אורון ותומר

אורי בית אור - [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בלשון המעטה, אנ'לא מהנוטים לרכוש פרטי ולא מהתומכים. חומרני, מאד קפיטליסטי, מאד מטה תשומות לב וכיס מגאולת הארץ, האדם, העם ועוד כמה. כנגד אלה, לא שווה רכוש פרטי.

איור מאת יעקב גוטרמן

אינדיבידואל? הבוז. ובכלזאת, ללא הרהור נוסף, תמיד השקענו בגינה פרטית, ההווה אמר שחלקת אלוהים קטנה, ליד כל חדר, הוקצתה לגרים בו. מאז היינו לאישה ולאישה, וככה גם להיפך, לא הרפינו מזו החלקה והעשרנו אותה בטוב הטעם והשכל והעמל וידע, להיותה גינה להתגנדר בה. כללים רבים נשקו לאותן גינות. אחד היה סודו של "האחרת", "השונה", ה-"רק בגינה שלי". וכך עבד העיקרון הלז:

 

וכבר סיפרתי איך סר חינו של ט"ו בשבט בקיבוצנו, כי מישהו התנגד לביטוי "כי האדם עץ השדה". חשב שבול עץ אינו מחמאה לבנאדם; שיש אנשים כמו קרש, אבל אין קרש כמו אנשים. ושעץ שדה, בדרך כלל, אינו מניב פרי מאכל. נכון, יש כמה עצים שמניבים גם בשדה ולאוו דווקא במטע, אבל הם יוצאי-דופן (נחשו מיהם?) וגם לא כל האנשים כאלה, אז מה? הכי הרגיז אותו ש-"מה, כל כלב ישעין עלי רגל ויעשה ממני צחוק רטוב??"... ואני זכרתי, שקראתי על שומר וותיק ב-"השומר" האגדית (שסבא ברוך היה מהצעירים שהסתובבו סביבה. ג'חש קראו אז לכמותו). השומר הוותיק מדד בסרגל ופלס מי שחדש באגודה התפעל והצהיר: "גלייך ווי אקליפטע" ("ישר כמו אקליפטוס", שזה עץ בהחלט). לא הסכמתי עם אותו חבר שמאס בעץ כצלם וכדמות. התנגדתי, הן כחבר קיבוץ, הן כמאמין באדם, הן כנוטע - וגם הן כאבא שבניו כשתילי זיתים (זה, כשעוד לא ידענו מה יקרה לזיתים שבמטע).

 

אורון, צעיר בנינו, החל לפתח לעצמו גינה ליד אלמול ביתנו, מעבר לכביש העוקף. בין השאר, נטע עצי פרי. בגינתנו הפרטית צמחו עצים שלא שתלנו. כזה היה הפיטנגו עשיר הפרי, היה עץ פקאן שכן שתלנו והוא היה כמו נעוץ לגנן בתחת (הצהרתו). בגינה צמח עץ אנונה. עץ גויאבה היסס אם להיקלט או לא. שסק התלבט. כולם צמחו באשמת אורון, שהקפיד לטמון בקרקע גלעיני-פירות שאכל. אמרו לו שזה טוב לאדמה, לעצים, לאנשים - ולקיבוץ במיוחד. יום אחד (אולי לילה) בפינת הגינה שליד המדרכה, הופיע ציץ תמר. זה אותו דקל רם קומה, שמניב תמרים, שמהם עושים דבש תמרים ומשקה הקרוי תמרהינדי וגם אוכלים (וזורקים את הגלעין). הצץ הציץ אלינו תמר קטן, חלש ומהוסס. למען בריאותו, קראנו לו אורון, שיהיה מוצלח כמוהו. מדי זמן מדדנו את שניהם. חששנו שיגדלו באותה מידה, כי תמר תמיר הרבה וגבוה הרבה יותר מבן אדם הכי תמיר. עד שנסענו לארה"ב, שניהם התפתחו כמעט אותו דבר, אלא שאורון דיבר עברית יותר טוב. לעומת זאת, אורון הלך כל יום לגן - והתמר היה ענק שנהנה בגנו ולא הלך לשום מקום. טוב היה לו במקומו.

 

כשנסענו ארה"בה, היה אורון בן כשנתיים. בארה"ב תהינו, אם גם התמר לומד אנגלית בינתיים ואם שורשי אורון עמוקים דים במכורתו. בינתיים נראה שכן. כל פעם שהגענו לחניה שלנו, שם בגולה, היה אורון פוצח בשירה "הנה הים, 'גענו לגבים"!

 

כעבור שנתיים שבנו לקיבוץ ולמה שקרוי חדרנו (כלומר, דירתנו שהיא ביתנו). בגינה גילינו שהתמר אינו! מה קרה? עזב את הקיבוץ? נדד אל המדבר לחפש נאווה? היה הוא לסוכה? אולי הוא בתורנות-עצים?

 

בערב ביקר אותנו אחד מגנניו של הקיבוץ וסיפר שאתמול עקרו עץ תמר הענק שבגינתנו, כי איים לנפול. העבירו אותו אל יד אסם התבואות. שם עוד היה מקום לענקים. באנו לבקרו. עמד קודר כמו מצפה למישהו. הראינו לו את אורון ואמרנו לו ש-"זה אורון כשהוא גדול", אבל הוא התעלם, לא האמין. התקשה לעכל עובדה פשוטה, שאורון דיבר אליו באנגלית ועוד לא קיבוצית. באנו לבקרו מדי כמה ימים ולראות כיצד הוא מתמר ומתעמר בחנוכיה שבקצה המגדל. כך, עד שאורון יצא לשנת שירות.

 

כשנמאס לו לתמר מציפיות ואכזבות, שלח שורשים עמוק מדי, רחוק מדי ומדי מפריע, הפעם לאסם תבואות. בגלל זה בא עליו הכורת. במותו, הותיר לנו את גופו. תרם אותו למדעי היופי. גזע יפה יש לו לתמר. הרי עוד הוכחה שאדם אינו עץ שדה; ולא, עץ אינו אדם ולא איש קיבוץ. כשחבר מכה שורש, מעמיק, גם אם זה מפריע, איש לא יפגע בו במפגיע. איש לא יעקרנו ממקומו. יש כבוד לעומקה של אנושות ושל חברות. לא, האדם ועץ השדה, בתכלית ולעצמם, בתכלית שונים הם זה מזה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: