בלי מכס / אורי בית אור

בלי מכס

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

עוזי, בחור טוב היה. ז"ל. דודתו, בגלזגו, אישה טובה הייתה. ז"ל. "ז"ל" זה משפחתי אצלם. והיא הייתה פטרונית של אמן צעיר של הדפסים. אמן טוב. אז, עוד לא ז"ל. זה היה לפני שנים רבות ואולי יותר. עוזי אמר שדודתו אמרה שזה אמן טוב ושהוא אוהב את ישראל ואת הקיבוצים ושישמח להיות מוצג במקומנו.

איור ע"י יעקב גוטרמן

משום כך וכך, הסכמנו שישלח הדפסים שלו אלי. אני אציגם בקיבוצי, ואולי בעוד קיבוץ או שניים או שלושה אפילו. אם ייקנו כמה או כולם (דמיוני, אבל בארץ הקודש...), מוסדרת דרך להעביר אליו את התמורה. תמהני אם האמן מגלזגו היה מסכים לשלוח הדפסיו לנו, לוא שיער שאוכלוסיית מקומנו אינה גדולה ממספר הדיירים בביתו בן ארבע הקומות בגלזגו. ואני, לוא ידעתי איזו הרפתקה היא זאת, ספק אם הייתי מזמן עצמי לתוכה. עברו חודשים של התכתבות. היה זה עוד לפני שקם טלפון בקיבוץ ודואר אוויר היה כרוך באישור ההנהלה. סוכם, שזאתי הוצאה קיבוצית מוצדקת והעסקה יצאה לדרך.

 

יום אחד קיבלתי הודעה: הגיעה חבילה מגלזגו, בוא למכס, שברחוב ובמקום שהייתה בו פעם הרכבת בתל אביב. לא יודע למה, אבל תל אביב ממוקמת לה הרחק מהנגב עד מאד. התגברתי על כל קושי, כולל סידור העבודה, ובאתי. קיבלו את פני שניים מהנהלת המכס ועוד שלושה עובדים מהשורה, שהסבירו (זה היה עוד כשרשויות עוד הסבירו את עצמן): לא מבינים מה יש בחבילה, שכולה צינור קרטון ובו ההדפסים. הסברתי: אלה ציורים. מקוריים? אמרתי: לא, אלה הדפסים מקוריים. שאלו הדפסות? הבנתי ואמרתי כן. - מסחריות? אמרתי לא. שאלו אז בשביל מה, שנדע כמה מס להטיל (זה היה עוד כשהאנשים הטילו מס והתרנגולות ביצים). שאלתי למה? אמרו הרי תרוויח! אמרתי לא, זה לא מסחרי וזה לא עסק ומישהו שלח הדפסות של ציורים שלו בגלל שזה ארץ הקודש וזה קיבוץ וזה בנגב. על זה לשלם מס? אמרו אבל זאתי בשבילכם לתמיד! אמרתי מה פתאום, ההדפסים יישארו שלו! אמרו תחזיר אותם? רגע חששתי, מה יקרה אם יירכשו כולם; אחרכך התאוששתי ואמרתי בוודאי. פתחנו את החבילה, שייווכחו שהדפסות/הדפסים יש שם, בסך הכל. ראו, התאכזבו והפטירו שאפילו להדפיס הם לא יודעים, הגלזגואים האלה. לקראת לילה הגעתי לקיבוץ בנגב. אחרי ימים אחדים, הוזמנו החברים לתערוכה של הדפסים מגלזגו. הגיעו רבים (אולי 40). סיפרתי על תולדות הדפוס והאמנות. הסברתי מהם הדפסים, להבדיל מהדפסות ורפרודוקציות. הצעתי איך להתבונן בהם, מבחינה אמנותית. הערכתי את הציונות של עוזי, הדודה, האמן. הערכתי גם את ערכם האמנותי. כיוון שכך, וגם כי המחירים היו נמוכים (האמן חשב שלירה ישראלית שווה ללירה בריטית), החלו חברים רבים לקנות. גם הנהלת הקיבוץ מצאה שזאתי השקעה טובה. אשר יגורתי בא: ומה יאמרו במכס? אבל כעבור רגע התעשתי: הדפסות גרועות הרי יש רבות בארץ. למה לא אשלח לו, לאמן, מהדפסותינו, בתמורה? ובמכס, מי יזהה את ההבדלים?

 

חודש נמשכה התערוכה. נמכרו כשני שלישים מההדפסות. נשמתי לרווחה. ארזתי את הנותרות בצינור קרטון המקורי. הוספתי כמה הדפסות מטושטשות מיומנים שנתיים אמנותיים של קק"ל ושל קרן היסוד ושבתי אל המכס. הם שמחו לקראתי כמוצאי שלל רב, פתחו את הצינור, שלפו את הניירות, חזרו על הבחנותיהם האמנותיות, תמהו על נכונות של אנשים לטרוח-כה בגלל צילומים גרועים, פטרו תימהוני כמוני מתשלום מכס - והצינור הפליג לגלזגו. כעבור זמן, האמן קיבל את הדפסיו, שמח לתוספות המעניינות, התפעל מהרמה והאיכות והודה לי, לקיבוץ, לדודה, לעוזי ולמכס על הפתיחות האמנותית ועל טיפולנו בנושא.

 

וישראל שבה לשגרת ימיה.

 

מי שלא מאמין, יבוא לביתי, יחטט במדפי, וימצא את שרכשתי אז; יבוא לקיבוץ וימצא את השקעת וועדת התרבות מאורכנת בארכיון; וגם בבתי חברים ואקס-חברים תלויים ההדפסים דאז. ישראל כבר לא מה שהייתה לפני-. וחברי, אמן ממש של הדפסים, עדיין לא מבין למה זה אני חושש מסדנת ההדפסים שלו. ומה יקרה אם, לפתע, אקבל הזמנה מגלזגו?

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: