נונ'לה / אורי בית אור


|

נונ'לה

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

זה לא יכול היה לקרות, אבל לוא, אם, למשל, נניח, במקרה היה חי בימינו, היו קוראים לו חנון, למרות שחנון הוא לא היה.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא נולד, כשבידו האחת זקורה אצבע מאשימה - ובידו האחרת אצבע משולשת. המיילדת, המוהל, הוריו וגם וועד השכונה זיהו בכך ניצוץ אלוהי - ובהתאם, קורא שמו חנון-אל. בתנועה ובכיתה רככו את הגזירה: "חנונל'ה" קראו לו. בבסיס הטירונים, הרס"ר קרא לו "נונל'ה" וחסך ממנו ח'טא. בקיבוץ התייחסו אליו יותר ברצינות: "נון" קראו לו. באחד באפריל, חשבנו שלא מגיע לו ה-נ' והנפקנו לו מסמך מפוברק, שמשרד הפנים שינה את שמו ל-"נון-על" (אז, כולם ידעו שבצבא, נ' הינו נכשל ואילו ע"ל, עדיין לא). במפתיע, גיבורנו קיבל בענווה את שינוי השם, כי זה משרד הפנים במדינה הצעירה שלנו (שהייתה אז בת חמש בערך, וכבר ידעה לקרוא בשמות). ומאז, רק נונ'לה. ובכן:-

 

איש היה במקומנו וחנון-אל שמו. חנונל'ה קרא לו המ"כ. נונל'ה קראו לו הילדים שבחצר ואנחנו, בעקבותיהם. נונל'ה התאים, גם בגלל שאת ה-ד4 צריך היה להתניע במנואלה. עקרוניסט למהדרין היה, שלא נותן לאצבעותיו ללכת במקומו. כשהיה חופן את כפותיו, נשארו זקורות האצבע משולשת ועוד אצבע מאשימה. אתן ועם השאר, אצבעותיו אמרו הלל, בטרקטור, ברחיצת סירים, באסיפות, בריצות למרחקים, באקורדיון. כנגדו, כחגבים היינו.

 

איש חרוץ. טרח בלי הרף, גם ללא סיבה ומסיבה. עבד אדמה. כמעט סגד לה. התפלש בה, העלה את אבקה על ראשו ועל בגדיו. לא הייתה שמחתו שמחה, עד שבאה אדמת הארץ הנגאלת אל תוך הראש (ואומנם, בצילומים ראשו נראה מלא חולין), נכנסת לעיניים וגם למטה מזה. בעלי שמיעה אבסולוטית סיפרו, שכשהאיש מקנח עכוזו, נשמעים קולות של נייר זכוכית. איש אדמה היה וכה גאה היה על כי מאדמה לוקח ולא מעשבים שוטים, למשל, או מאבנים. כלכך חקלאי היה, שלא חדל מלהתרוצץ בנבכי-שדות, גם כשהדריל כבר התרוקן מהזרעים. בשדות הנגב, כך אמר, העיקר לזרוע ולנטוע. זרעים חשובים, אבל פחות. עבורו, לא היה מדרך-רגל נוח מתלם מרוגב ברגבים.

 

כאשר כולנו או מרביתנו חלמנו על חריש שנחרוש בעלמות של חן ועל פרחים שיפרחו בתלמי האהבה, חלם נונל'ה על תלם אינסופי שיחרוש בטרקטורו, תלם שהוא כולו הלוך בלי חזור, תלם שישנה את מפת המזרח התיכון כולו, הרבה יותר מכל שבר סורי-אפריקני.

 

בתלם שלי - חלם - יהיה לא שבר, אלא מרפא לאנושות האזורית - בתלם שלי, גם אם לא אזרע, יצמחו שיבולים של לחם וחלום. בתלם שלי, כל העולם יהיה בתלם.

 

בילדותו, שלוש פעמים הוא השתתף ביום-סרט למימון ירקון-נגב - ומאז, לא הרשה הוא לעצמו לבזבז מים על רחצה, כשהנגב כה יבש. בערב-שבת, היה בא הישר מהשדה וראשו רטוב רק מטללי הלילה, ומסורק במשדדה, כי ערב שבת היום. גם מחדרו מנע קורטוב של ניקיון. הוא האמין שאבק מצטרף לאבק (לדבריו, כך אמרו בסרט אמריקאי על לוויות), עד שיום אחד יביא לקיבוצנו שני דונמים שלא היו לנו מעולם. כבוגר בית ספר למסגרות, ידע לבנות מסגרות-ברזל עקרוניות ולשמור עליהן גם מפני שומרים. לא היה שומר לילה טוב ממנו. באישון חושך, היה נונ'לה נע בחצרות, ברפתות ובמתבנים, גוו כפוף, רובהו דרוך, עיניו בולשות באפילה; וכמוכן, כל הלילה, הקפיד על כללי ת"ג בצ"צ (תנועה, גוון, ברק, צל, צבע) שלמד בקורס טר"שים.

 

יותר מכל הקפיד על ערכי תנועת הנוער. מבחינתו, הראשון בערכים היה שבהיכלינו הצנועים לא יינתן מדרך רגל לריקודים סלוניים. סלונים? פויה לפחות. כך למד הוא בתנועה ודי. גרסא דנעורים לא תשתכח. איש של רוח. בכוחה, ניחן באקורדיוניות משובחת. כמו כל דבר, עד כלות הרוח וללא לאות היה הוא מנגן ומנגן. כלכך חשוב היה האיש לתרבותנו, עד שקבענו מועדי-חגים לפי סדור העבודה שלו. פעם, בגלל עבודות שבשדה, לא התפנה נונל'ה לנו וחגגנו את פורים בחול מועד של פסח. המן ומשפחות נפגשו עם פרעה בצריף חדר האוכל. כמי שהיה נותן-הטון (הוא אהב מאד את דו, בגלל האסרטיביות שלו) והאקורד, רבתה השפעתו על כל שמחה שהעלה הראש. כך, למשל ולשנינה, שירים רוסיים, כן. צעד תימני, כן וכן. דבקה ערבית, אכן כן. סלסולים מזרחיים, אל גינת אגוז, כן. אינטרנציונל כמוכן וגם תחזקנה. ריקוד סלוני, לא ולא. די היה שזוג או פרט יצעדו בצעד מרומז למזימה סלונית - וכבר גיבורנו מרוקן אוויר ממפוחיו האקורדיים, אורז, הולך. זהו. לא יעזרו סליחות והכאות על חטא, לא יועילו נידויים וחרמות. משפטו מחץ: שתדעו בפעם הבאה. אם תהיה כזו.

 

חולשת-דעת, כימרי-לב, וויתור? לא אצל נוננו. דעת הציבור לו לא הזיזה. אומרים שהכל, מפני מאמר ב"דבר הפועלת" ומפני שראה סרט על וינה המושחתת ומפני פריז הנלוזה ומפני שבסלונים של המערב הפרוע, קאובויים תמימים מתפתים לרקוד ריקודים סלוניים עם זונות לא -מגשימות. הרי ברור הוא - כך אמר - שמי שרוקד ריקוד כזה, אחרכך יגנוב פרות, אחרכך ישלוף אקדח ברחוב ובסוף יהיו גם הרוגים. בגלל מוסר ההשכל נונעל'ה אהב מאד סרטי קאובויים. סרטים של ילדי פרות, קרא להם, כי בארצנו המאובקת, העברית חייבת להיות צחה.

אנשים אמרו שלדבר אליו זה להשחית מלים. לא נכון. הן נכנסו בו ויצאו ממנו שלמות ולא פגועות. וגם הוא נזהר מלהשחית כל דבר שקשור לתחייתנו. אמרו שהוא לא שומע. לא נכון. הוא שמע אבל לא כלכך הבין. יותר משהוא כבד-שמיעה מרוב רוח באקורדיון, הרי היה הוא כבד ראש; כלומר כבד-הבנה. נונ'לה אטום, נעול בפני שכנועים של נועם ומפני חידושי האידיאולוגיה.

 

היו לי דיבורים אתו, כמה פעמים. אמרתי לו, שבתנועה דובר על חברותא ושהמדריך אמר "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה". הוא אמר: "נכון, אז למה הם עושים מה ששנוא עלי". הוא טען שהפסוק שונה. אומרים "ואהבת לרעך כמוך" וככה הוא עושה: הוא נוהג בחבריו לפי אהבותיו; והוא אוהב שלא ירקדו סלונים, שלא יפרו את דבר התנועה. הזכרתי לו ש"במעלה" כתב על התחשבות באחרים. רמזתי לו שהוא כוחני כלפי מי שאין להם כוח כלפיו. זה לא שוויון ולא שיתוף, אמרתי. לשם ביטחון, הוספתי שדי לחכימא ברמיזא. כשראיתי את חיוורון-פניו, הבנתי שהגזמתי. חזרתי בי והערתי, שזאתי ארמית ופירושה, שהוא חכם כי הוא מבין את הרמזים. תחילה כעס, כי "עברי דבר עברית". אחרכך, התרצה בחשדנות, אבל הסביר שבפעולה על חברותא ועל הארמית הוא לא היה ולא מכיר ת'חומר; לכן, הוא לא יכול לפעול בהתאם. ריקודים סלוניים, כך אמר, הם סם מוות, סרחה סרוחה של תרבות-הדקדנס, צעד גס אל הבורגנות. מי שרוקד וואלס או טנגו, סופו בורגן בזוי. וחוץ מזה, מי שרוצה להתמזמז ילך לו למתבן. מי שקיבלו את עצתו, חזר עקוצים ומגורדים. היום הם סלוניסטים נלהבים. את נימוקיו אמר בשטף, שאף רוח ושאל אם אלה המלים הנכונות. אמרתי כן. שמח, שכיוון לדעתו.

קונץ רווח אז במקומנו: מי שרצה להתחיל עם מישהי והתבייש, היה פוסע, ברבים, צעדון סלוני. מיד פסקה המסיבה, נונ'לה עמס אקורדיון על גב וחיש עזב. כמו עלפי פקודה, כולם היו מדברים עם כולם על הברנש ומשוגותיו. זאת ההזדמנות למי שרוצה מאד, עם מישהי מרוצה מאד, להפליג בדברים ואל החשיכה.

 

כשרבו פרובוקציות כאלה וגם אחרות, חדל אקורדיוניסטנו לבוא למסיבותנו. אחרי הפצרות, נתן לנו אורכה והתנה תנאים. הבטחנו והקמנו משמרות-ריקוד (תורנות שלא על חשבון העבודה). המשמרות כללו את כל המועדים שבפוטנציה (כי דוגמא אישית מחייבת אישית, הלוא?). הם-הם שיבטיחו שלא תחולל התרבות הישראלית המתחדשת. וכך היה. כמובן, בתורנות לא השתתפו מי שנגד, עקרונית.

 

מן המפורסמות: "עקרונית" נימוק כלכך חשוב הוא, עד שהוא מנצח כל היגיון וכל עובדה ואמונה. "עקרונית", כמעט הוא קלף המנצח, להוציא תקדים. כך, ולוא רק משום כך, הוא מחייב התייחסות ציבורית, דעת של קהל ואסיפה. האסיפה הייתה, התמשכה עד שחר רוויה במתח וברגשות. האסיפה שהיא שיחה גלשה אל מהותה של התרבות הקיבוצית, תרבות-עיר מול תרבות-כפר, מקורות עממיים של וואלס וטנגו, יחיד אל מול הקולקטיב, מפוחית-פה מול אקורדיון וגם מצב צריף חדר האוכל בכלל, והתנועה בפרט. לא הגענו לסיכום, וכמנהג המקום, בחרנו וועדה. הם התכנסו פעמיים בחדרים. עיינו זה בזה ובנושא, או משהו דומה. ואז פרץ משבר: חנוננו ראה שאחרי הישיבה, שניים מהם נראו מתמהמהים/מתמזמזים בריקודים סלוניים ליד פלטה של 33/3, כי זה טיבו של סלוניזם, ולא יצא משהו טוב מהוועדה. יצא רק רע.

 

דברים הגיעו עד משבר. נונ'לה לא בא למסיבותינו. הוא נענה להזמנות מיישובים בנגב; כלומר, לאלה שהתיישרו, ללא סייג, לפי צוו התרבות הישראלית המתחדשת באדמת אבותינו. לכל מקום היה נוסע באופניים ששיפץ, אקורדיון על גב כבר מהבוקר (כי פעם נסע הוא עשרה ק"מ, עד שנזכר ששכח אותו). מישהו חמד לצון עלוב ורוקן את האוויר מן האופניים. גיבורנו ניסה להפיח בהם אוויר בעזרת מפוח המנגינות, ללא הועיל. בלית ברירה וכדי לא לאחר, גמע גיבורנו את חמישה הק"מ עד לאותו יישוב חוגג, בטרקטור די-4 על שרשראות. אחרכך הוא אמר שזה תרגיל לקראת התלם הגדול האינסופי שעוד יחרוש, מעבר לגבולות של מדינות וששום קו מדיני לא יחסום תלם כמו תלמו.

 

אחרכך והלאה, נונ'לה היה הולך ברגל, לא חשוב כמה רחוק. כדי שמפוח-הריקודים לא יישחק מעומס מנגינות כי רב, בנה קופסה מעץ, חשוקת-ברזל מאה אחוז, מאה קילו. את הארגז עמס על גב וכך פסע לרחבות הריקודים שבערבות-הנגב.

 

היישובים רוו נחת; כלומר, אלה שהתחייבו וגם קיימו את התרבות המקורית המתחיה. בין כה לכה, חברנו פיתח כושר וסיבולת בלתי רגילים. באחד מימי הספורט שנערך לספורטאי הנגב, נונ'לה השתתף בריצה לחמישה ק"מ. כדי לא להביך את מתחריו, הוא התחיל את המרוץ שני ק"מ קודם, חצה ראשון את קו הסיום והמשיך לכיוון באר-שבע. אומרים שזה קרה בלי-משים. לא בטוח. לו לא יקרה הבלי-משים. הוא שם על כל דבר. הוא המשיך לרוץ כי הוא לא מכיר דברים עם סוף. הנה, מאז התחיל לחרוש ועד היום, אחרי אלפי שעות חריש, לטענתו, הוא חורש תלם אחד אין-סופי, שאוטוטו יחרוש. כי כשעושים נכון דבר נכון, אין לו סוף. לדוגמא, אין סוף לגאולת הקרקע, לעבודה עצמית, לשוויון ולשיתוף. אבל איפה היו שופטי המרוץ? אחד טען שהוא הגיע לסיום לפני שהמרוץ התחיל. אחד טען שהשופטים לא ראו אותו, כי רץ מעל למהירות האור. אחרים טענו כי רץ בדרך ארוכה יותר, כי לא רצה שהמתחרים ירגישו לא נוח; ועוד אמרו, שרץ דרך שערי-עזה, כי לא רצה להתקרב ליישובים סלוניסטיים. הוא הגיע לפאתי באר-שבע. שם סיפרו לו, שבעיר של אברהם אבינו יש חוגים לריקודים סלוניים. בחורנו לא האמין: זאת השמצה – אמר - הרי מן המפורסמות הוא, שראש העיר מתנועת העבודה, מראשי סולל-בונה, ממייסדי מושב ירוק. הוא החליט לדבר על העניין עם בנו של ראש העיר שהיה שכנו לחדר. נונ'לה לא איבד אף רגע, הסתובב ורץ בחזרה, כדי להגיע במועד למשמרת ראשונה. וכדי לחטוף שיחה נוקבת עם שכנו הבן-טובים.

 

לזכותם של חברים, הם העריכו את התמדתו, את הספקיו, את נחישותו - ולכן, כמנהגו של המקום, הרבו לצחוק עליו וללגלג. כיוון שהיה הוא מאובק תמיד ואוזניו כרויות למנועים של טרקטור ולמנגינות הארץ, לא שמע את הצחוקים והמשיך לחרוש בתלם. כשמלאו 15000 שעות חריש, דורשי-טוב זממו לו מסיבה. אחרים תמכו ברעיון, כי מצאו שזה מצחיק. הרעיון ירד מעל הפרק, בגלל שנגד את העקרונות הקיבוציים. ראשית, אין מסורת שכזו. שנית, זה נוגד את השוויון, בין מי שעושים יותר למי שעושים פחות. שלישית, בס"ה, הוא עשה מה שמצופה ממנו. אז למה חגיגות? רביעית, אין כאן שמירה על העיקרון "מכל אחד לפי יכולתו". הרי נונ'לה עצמו אמר שיכול היה יותר, אם היה לו טרקטור גדול יותר. זה לפי יכולתו זה? חמישית, למה, אם הוא לא סבל ולא הקריב? הרי הוא נהנה, אז מה ההתפעלות? בנוסף, נונל'ה טען שכדאי לשמור את הכיבוד הקל לגמר התלם הארוך מאד שעוד מעט יחרוש. תלם מזרח התיכון. כך וכך, רעיון המסיבה ננטש – ובמקום, הקפידו ללגלג ולצחוק ויהי לו לכבוד. בענוות-אמת, יומיום יצא נוננו אל ה- די-4, רכב עליו, דסקס, חרש, וגם חלם איך יגדל את ה-די-4 עד שיהיה ל-די-9! וטוב היה לו. ועוד ייטב יותר, כשתלמו יופיע באטלס המזה"ת החדש.

 

לילה אחד, כשבחורנו שב מחוג ריקודים ישראליים באחד המושבים, עצר רגע להרהר (זה קרא לו לפעמים, כשהתקשה לסחוב אקורדיון, ללכת ולהרהר, בוזמנית). גם האקורדיון התחנן למעט אוויר. לכן, ישב רגע על אם דרך שליד מושב. מהבית, יצאה נערה ובצעד תימני הציעה מים לצמא. הם שוחחו קמעא על חקלאות, על בצורת ועל טרקטורים ושרשראות. כל הזמן הוא לא הסיר את האקורדיון מכתפיו, כדי שלא ישכח אותו, חו"ח. היא הביאה לו תבשיל טעים וכל המשפחה יצאה לראות איש, שבאחוריו חריץ הנמשך עד לגב ובתוכו אקורדיון. כיוון שכך, היה לו לא-נעים עד שהציע לה נישואין. הנערה הייתה מוקסמת מהאיש, מהמפוח המנגן, מקופסת העץ ומכך שהוא קיבוצניק והיא גם אהבה ריקודים תימניים. הם ירדו אל גינת אגוז והרועה בשושנים שב והציע לה מה שכבר הציע; אולי היא לא הבינה, כי הוא דיבר במבטא אשכנזי. היא השפילה את עיניה ובני המשפחה הנהנו בראש. בתימנית, זה "כן".

 

הלאה מכאן, הדברים ידועים, כי כל הנחלים זורמים, דרך האקורדיונים, אל אפריו של הקישון. בישיבה שבבית ועד המושב, ההורים אמרו, בבקשה, אבל מה עם מוהר, כלומר כסף. הבחור אמר שבבוקר, אחרי משמרת-לילה בשדה, יביא את העניין להנהלה של הקיבוץ. כיוון שאין פה סתירה לעקרונות (חשוב!), בטח יאשרו. סוכם לשמור בסוד את הנישואין בין קיבוץ לבין מושב, עד שהדבר יידון בהנהגות. ובאמת, כעבור דקות, הדבר נודע ברחבי התנועה הקיבוצית ובתנועת המושבים. איך? בימים ההם, לקיבוץ ולמושב היה קו טלפון משותף. חבר קיבוץ הרים את השפופרת ושמע את כל השיח בשידור ישיר מוועד המושב. כל אותו הלילה, הנערה נשמרה בבית מעין הרע. החתן בילה כל הלילה על ה-די 4 שבמרחקי שדות (לא, זה עוד לא היה התלם). בבוקר שב הביתה. כל המשק כבר ידע ודעת הציבור סוכמה. ההנהלה התכנסה לישיבת חירום. הרכב מלא. פנים חמורים:

 

אתה יודע איזה תקדים זה? עוד לא היה כדבר הזה! במקום שישלמו לנו על המציאה, כסף הם רוצים!! לערבב כסף עם אהבה, הייתכן (ומעניין מאד, כמה הם רוצים כמוהר)?? ואיך אתה מסכים שלקיבוצנו תבוא מי שלא יודעת מהם ערכי התנועה, מהי גאולת העם וגאולת הארץ - ואפילו לא יודעת שהיא מההתיישבות העובדת. ואתה, אתה הסכמת לשתות מים של מושב? ואיך אתה חושב שתיקלט אצלנו נערה עם ערכים מושביים! ובכלל (מילה חשובה בדיוני קיבוץ), איך אתה מציע הצעות שלא אושרו מראש והן מחייבות אותנו (כלומר, הקולקטיב). כמוכן, שבו ושאלו בכמה כסף מדובר.

 

הבחור הקשיב לדברי הטעם ואחרי השאלה האחרונה, הרגיע: אין בעיית מימון. הוא יעבוד שעות נוספות, גם בחוץ, אחרי העבודה. וגם, אולי ייקח תשלום-מה על מנגינותיו. ליעקב אבינו לקח שבע שנים. חנון-אל יעשה זאת בחודשיים. תגידו כן ונתחתן.

 

ההנהלה זעמה: כסף על ניגונים, אתה?? ומה זה "כסף שאתה תרוויח"? ממתי אתה עובד והכסף שלך ולא שלנו? ובכלל, בקיבוץ של דת העבודה, עובדים בשביל כסף? תתבייש! איזו מנגינה היא זאת! היה מי ששמח: יופי! אם הכסף של כולנו, כך גם הכלה. הללויה.

 

לא עם חופה אלא חפוי ראש יצא בחורנו לגורלו. הלך לוועד המושב ולהורים. הלך עם הארגז אבל בלי אקורדיון (כי לא עת היא לשמחות). סיפר להם את הקורות ומה שהקיבוץ נטל מבין עיניו, פירט ערכים ועקרונות, הסביר מה זה תקדים, העמיק בשאלת רכוש פרטי, תרגם להם מה זה קולקטיב ומה זו קומונה. במשפחה שלה, בגלל המבטא האשכנזי, לא הבינו מה הוא מדבר. החתונה בטלה. הוא ביקש לשלם עבור מים ששתה. המשפחה סירבה ברוחב-לב, כי הבינה שבקיבוץ, כסף הוא עניין מורכב כשאין - ובייחוד כשיש.

 

האיש שב אל ה-די-4 ואל הניגונים ואל תכניות של תלם משנה עולם. חברים ניפחו אוויר בגלגליו. האבא הנגר האיטלקי עשה ארגז חדש יפה וקל. בצדדים נקב חורים וכשרכב נונ'לה על אופניו, הרוח נשבה במפוחו ופרחו צלילים ענוגים. על דעתו של חנון, הוחלט על חזרתו למסיבות המשק, לשלוש שנות–ניסיון. הוא התחייב להמשיך ללחוץ אוויר למנגינות ולתת למשמרות-העם למנוע תקלות. הוא התרחץ ביום ששי ואמר שלום גם לחברים סלוניים.

 

הבוקר, לפנות בוקר, כבר כתבנו סיומת מתאימה, אודות הקורות אותו ומה שקרה לעפריו, לעקרונות ולאקורדיון ולתרבות תימן. וגם הבטחנו שאי"ה, כל אלה יבואו אל סיפור אחר, טעונים בתוך שקיים של חמור. כמעט חתמנו ב-"המשך יבוא", אבל אז התברר שהלילה, נונל'ה לא שב הביתה למוסך ובצהריים ובערב. גם בימים ובלילות אחרכך, הוא לא שב וגם ה-ד 4 לא שב. התחלנו לחפשו. מצאנו תלם מעוטר בקולי של שרשראות, מתאים ל-ד 4. אחרי כ-10 ק"מ פסק התלם ופסק הקולי. לא נמצא סימן לנעדרים, מלבד טביעות-רגל עמוקות מאד (מס 42, כמספר הנעל של חנון-אל). מי שמכירים היטב את חנון-אל הבינו, שזהו ניסיון עקשן לטשטש עקבות. הנה כאן, עמס נונל'ה את הד-4 על כתפיו ממש כמו את האקורדיון. מכאן הלך הוא הלוך ומצעדו כבד והוא שב לסורו. כעבור כ-5 ק"מ נעלמו טביעות הרגל והתחדש התלם. הלכנו עד הגבול, אבל החריש חצה גם את האופק. כוחות הבטחון הזמינו צילומי אוויר וגילו שהתלם מתמשך בתוך השטחים, במדינת ירדן, הוא נותב נתיב עוקף משהו, בערב הסעודית. אחרכך נטה לכיוון עיראק. במלחמת המפרץ השנייה, פגשו הכוחות האמריקאים המיוחדים את נונל'ה. הוא עמד בצד הדרך ובידו ג'ריקן. כיוון שהתקשה באנגלית וכדי שלא ייבהלו ממנו ויזהו אותו כידיד, אמר להם את הסיסמא "לעבודה להגנה ולשלום". הם נעצרו. "נגמר לי הדלק, אולי תלוו לי ג'ריקן, אחזיר לכם בסוף התלם" - אמר. הם נתנו לו שניים (עוד טעות אמריקאית בעיראק. ממש טעות). לך תדע לאן הגיע.

 

הנה, מדוע לא תם ולא נשלם סיפורו של חנון האל. גלמוד/ערירי/בודד היה, כמו משיח שעכוזו כואב מרכיבה, אבל לא מתלונן. לוא מאמינים היינו, היינו מודים שזה ברור כשמש: "התגלה תלם אינסופי באזורנו? לפי החמור, ימות משיח באו".

 

זה נונל'ה. ככה זה משיח. ככה החמור, לפחות בינתיים. הרי ברור שמשיח כן/לא כבר בא.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: