מלים בשפת קיבוץ

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ישו מלים שהתאימו רק לקיבוצים. היו מלים מיוחדות לכל קיבוץ. למשל: אצלנו בקיבוץ קראו לבית ילדים טיפול, כי יש מי שמטפל בילדים.

בצהריים, בין השאר, היינו אוכלים גריסים, תפוחי אדמה, אורז ודברים דומים. אצלנו בקיבוץ קראו לכל אלה דייסה. בין חדר אוכל לבתי הילדים, הייתה שדרה של פיקוסים ותחתיהם שיחים. שם הסתרנו מטמונים שלנו וקראנו לזה מחבוא(ה), כי כולם ידעו שזה סוד כמוס. אז הנה הסברים על מלים מהשפה שבקיבוץ שלנו.

 

לקיבוץ. קראו גם משק. משק הוא כל הענפים של הקיבוץ, כמו מטע, פרדס, שלחין, רפת, חשמליה חצרנות ועוד. ענף הוא אחד ממקומות העבודה, השירות לחברים ומקורות הפרנסה של הקיבוץ. קיבוץ הוא קבוצה של אנשים שחיים יחד ביישוב שהוא כפר קטן, שמנוהל עלידי החברים. החברים שותפים בכל. הם חיים מתוך עזרה הדדית, ובמה שיותר שוויון.

 

עופות הם כל בעלי הכנף שגדלים בחצר הבית, המשק. בקיבוץ, הכוונה היא לבעלי כנף (למשל, תרנגולי הודו, ברווזים וכד') - ובעיקר, תרנגולות שמטילות ביצים או שהן פטימים; כלומר, עופות שמפטמים אותם, כדי שיהיו אחרכך מאכל לבני אדם. אז, שוב, קוראים להם עוף. תפיסת עופות: כשהעופות מגיעים משקל טוב, עושים גיוס של חברים - ובאמצע הלילה, כשהעופות לא רואים בחשיכה, תופסים אותם, מכניסים לכלובים ומובילים למשחטה שבאזור.

 

פלטפורמה היא עגלה ארוכה ורחבה, על גלגלים של אוטו. יש לה יצול ארוך גדול וכבד מאד (בגלל שינושו ויש סיפור על זה), רותמים אותה לאחורי טרקטור ונוסעים. לעתים קרובות, כל הגן היינו יוצאים לטייל בשדות - ואז טיפסנו על הפלטפורמה, אבל רק כשהטרקטור עומד. ישבנו על חבילות חציר במרכז העגלה ושרנו כל הדרך, כי היינו שמחים - וגם כי הנהג אמר שכששרים, לא נופלים - ובאמת אף אחד אף פעם לא נפל.  בעצם, אולי צריך להסביר גם מה זה יצול ומה זה פין (אחרכך נודע לנו, שפין זה לא רק בורג, שבעזרתו רותמים טרקטור למה שצריך, וזה סיפור אחר).

 

תחמיץ הוא חציר כבוש ועוד מיצים וצמחים שכובשים אותם היטב היטב עם טרקטור וברגליים, כדי שיהיה מזון משובח לפרות. החברים חושבים שיש לתחמיץ ריח טוב. יש חברים שאפילו טעמו ממנו ואמרו שזה טוב אפילו לפרות. מי שלא מהקיבוץ חושב אחרת.

 

בית ילדים הוא בית שבו הילדים שלפני בית הספר מבלים את כל היום, בליווי של גננת ושל מי שמסייעת לה, הלוא היא המטפלת. בבית הילדים היינו משחקים, לומדים, אוכלים, מתקלחים, הולכים לבית שימוש שהיה שם, נחים. הייתה תקופה שגם ישנו שם. בערב, ההורים היו באים להשכיב את הילדים לישון. זוהי השכבה.

 

בהתחלה, בבית של כל משפחה היה חדר אחד קטן. בחדר לא היו דברים רבים: לא היעה מטבח, כי אכלו בחדראוכל  או בבתי ילדים, אנחנו התרחצנו בבית הילדים (שבקיבוץ שלנו קראו לו גם טיפול). החברים התרחצו במקלחת משותפת שהייתה אחת לבנים ואחת לבנות (ויש על זה המון סיפורים, שמספרים רק לגדולים). המקלחת הייתה במרכז הקיבוץ. על ידם היו גם בתי שימוש לחברים, לחוד לבנים ולחוד לבנות. הרבה זמן, היו מנגבים בגזרי עיתון שעשו בהם חור למעלה שאפשר יהיה לתלות אותם על המסמר. אבא אמר, שצבע העיתון היה כלכך גרוע, שאפשר היה לקרוא מה כתוב על הטוסיק של החברים. הילדים ישנו בבתי ילדים. הבית של כל משפחה היה כלכך קטן שקראו לו חדר. אחרכך ולאט-לאט, הוסיפו לו גם מטבחון, פינת אוכל, מקלחת, בית שימוש, פינת עבודה, מרפסת, חדר ילדים - אבל השם "חדר" נשאר.  

 

בהתחלה, לחברים לא הייתה חדר-דירה קבועה. כל זמן מה, הם עברו מבית לבית. יותר מאוחר התחילו לבנות מעין שכונות ובתים-חדרים של קבע. אחת הראשונות הייתה שכונת טרומים, כי השתמשו בקירות שנעשו קודם במקום אחר. בכל בית היו 4 חדרים-דירות. כל דירה כללה שני חדרים, מקלחת, בית שימוש, מטבחון. כ-60 מ"ר. יותר מאוחר, הילדים עברו לישון בחדר-ההורים ולכל חדר-דירה הוסיפו חדר ופינת עבודה או פינת-אוכל. כמה חודשים אחרי שבנו בניינים כאלה, בנו עוד בתים וקראו להם טרומים חדשים. רק אז קראו לקודמים טרומים ישנים.

 

חדר אוכל היה המקום המרכזי ביישוב, בקיבוץ. זה שילוב של מטבח, חדר כניסה עם לוח מודעות, תיבות הדואר, מחסנים ואולם גדול. באולם זה היו אוכלים החברים שלוש ארוחות ביום. הילדים אכלו בו רק בערב. ביום אכלו בבית הילדים. בחדר אוכל נערכו גם מסיבות, אסיפות-חברים, הופעות ועוד. לפני חדר אוכל היה משטח גדול ומרוצף. אצלנו קראו לו פיאצה וזה היה מקום המשחק של הילדים בערב, ומקום שיחה בין חברים אחרי שקודם לכן גמרו לאכול, לפגוש חברים, לקרוא לוח מודעות, לשוחח, לסדר עניינים - וסתם לעמוד בחוץ וליהנות מהסביבה.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: