כתמים וקו / אורי בית-אור

 

כתמים וקו

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשנולד ועוד לפני שאור היום ראה אותו, היה דורון מובהר בבהרות של שמש.

איור מאת יעקב גוטרמן

כשהיה בן חודש נחרטו בפניו קווים של צחוק. עבר עוד חודש ובפניו ניקרו קורים של בכי-קצת. בחודש שאחרי התחנחנו להן כתמי גומות של חן. סבא שהיה מצייר כבר מלפני היותו אבא, אמר שדורון הוא קומפוזיציה. ילדים קראו לו קופוזיציה, קופי, זיציה ושמות שעוד יותר. במציאות-קיבוץ שאליו נולד בהיסח דעת, לא היה פשוט לכלול גם קומפוזיציות שמקווקוות בשתי וערב שלא לפי קוו התנועתי.

 

כשהיה כבן שנה, דורון וסבא ציירו ציורים. הם נשלחו לתערוכות והמבקרים כתבו שלדורון עתיד גדול. לסבא הם הקצו את העבר. להווה, המבקרים לא התייחסו, כי זה מחייב וזמנם קצר. היו בציורים גוונים רבים של הירוק; כי בארצנו, לא כל הירוק ירוק. מבקרים אמרו שזה בגלל שהם גרים בקומונה ירוקה וכי קוראים להם גרין.

 

דורון גרין אהב לכתום כתמים בציוריו, להעמיק את הגומות לעומקים - ובעיקר לקוות קווים. את ציוריו צייר במשחה ובמשיכה אחת. קומפוזיציות של כתמי צבע, של רבדי תשתית ותכסיות, קווים ורשתות. יותר מכל קווה קווים. קו לקו לקו קצב בציוריו. לא, לא זעיר ולא פה ושם, אלא קווים שמקווים מאד. היה בין הראשונים שידע להניח קו על קו ושיבדילו ביניהם. מבקרים אמרו "רבים מדי". מוקירים אמרו שזה הישג מכונן של אמן מחונן: "אינספור קווים בקו אחד!". והוא, לעולם לא די היה לו בקו, לא באורך לא ברוחב לא בנפח. אף קו לא קל בעיניו. כולם כבדים. "קו" אמר "זה עוד לא קו". בציוריו, הנקודות שרצו קווי אינסוף. אמרו שהוא המציא עוד גיאומטריה. בציוריו, בין שתי נקודות עברו אינסוף קווים ישרים ועקומים - והאינסוף תואר סוף-סוף סופית.

 

לא היה די לו, לדורון, באלה. לוא יכול, היה קווה אותם וטווה אותם ומתאר אותם, חותך בהם, חותך אותם ומייתד אל תוך המציאות ומקיף בהם את כל העולמות. דורון, ברוח אבותיו שעבדו את האדמה, ציוריו היו שדות חרושי תלמים שיצאו מנקודה אחת, שהוקמה בזמן חומה מגדל ושירותים ונפרשו לרוחב התמונה, לפי חוקי הפרספקטיבה. כלכך היו כאלה, שהרשויות קבעו שאלה הן שמורות של טבע חקלאי.

 

ציורי דורון גרין נמכרו בכסף רב. בהתחלה, קנה מהם אספן שיש לו סנטימנט לחקלאות, מאז שהוא מוכר פרדסים כבתים בלב פרדסים. כיוון שכך, קנו את ציוריו של גרין כל מי שרצו להיות נדל"ניסטים. הרי ידוע שמחירם של שטחי ציור כאלה רק מאמיר. בשוק הנדל"ן רווחה אז האמרה "קו לקו זהו הצו".

 

עם הזמן, התברר שציוריו הם תופעה מוזרה של טבע: ככל שהצייר הלך והזדקן ותלמים חרשו פניו, הלכו ציוריו והשתטחו והתנקו, כאילו השטחים לא עוד מעובדים ואולי גם נגמרו בגלל הפרצלציה. גם הירוק דהה, לבש גווני שימלות בטון ומלט. ככל שציוריו נעשו חפים יותר מכתם ומקו, עלו מחיריהם והאמירו. לא לשווא. הכל היו בטוחים שהצייר מת כבר מזמן. בציורים האלה, הלך והאמיר מחירו של קו. הכי יקרים היו אותם קווים האדומים שרישומים עזים הגיעו עדיהם וחצו אותם, חצו בלי שוב.

 

כשהגיע מאסטרו דורון ל-89 מיהרו המוקירים לערוך תערוכה רטרוספקטיבית שתציג את הקו הדורון גריני. המכובדים שבאו לפתיחה היו המומים לראות בדים שנקיים מכל - ובייחוד מצבע ומקו, אפילו מכתמים ומעמקים של חן. שבעתיים נדהמו, כשלאולם בא האמן, והוא נושא פניו בקושי, כי העומס רב. כל אשר טווה בימי חייו בציורים, טווה-נטווה במושאי פניו. בכל הארץ החרושה הזאת לא נראה איש חרוץ בחריציו כמו דורון ושמוט-צבע וצורה כמו גרין. אפילו הירוק דהה עד אפור בהיר עם קדמיום של כתמי זקנה. ויהי שקט והארץ הנשמה כמעט שלא נשמה יותר. הייתה תחושה שעוד הרף-נשיפה ותכסיתו של האמן תפקע.

 

באמצע, כשהוא עומד בראש אחת מערימות קוויו, מת האיש שחי לפי הקו ושחצה קווים. וכמו באותה תערוכת ז"לים שלראווה, תלו את גופתו החרוצה ליד יצירותיו. עשו זאת כי אין מקום בארץ למתים; כלכך ככה זה, עד שבארץ המתים יורדים לאן שהוא; כלכך ככה זה, עד שאפילו החיים איבדו את מקומם. משום אלה ומעוד סיבות הוחלט שלמתים כאלה, אין מקום מתאים מאשר המוזיאון. דורון גרין נתלה ופתק לידו: "כאן טמונים קווי-חיים שבציורים. יהי זכרם ברוך".

 

כל השנים ידעתי שזהו זה. עצמאי ככל שהיה כל חייו, דורון תלוי אי-שם בין נכאיו של בית נכות. לאחרונה, הזדמן לי לבקר ביתו ומקומו של האמן. מקום שבו כולם יחדיו גם כשההפרטה שוררת. סתם כך נכנסתי אל הארכיון. לא, לא קיוויתי למצוא שם קוו לזכר. סקרן אותי איך הפעם הסדירו את האמיתות. האם עקרון ה-"פאעסצך וה-"פאעסצכנישט" עודו עובד. בכסא הארכיבר ישב דורון עטור קורים. חד-ממדי לגמרי. לא הוא לא יודע איפה הוא ומתי הוא מת. בזמנו, סדרו אותו לתורנות ועוד לא הגיע המחליף. הוא לא יודע מה קורה בחוץ ולא זוכר שיש דבר כזה. הוא לא יודע שקיווה קווים, כתמים ונקודות ולמה. מה שזכר בקושי הוא אותה הגיאומטריה, שבה עמקיו העקובים היו למישור. לדבריו, רבים מהם אינם שלו ושהמציאות מאד דינמית בנידון. גם אחרי קדושים אמור, הוא תוהה לפשרו של קו ועקרון (שזה כמעט אותו דבר) והוא תוהה למה החיים מטשטשים קווים של פעם וחורצים לשון לעבר הקווי-פנים שמתהווים כיום. והוא תוהה מה ישרוט אותו משרט על פניה של מציאות ציונית המחדשת. ממקום קבורתו שבמוזיאון ובארכיון (כי לקדושים ולערכים קברים רבים) הוא תוהה עד כמה הישן מוליד חדש על באמת ואם ההפרטה כוללת גם את העקרונות, כי הוא חושש שההפרטה תטרוף קלפים כשם שהזמן מחה מציוריו קווים מנחים, קווי מתאר, גבולות, מצפן של מצפוניות, ויחד לסוגיו. נא-היכנסו לסוגיה, צאו וראו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: