אורה לחברים / אורי בית אור

אורה לחברים

אורי בית-אור [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

רצינו שגם לקיבוצנו, שנקרא גבים קבוצת פועלים בע"מ (וקודם שדה עקיבא ר"ל), יהיה עבר מפואר ולפחות הווה כזה.

איור מאת יעקב גוטרמן

שנים רבות התגאינו בגבעת הגמל, שטומנת פלאות ונפלאות. כך, בן קיבוץ ראשון שחגג בר מצווה ראשון במקומנו, בחגיגתו הציג אוסף מטבעות שאסף באותה גבעה. היה לו פטנט: אחרי גשם או אחרי סופה, החול שעל הגבעה נסחף. במקום שהייתה מטבע או עתיקה אחרת, הייתה נשארת גבעונת - והממצא המבוקש בראש. רק גחן ואסוף. כעבור שנים רבות מאד חפרו בדרומה של הגבעה וגילו עיר עתיקה מאד וכנסייה בתוכה. החפרנים צילמו את המקום ואת ממצאיו, כיסו את העיר ומעליה עוברים כיום כביש ומסילת ברזל לבאר שבע. אמרו שיש ערים כאלה בכל הארץ למכביר. אבל, אזורנו דל בממצאים. אמרו שהסתירו כי זאת בושה שזו עיר עם כנסיה ולא קיבוץ עם אידיאולוגיה. אבל למה להסתיר? אפילו היסטוריה מקומית צריכים היינו להתקין. ויש דברים טובים לספר אל ההיסטוריה העתיקה. הנה, מצפונה לנו, כשעוברים בין גבעות כורכר נמוכות שצפונה לאבים ולשדרות נכנסים למישור קטן, מעין עמק שהוא גדול במקומותינו. אידיאלי לחקלאות. קראנו לו עמק ברור-חיל. בצד הצפוני יש קיבוץ ברור חיל. בימי בית שני (לפני 2500 שנים בערך, שזה די מזמן), שכן שם ישוב בשם זה. היה זה בתקופת שלטונו של השליט הרומי אדריאנוס, שאסר על יהודים למול את בניהם. בברור חיל לא נכנעו לצורר. אדרבה, נראה אם הצורר יבוא לבדוק את הבנים! בצד מערבי של עמק זה הוקם קיבוץ נוסף. אור הנר קראו לו. היה שם ישוב קדום בשם כזה. גם שם לא צייתו לגזירות אדריאנוס ומלו את בניהם. כדי להודיע שהנה נימול הילוד, שני היישובים הדליקו משואות-אש בגבוהים שבמקומותיהם, שיהודי הסביבה יידעו וישמחו. זה לא הגיע אלינו, כי אז גבים עוד לא הייתה ובגלל זה, לא מלו שם. כעת, רצינו שכולם יידעו שגבים ישנה. שיידעו: גם אצלנו מלים כל ילוד ושנשמח אם ישמחו אתנו. מה לעשות?

 

במרכז יישובנו ניצב אסם תבואות. גבוה עד מאד ועוד יותר. כל השנים מילא בחריצות את המצופה ממנו: לאסום גרעינים מהשדות ולהיטיב אתם, עד שיגיע הזמן להיותם לחמניות, עוגות, בייגעאלך וגם לחם לאדם ומזון לעוף, לבהמה. יום אחד באו החשמלאי של הקיבוץ והמסגר הכי מסוגר שבו והודיעו "יש! מצאנו מה לעשות!!". והם עשו. בעזרת חברים בנו חנוכיה ולה תשעה קנים ובסיס כבד. הכל עשוי מתכת יצוקה. בתוכה שזרו חוטי חשמל ושאר אביזרים. "נעלה אותה לגג האסם" אמרו "שם נקבע אותה ובליל כל יום נדליק את השמש ועוד נורת חשמל. כך, עד שימלאו שמונה ימים וחנוכייתנו תאיר את כל הסביבה. חנוכיה שלא משתמשים בה אלא רואים בלבד. שבוע לפני חנוכה חגר המסגר רתמות של העלאת החנוכייה אלעל, היטיב את החגורות על שכם והרים את חנוכייתנו שכובדה היה פי כמה מכבודה. הלכנו תמכנו בו כמה מאות מטרים עד לאסם. המסגר שקראו לו שמושו לא התיר את האסורה ולא התיר לנו לעזור. לרגע, נותרנו מיותרים. על קיר האסם נבנה מזמן סולם צר ותלול מאד, הוא התחיל בקרקע וראשו הגיע לשמיים, כי מהבונים אותו לא נבצר דבר מעשותו. לשם בא שמושו ואתו בני הלוויה. שמושו עצר לרגע, הדליק סיגריה ועישן. היה זה בתקופה שזה נחשב יפה וטוב לאלה שחשבו כך. שמושו שם רגל על השלב הראשון. רגל שנייה הציב על שלב שני והלאה לא יכול. נתקע. עשה חנוכיה חזקה, כלומר כבדה מדי, שתתקיים לאורך זמן. גם החשמלאי העשיר אותה בחוטים ושאר אביזרים - והנה סטופ. שמושו לא יכול, וזה החבר הכי חזק בקיבוץ. נתקע מעוצמת הכובד. נראה כי החנוכיה נבנתה כך שתישאר לעד על הקרקע. אמרתי להם שזאת לא בעיה . ראיתי צילום מאז. רואים בו רומאים נושאים מנורה של בית מקדש לרומא - והיא כבדה ומזהב. אמנם היו לה רק שבעה קנים, אבל מי שסחבו אותה ברומא לא היו קיבוצניקים. חנוכיה כזו? מאתנו, דבר לא ייבצר. שני חברים עלו בעקבות שמושו ודחפוהו מלמטה מאחור. ככה עלו עוד שלושה שלבים; אולי ארבעה. נותרו רק כחמישים. מישהו ניסה להחליף את שמושו. אפילו זה היה אי אפשר. עוד חברים טיפסו ויחד הרימו את החנוכיה ואת שומשו, שכלכך היה קשור אליה. עוד שלושה שלבים עלינו, אבל הנותרים נראו כמו 500. איך מעלים חנוכיה כזו לראש שמחתנו שם? שמושו נשאר תקוע. לא הסכים לרדת, לא הסכים להיפרד מהחנוכיה. אחד מאתנו היה הכי חלש אבל הכי חכם. קראו לו יואל, אבל אנחנו קראנו לו יועיל. גם הפעם היה כזה כשאמר: נעלה לגג האסם כמה קרשים. נבנה שם משולש. במשולש נתקין גלגלת ונכרוך עליה חבל, שמגיע פעמיים אל האדמה. בקצה אחד נתלה את החנוכיה. בקצה השני נמשוך אנחנו - והחנוכיה תתנשא אלעל! ככה עשינו. שמושו לא נפרד מהחנוכיה, אז משכנו את שניהם למעלה והם עלו עד לגגו של האסם. שם, שמושו ריתך את החנוכיה לברגים שברצפה והיא עמדה על מכונה, מוכנה להתמודד עם תלאות הזמן ולאורכו. מכעת, בכל היישובים בסביבה יראו איך בקיבוצנו חוגגים את חג המכבים באור יקרות כזה. החשמלאי משך את החוטים והתחבר לשקעים שליד הסולם שבאסם. הרים מתג והשמש דלק - ואחרכך, אתו, נר ראשון ואחריו שני והשלישי, עד ששמונה נרות דלקו והשמש עוד יותר! לקיבוצניקים שבמקומנו הייתה שמחה וצהלה. כשהגיעה חנוכה, כל הקהל יצא החוצה מדי ערב וחזה בנפלאות החנוכיה שבמרומים. כולם חיכו ליום השמיני והוא הגיע. החשמלאי הדליק נר אחרי נר, לקול שירה של ילדי הגן שבאו חושך לגרש. כשהדליק את השמיני קרה קצר! בכל הקיבוץ כבה האור, אבל המשכנו למחוא כפיים ולשיר. אחרכך הלכנו לחדרים שלנו וראינו שעל אדן החלון בכל חדר (ואמרתי שכך קראו לדירה שבקיבוץ?) דולקת חנוכית שמונת נרות. אף אחת לא כבה בשל קצר.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: