמון הציבורי (שקולו כקול שדיים). אי לכך גליתי לשומרון, חמש דקות לכל מקום ולכן רחוק. שם לא ישיגני איש, גם אם אבנים יסקלו את חלומו. לא עזר. במקומנו, די לאחוז בלא-רצוי כך סתם, וכבר יש אחרים שיטענו "למה לו מגיע, ולי מה?" וישנו את טעמם. כך, מקום שאבניו מלאות כוונות טובות, היה לאי-תנועה ואי-הסכם ואי- רצון. לא שעינם של חברים צרתה ולא שקנאה אכלה, אלא פשיטא, "למה הם כן ואנחנו לא". זאתי קביעה.

 

יום אחד, זמן ארוך אחרי שתמו המשותפויות, קיבלתי וידאו. אחרכך, פייסבוק - ובהקשר הזה, כמה מוזר, ביקשו ממני חברות! ממני, ממי שמכתה ה' לא זכה לכך!! ממני חברות!!!? אז גם הודיעו שהשתנו דברים. באבנים יש חפץ וכן באותם אותות-תרבות שהילידים חרטו. מומחה מירושלים דיבר עם הילדים על תיירות, קומוניקציה, ארכאיות וערכו של גרפיטי. מילה בסלע. נאמר להם ולהורים שאבנים שנמאסו כבר נחשבות ומוצאות חן מאד. בשל שימור האתרים, שאסרו להזיז דברים, פנו דורשי-אמת החדשים אל הדרך שרצופה כוונות טובות בסלע והיא ממש dead end. ואם כבר, אז מסתבר שדרכי-ימים ימימה שמקובלות הן, לא עוד מקובלות בקיבוץ המתחדש ובעידן של הנדלן. ומותר לנגוס באבן שנמאסה מכבר וכעת כבר לא. אפשר למכור אותה לראש פינה. שם הן חסרות.

 

לאבנים שמשפשפות חיים ומוות יש שימוש. בכללנים אמרו: לבנות אנדרטה למפעל החלוצי. "דרך-אבן-דרך", ייקרא לה. ואילו לכבודם של חרדים יהיו אלה אבנים שיעקב צ' שם למראשותיו; ובצד יונח סולם המעלות הקיבוצי, זה שמלאכים עולים בו ולא כלכך יורדים, כי אין בשביל מה. כבוד גדול לאבנים. הן ימשכו תיירים שוחרי-כבוד. לזה יבואו יותר מאשר לבית עלמין. זאת, למרות שקבור בו מי שיש לו מצבה במקומו ועוד מצבה פסולה בואדי. ויש בו איש שעל קברו בצל. ויש בו אנשים שמתו מהרבה סיבות.

 

אתם, מתים אתם לקרוא סוף יפה או טרגדיה או משהו מצחיק. אין לי - ואני אפילו לא מצטער על כך. אם יודעים שבסוף מתים, מה משנה אם יש אנדרטה או שמכרו החצץ לשטחים - ומה אם אותו פלגלג גווע. חרב.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: