קופה של מחט

אורי בית אור - [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נדי מנואל הוא חבר וותיק, מה שקורה לרוב הוותיקים. וותק הוא עניין כמעט אוטומטי; והוא חבר צנוע, מסור, חרוץ, אכפתניק וידען בכל ובעיקר בחקלאות.

איור מאת יעקב גוטרמן

זה לא קורה אפילו לצעירים. מאז שיש אינטרנט, כבר לא צריך תכונות יפות כנ"ל, מלבד אולי צניעות, אבל היא אף פעם לא הייתה כלכך חיונית. הכל זוכרים, שבקיבוץ, להיות טוב במשהו נחשב רצוי סטנדרטי. כולם מחויבים בו, אפילו מי שאין להם במה להצטנע. מבקרים את מי שלא. עוברים לסדריום כאילו כלום, לגבי מי שכן. נדי זכה למחמאות רבות כל השנים, אבל מאחורי גבו. אולי לכן, בזמן האחרון החל גבו להתכופף. כשהיה בן 49 ואולי יותר, חגגו בקיבוץ את יום הולדתו זה, שבנסיבות אלה נמצא עגול דיו. שם אמרו לראשונה את האמת ישר בפנים שלו. נדי הסמיק, גמגם מעט ואמר שחבל שלא ידע זאת 40 שנה קודם. בטח שהיה מתנהג יותר.

 

מרוב שבחים, שכחו החברים את סיפוריו לילדים לפני השינה. היו אלה סיפורים שאחריהם כבר לא הייתה שינה כלכך לילדים. לדוגמה, הוא סיפור להם שרוב השדים מחכים שיסמנו להם והם באים לבתי הילדים. איך מסמנים? עוצמים עין אחת לפחות. באותה תקופה היו הילדים ישנים יחד בבתי הילדים. קראו לזה לינה משותפת, כי הילדים ישנו אותה שינה, באותו מקום - וכל אבא שהשכיב את ילדו, היה נרדם כשאיזה אבא סיפר סיפור לילדו ולשאר הילדים הנטושים-קצת. נדי לא היה מהנרדמים. לבנו, שרעם שמו, סיפר סיפורי אימים. כל הילדים היו רועדים מפחד. רק רעם מנואל היה יושב במיטתו, מחבק ברכיו כאילו יברחו כשיגיע שד, מתכווץ ומפחד בהנאה. הנה אחד הסיפורים.

 

ליד הקיבוץ יש גבעת גמל. היא לא כלכך גבעה אבל זה מה יש. והיא לא דומה אפילו לגמל נכה, אבל למה שתהיה כזו בכל קיבוץ - ורק אצלנו לא! הגבעה הייתה מאגר של שברי-חרסים ושל סיפורי מקום. מכאן למדנו שגרו שם אנשים ועוד כל-מיני ששרדו את הזמנים.

 

פעם הלכתי על הגבעה וגיליתי אבן שיש גדולה ומסותתת, כאילו זה עכשיו נולדה. "מוזר" אמרתי "הרי בשדותינו אין אבנים אפילו לתרופה - ועוד אבן-שיש! בטח הובאה מאשקלון; אולי היא שבר מהעמודים שהפיל שמשון? ואולי היא מעזה? יכול להיות שמסתננים עברו בלילה - וכשהתעייפו, זרקו אותה כאן, בין ניר-עם לבין דורות והמשיכו לחברון? הרי גם שמשון עשה דבר דומה לשערים של עזה, שלא יוכלו לשחק כדורגל. בכוח רב הזזתי את האבן ממקומה. רציתי לקחתה לגינה שלי שליד הבית שלי ושחניק רעייתי והילדים שלי ישמחו לה - והגינה גם כן. הזזתי אותה ממקומה ולנגד עיניי נפער פתח מערה! מערה בגבעת הגמל!!! שמחתי. כידוע, במערות שמורים סודות נהדרים. בגבים היו גבים גדולים ועמוקים. מי שיצרו את העתיקות חפרו אותם בורות. חשבנו זה כדי לאגור מים, אבל מי יטרח כלכך לאגור מים שאינם? התברר שאגרו שם גרעיני חיטה, כמו שאנחנו עושים באסם התבואות שבקיבוץ שלנו. גחנתי אל הפתח להציץ פנימה. המערה לא הייתה מלאה בחושך ונראה היה שמישהו מבקר שם לעתים. צעקתי פנימה "היי" פעם ופעמיים והקשבתי. רגע נדמה לי ששמעתי צחצוח צפורניים וכעבור עוד רגע נשמעה שאגת-תשובה. כלכך הופתעתי שלא הספקתי להיבהל. צעקתי "מי זה" ובשאגה אדירה ענו לי "זה אני, אריה שחל!" לא האמנתי. אני מכיר מי שזהו שמו, אבל הוא בעין גדי והוא טבעוני בכלל. אריה לא יכול להיות טבעוני. צעקתי "לא מאמין, איך קוראים לך?" וכתשובה פרץ החוצה אריה ענק, אמר בלעג "אני אריה הרים! אין פה הרים, אז אני גר בגבעה", אמר ודהר לעבור הצפון של הקיבוץ. רצתי אחריו והצלחתי לראות רק את זנבו. זנב אריה מפואר היה זה, ארוך, גמיש, כמעט קרח - ובקצהו צמח מעין כפתור לא כלכך קטן שמעוטר בשפע שערות-שחל (שזה אריה צעיר). הגענו לשער הפרחים, זה שבצפון הקיבוץ (כי הקפדנו שבקיבוצנו שיהיו ארבע רוחות-שמיים. תנחשו מיהן). באמצע השדה ניצב מחסן ובתוכו כלב, אולי תתפלאו, אבל קראו לו ארי-הרים. ועל ארון שבמחסן היה צילום של אריה שמתאמץ מאד. האריה שאג לכלב שיפתי ת'דלת. הכלב התכווץ ופחד מאד. ממש ירא. אריה ההרים שאג "נו?" והדלת נפתחה. האריה פרץ פנימה ואמר לכלבל המבועת "מזל שקוראים לך על שמי. מזל שפתחת את הדלת. מזל שאני צמחוני. מזל שאתה יכול לעזור לי קצת". האריה פשט רגל ימין קדמית ובכף של בלט קוץ ארוך ודק. היה זה מאותם קשים ששוברים גמלים. הכלב ניגש לכף, נשך את הקוץ בשיניו - והוציא אותו. האריה והוא שמחו והאריה אמר לכלב שהוא יכול להתגאות. הוא היה בכפו של ארי ולא אירע לו רע. הכלב שמח, נבח ואמר זאת לכל העולם.

 

נדי ובנו רעם שמעו את הנביחות ומיהרו למחסן. נדי החזיק מוט בידו. רעם, שהיה באמצע רקמת מפית בתיאבון, החזיק בידו מחט תפרנים. הם התקרבו למחסן בשקט בשקט. גם החיות שבמחסן היו בשקט, למרות שאפשר היה לשמוע את ארבעת הלבבות הולמים חזק. שכשנדי ורעם פתחו את הדלת, זינק ארי ההרים לעברן. נדי הרים את המקל בתנועה קפא"פית מאיימת. רעם הרים את המחט שבידו. האריה קפץ לעברו, אבל נבהל וניתר הישר לתוך קופה של מחט. הוא עבר כבר את כולה, אבל אז נתפס כפתור הזנב בקוף והוא נתקע, מה זה נתקע! נדי ורעם שמחו מאד, לקחו את האריה בקוף המחט והציעו לו חציר טרי (כבר סיפרתי שהיה הוא צמחוני?). האריה אמר שזה מה שהוא אוהב. סתם אמרו עליו שהוא אוהב תות. לא נכון. חציר הכי טעים. הכלב, האבא והבן שהו שם כמה שעות, כמעט עד הבוקר - ועם רוח צפרירים הראשונה, הלכו יחד לקיבוץ. ומה אז? הכלב החליט שהוא רוצה מושב; וכי הוא קצת תימני, עבר למושב יכיני הסמוך. ארי-ההרים כלכך התרשם ממה שהוא חווה, שהחליט להיות חבר קיבוץ. עד היום, אם תבואו לשם, תמצאו בין החברים אריה או שניים. ואם אתם לא מאמינים, צאו לכביש הכניסה ותראו שהייתה שם גבעה ויש קצת עתיקות שלה. עובדה.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: