מעגלי-מעגלות / אורי בית-אור

|

מעגלי-מעגלות

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מזה זמן רב, בישראל של פעם נפוץ ומקובל משחק חברתי: גש לאדם שבערך פלוס מינוס עשרים שנה בגילך וכדומה במצבך. שאל לשמו ומניין הוא.

איור מעת יעקב גוטרמן

כמה זמן ייקח עד שתופתע לגלות שאתם קרובים / מכרים / חברים / אחרת. ולא תבינו איך לא גיליתם זאת קודם. לא, בבקשה, אל תביאו דוגמאות מופלאות, בהקשר הזה. על כל אחת משלכם, יש לי כמה וכמה משלי. כדי להוכיח שתגליתי החדשנית כלכך עומדת במבחן, הרי הוכחה. אחת? כמה, ששזורות זו בזו אפילו. וכדי שלא אשאר בתחום הנוסטלגיה והישראל-של-פעם, אוסיף לכך מוסר השכל. זאת, למרות שחוקרים קבעו: ראשית, מוסר-השכל זה יותר מוסר מאשר השכל. שנית, זהו סוג של נוסטלגיה. שלישית, מוסר השכל אינו אלא תירוץ לסיפורים. אז הנה:

 

לפני מאות שנים או קצת אחרכך או לפני, כתבתי עבודה על "הקיבוץ בספרות". בין השאר, התייחסתי לספרו הביקורתי של דוד מלץ "מעגלות" , על הקיבוץ. דוד מלץ היה איש גדוד העבודה ומראשוני קיבוץ עין חרוד. הספר קומם אותי. כתבתי מכתב תרעומת לסופר. הסופר ענה לי. את המכתבים כללתי בעבודתי. אודות הספר כתבתי שהוא טוב מהבחינה הספרותית ורע מהבחינה החברתית, ושהוא מוציא שם רע לקיבוץ שלא בצדק וכיו"ב. המורה שלי לספרות העיר ש-"דווקא, מהבחינה הספרותית הספר חלש ומבחינה החברתית הספר חשוב".

 

דוד מלץ היה נרגש ממכתבי וחלק את רגשותיו עם שכניו שבקיבוץ. לא במקרה היו אלה אנשי גדוד העבודה וגם בני שבט המיוחד מאד, יוצאי המושבה היהודית שבאוקראינה, שדה מנוחה. אמי היא מאותו השבט, מגדוד העבודה והיא מראשוני עין חרוד. אבי מגדוד העבודה ומראשוני משק תל-יוסף הסמוך (ור' היסטוריה). השכנים אמרו לו: "מה אתה לא יודע שזה הבן של פרל'ה וברוך מהגדוד, מתל יוסף ועין חרוד?" אחרי שנרגעו כולם מן ההפתעה, אמר מלץ שמתאים לפרא אדם כמו פרל'ה שיהיה לה בן כזה. למה פרא אדם? כי שלא כמו האחרים, אימא הייתה חקלאית מלידה. כי, שלא כמו אחרים, כשאימא הייתה רעבה הייתה אוכלת עגבנייה ולכן קראו לה פרל'ה טומטו. כי היא, שלא כמו אחרים, הלכה יחפה גם בשדה חרוש. כי, שלא כמו אחרים, לא רצתה להיות רפתנית ושלא כמו אחרים, כשנולדו עגלות תאומות, בכלזאת קראו להן על שמה, פנינית וחלילית. הדבר כלכך הכעיס כמה חברים שהיה ערעור עלכך באסיפה.

 

כעבור שנים עשתה מכרה חברת קיבוץ מחקר על הקיבוץ בספרות ומצאה בארכיונו של מלץ את מכתבי ואת תשובתו. לא סתם זכתה בדוקטורט.

 

בעין חרוד של "מעגלות" הייתה תחרות סמויה בין אמהות: איזה תינוק יעלה יותר במשקל. והנה, בדיוק כששמו את אחד התינוקות על המשקל, העולל השתין בקשת. כולן צחקו על מה שהוא עולל, מלבד האם ששאלה את המטפלת: "בכמה גרם את מעריכה את הפיפי הזה?" כעסתי על הסיפור ועל הקטנות האנושית המתוארת בו. חברות קיבוץ, עד כדי כך תעסוקנה בקטנות?? האמנם???

 

ושבתי לדברים האלה, כי:

לפני זמן-מה שלא מזמן נפגשו אישה ואיש כבני 85 שכמו לא נפגשו אי-פעם. התברר ששניהם נולדו באותו החודש, באותו גדוד העבודה, באותו משק עין חרוד. והיו באותה קבוצה של תינוקות. כשהאיש נולדו היה תינוק ולאימא שלו היה מעט חלב. אמה של האישה הניקה גם אותו. כדי לא לפגוע בשוויון, הקפידה, כל פעם, להיניק ראשון מישהו אחר מן השניים. מי שמכיר את השניים ואת קורותיהם יודע כמה טוב עשה אותו חלב ואותו שוויון אתם, עם הסובבים אותם ועם העם בישראל. וכדי להכביר הוכחות, אשתי ואני מכירים מקרוב, שנים רבות ובהקשרים רבים ומשוזרים מאד, כל אחד מהם - ומעכשיו, את שניהם גם יחד. ואידך זיל ואל תגמור.

 

למה הסופר לא סיפר את שסיפרתי כאן? ולמה שבתי לדברים האלה?

 

במגרות שלי חבוי ספר שלא מוצא בית ולא רואה אור, עדיין. יש בו גם סיפורים על הקיבוץ. חבר יקר אחד שהוא גם חבר קיבוץ יקר אחד, קרא כמה סיפורים ולא אמר דבר. נראה כמתאפק. שאלתי אותו "נו?" שתק. שאלתי יותר במפורש "נו?" חייך כשזוויות פיו נוטות מטה ואמר ש-"למה, אצלך, כל הקיבוץ נידון לגנאי והוא נראה כטלאי על טלאי של חלמאות ואין בו טוב ולא חמלה?". אמרתי לו ששבחים לא משביחים סיפור; שמתוך הסיפורים עולים שבחי קיבוץ; שלא שרים כבר סרנדות לאהובות אלא מסמסים; שכך כותב אוהב כואב. אמרתי לו ש-"נאמנים פצעי אוהב."

 

הוא לא היסס רגע ואמר: "ואתה, האם תרצה שאוהבך רק יפצע אותך כלכך ותמיד?"

 

ואני, כאילו מעגלים במעגלות כתבתי.

  

לסיפור של דוד מלץ, מעגלות - לחצו כאן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: