פורים ספורים / אורי בית אור

פורים ספורים

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בקיבוצי, רוב השנים, ציירתי וכתבתי דברי הבאי ודברים שהעסיקו את כבשנו של עולם ואת עולמנו-אנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

בין השאר, כתבתי פזמונים וחרוזים לעת-מצוא; ולא יצא למצוא, כי עיתותינו היו לא-בידינו. כתבתי פיליטונים, סאטירות, טקסטים לטקסים והנחיות של אירועים חגיגיים. בתוך אלה הדברים, אהבתי את פורים והייתי פעיל בהתרחשותו, בבחירת נושא החג, פרסומת מקדימה, ייעוץ וסיוע לתחפושות והופעות, הנחיה, תחפושת בצוות ולבד. תמיד חשתי, כאילו הייתי גורם אפילו בבואו. עיצוב אולם החג היה מתבצע בגדול והכניס את הקהילה לאווירה. חשוב היה זה עד מאד, כי טרודה הייתה ביומיומה התובעני. רבים השתתפו בעיצוב אותו אולם. עשינו זאת אחרי העבודה, בלילה או כשהגשם לא אפשר לצאת לשדות. היה זה אז, כשירד עוד גשם.

 

תמיד ידענו שנחוג פורים, גם אם ייפול לתוך הפסח ואוזני המן ימולאו בחזרת ובכרפס. עם זאת, לא ידענו מתי. אין ספק שהנשף ייערך בסוף שבוע, גם אם פורים נופל אל אמצעו. ואז מה? ביום ששי או בשבת? כמה נאבקו בעקשנות: יום ששי! יותר חברים יישארו עד יותר מאוחר, כי למחרת לא צריך לקום לעבודה. לכשעצמנו, נאבקתי בעד מוצאי-שבת: יהיה זמן להכנת תחפושות והופעות, זמן להכנות, חברים יהיו פנויים יותר לעזור. וביום א', לא נורא אם יהיו קצת עייפים. ככה גם נמשוך את המצברוחטוב לתוך החול.

 

בדרך כלל זכיתי לתמיכה רחבה, אבל היה חבר שראה בכך פגיעה אישית. כמעט כל שנה, אחרי פורים, במשך שבועות, כמעט שלא דיבר אתי, עד שאמרתי לו: לא יעזור לך, ברוח השמחה, גם אם לא תדבר אתי, אני אדבר אתך. אותו חבר טרח, בדק, חקר עד שאבחן כלל ברזל: שנה אחת, הנשף מוצלח מאד; שנה שנייה מוצלח; שנה שלישית, כישלון. באבחנתו היה משהו מן האמת, אם-כי לא כלכך בשיטתיות, הרי ידענו שככה זה יכול לקרות. את אבחנתו טרח להפיץ לקראת כל שנה שלישית - והרי כל שנה, שלישית היא למשהו. הוא הפציר באנשים שלא ישקיעו במה שנידון לכישלון בטוח. עדיף לחסוך התלהבות ושמחה לשנה באה.

 

ניסיתי לשכנעו כי שמחה לא יכולה להידחות, ואת תליית המן קשה לדחות וכיו"ב נימוקים שמחים ועצובים - ולא הצלחתי להוציאו מדעתו. פשוט השתגע על האבחנה ועשה הכל כדי שתתממש. רצה להיות צודק, נביא, זה שמביא את הנבואה. לא הייתה ברירה, ובפורימי שנה שלישית התאמצנו במיוחד. קיוויתי: אם רק נשבור את הנוסחה, יבוא לפורים ג' הגואל. בדרך-כלל, המאמץ הצליח, אבל זה לא הזיז לו לחבר. ראשית, בחרנו אחרת ממתי סופרים. שנית, הפצנו ברבים שנשף אחד יכול להיות פיצוץ, שני מוצלח מאד, שלישי מוצלח. זה לא רע, ורביעית, שהכל יחסי. בזאת הסתמכנו על החבר אייזנשטיין או משהו כזה, שהיה ידוע ביחסיו. אגב, אפשר להשתמט ממושגי לא-מוצלח וכישלון. כשלא הייתה ברירה אחרת, הקפדנו שבשנה שלישית והשלישית שאחריה, יהיה עצום! זה סיפק המון חומר להופעות, אפילו ביום הכיפורים, כשסופרים חטאים והחטאות. בכך, נשמרה מסורת קדומה: בחגים אחרים קיבוציים, מצווה גדולה היא לרדת על חברים. בקיבוצנו, גם בחתונות, לא היססו לרדת גם על החתן והכלה. והיו מקרים שבאו עד משבר חמור. הרי עוד הוכחה שאת אשר יאהב יכאיב. אוי ויי, אשרי ישירות הקיבוצית.

 

התנסיתי בכך. מדי שנה, בתום החג, הייתי מאוזכר ברשימת החברים שהקיבוץ מודה להם על תרומתם לאירוע. בימים ההם, התאפקו מלומר שבחו של אדם בפניו, ושלא. לכן, כשכבר אמרו תודה, היה זה ברמת "בסדר" ענייני, פרגון בקושי. במשורה. לא יאה להפליג בתודות למי שעשה מה שמצופה שכל חבר יעשה ורק בודדים נענים לכך; תלוי מי הסופר ולשם מה. בקהילה כזאת, ראוי להתאפק מלשבור שוויון, רק מפני שמישהו עשה יותר. "תודה" קשה לומר; זה מחייב את האנשים. אוקיי, אז שיהיה בסדר.

 

אחרי שנים שנשאתי בעול פורים, התעיפתי. למחרת הנשף הודעתי: די. בפעם הבאה, שיעשה זאת מישהו אחר; ואל תגידו "לא אמרת, לא הזהרת, לא הספקנו למצוא מישהו". זמן-מה לפני החג, שבתי והתרעתי. המוסמכים שמעו והמשיכו לשגר שגרת החול. ידעתי: ברגע שאחרי אחרון יבואו ויגידו: אין ברירה. אם לא תעשה, אתה תהיה אשם שפורים כיפורים. ואכן, כשהתקרב מאד החג, חזרו אלי. אמרתי שאמרתי ושהזהרתי והתרעתי - וכאילו כלום. כעת רוצים שאעשה - ועוד בפחות זמן? התרעמתי. אמר לי חבר מפרגן: אתה ההוכחה שרשעים צודקים, בייחוד אם הם בעלי הכוח. בלית-ברירה, ביקשו חבר שהייתה לו יד-מה בציור, שיעשה פורים. החבר, אכפתניק עד מאד, יצא למשימה. כעבור שעות בא אלי: אין לי מושג מה לעשות. אין לי רעיונות. עשה לי טובה אישית, לא לנו, לי. בוא. אני אתך, מהתחלה ועד סוף שיהיה טוב. לא נעם לי כלפיו, כי זה קשה הרבה יותר מאשר כלפי "כולם". אמרתי "טוב, רק בגללך" ולקיבוץ הודעתי (לא זוכר למי, אבל זה לא משנה. "קיבוץ" הוא כתובת של משהו כן/לא קיים והוא כן/לא מתאים להודעות כאלה, בלי כל מחויבות לתוצאות). אמרתי ובאתי אתו. עשינו חג טוב ויפה; בדירוגו של ידידנו הזכור לטוב "דווקא מוצלח מאד". בשנה שאחרי, אפילו לא העזו להתקרב אלי. היה חג, דווקא נחמד מאד (מה, הרי מצווה לפרגן לאחרים). בסוף הערב, עלה המנחה לבמה וחילק חרוזי משלוח מנות לקיבוץ ולחבריו. מסורת. משלוח המנות, בעצם, הוא ירידה על כל מי ומי ומי שלא. כשהגיע אלי, אמר (ואני זוכר כל מילה, למרות שזה היה לפני כ-30 שנה): "אורי-אורי בית אור. ראש של זהב, ידיים של זהב. למה-למה, הלב לא של זהב". כמו כולם, צחקתי ומחאתי כף; ועד היום לא נרגעתי: זהו? זה הסיכום לעשרות פורימים שעשיתי?

 

למחרת, בענף, חברי התמוגגו מהברכה החביבה ושאלו אם נהניתי מהמחמאות על הידיים והראש. אמרתי "כן, מאד, שמעתם על הלב?" הם התפלאו על חוסר ההומור: מה, כלכך אתה לוקח אל הלב?" התביישתי לספר, שאין לי לב זהב, אלא של בשר ודם. אמר מי שאמר (אני), שמי שלא צוחק כשצוחקים עליו, אין לו חוש הומור. ייתכן, אז למה צחקו כולם כשהתבדחתי על האחרים?

 

לקשוט דברים לקראת סיום: באוניברסיטה שהייתי בה, בארה"ב, כל חודש התקיימה במחלקתי שיחה שבמרכזה סטודנט, האיש וקורותיו. גם אני זומנתי לככב. השיחה נסובה על קיבוץ. תוך כדי-, סיפרתי על פעילויותיי, גם בתרבות המקומית. כבדרך-אגב, רציתי לציין שהרביתי להמר הומור במקומי, הומור ביקורתי כמובן וששמעי יצא למקרוב.

 

ברוח העיון המכובד והרווי תיאוריות רקע ותובנות נאצלות, ניסחתי זאת באמירה מבודחת, שבקיבוצי, הייתי האחראי לענייני "ייצור" הומור. הקפדתי לציין שמצדם, חברים צחקו ממה שהם רצו. מאד נהניתי מניסוח מתחכם זה . בהומור מושחז, תארתי פרדוקס: הומור קיבוצי שבמהות הוא אנטי-ממסדי וחסר שליטה, יש לו אחראי!... חה-חה-חה, באמת מצחיק. האנשים הנהנו בראשם כמבינים. אחרכך, בהתרגשות, סיכם ראש החוג את המפגש:

 

כפי שלמדנו, קהילה מפתחת מוסדות, שהם בעלי עוצמה יותר משל כל כוח אחר. ככל שקהילה יותר אידיאולוגית ויתר מכוונת פנימה, היא חותרת למסד כל תחום ולמקדו אל התכלית. בכך, היא מפעילה שליטה ובקרה על המציאות, על התרבות ועל החיים בה. זה עתה פגשנו (אמר מורנו) דוגמא לכך: הומור הוא כלי מסוכן ביותר למציאות אידיאולוגית והיא מתגוננת כנגדו. איך? באמצעות מיסוד ופורמליזציה. כך, בפירוש: הקיבוץ מיסד את ההומור וקבע לו אחראי שיודע את התורה, שסמכותי, שרציני, שיודע תקשורת-אנוש, כבד-ראש. ומי מתאים ממיסטר בית-אור לשאת במשרה כה-מחייבת?

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: