קודש וחול / אורי בית-אור

|

קודש וחול

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אולי הוריו היו בנח"ל. אולי נולד בנחל. אולי, כי ציפור זאת מביאה גשמי ברכה. כך או כך, נחליאלי היה שמו המקורי של אלי, שכלכך לא מתאים לו.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא היה אתנו בקור, בחום ובשרב. אתנו, בימים ובלילות וגם אחר הצהריים. הוא גם לא התנועע בקלילות אלא בזחליליות. הוא לא נפנף זנב לאף אחד ולא אהב להתחמם על משטחי אספלט. לא הייתה בו רגישות לעונות השנה. לא, אלי התאים לאלי הרבה יותר.

 

אלי, כך נראה, היה פרד יותר מאשר ציפור. עשה רק מה שקשה, משעמם, לא נוח, בלי-סוף, לא אטרקטיבי, מה שרק מעטים מוכנים לעשותו. הכי מרגיז היה שהוא לא התגאה בכך, לא התנשא ולא דיבר על הטבעיות שבדבר. בעצם, הוא לא כלכך דיבר ולא כלכך היה בקשר עם החברים. חוץ מקיבוץ, עבודה ותרבות ישראלית (כולל שירים רוסיים, כמובן), בכלל הוא לא היה כלכך. פעם שמע שחיי קיבוץ טובים הם וראויים אז הוא קיבוצניק. אמרו שעבודה זה אידיאל אז הוא אידיאלי. אמרו אולי עוד דברים שהוא, אבל לא אמרו משהו על סדר ועל ניקיון - אז זה הוא לא.

 

אלי עבד בפלחה. טרקטוריסט של D-4 שרשראות. כשראית ענני אבק מלוא האופק, ידעת שאלי בדרכו לשם. כשעבד בשדה מסוים, מטוסים נמנעו מלטוס מעל. יש הרבה רוחניות בלס הנגבי וכשמחרידים אותו הוא עולה גבוה. לס מתאים מאד לאוויר פסגות. בתוך כל זה, אלי נשאר מאד למטה.

 

אלי היה תכליתי, יעיל. בבוקר, הוא היה בעבודה עוד לפני שקם ממיטתו. בדרכו, היה תוחב ראשו מתחת ברז שמימיו השקו תאנה אחת וגם משתין לכיוונה. ולא היו תאנים כתאניה בכל הנגב. בשובו, היה שוכב לישון רק כי אם לא ישכב איך יוכל לקום לעבודת יומו. כך כל הימים. בלילות, זה כבר סיפור אחר.

 

ביום ששי, קבוע, עבד משמרת שנייה בפלחה, שנגמרה כשקבלת שבת החלה. זאת לדעת, במקומנו שקיבוץ היה ואולי עודנו, היינו מקבלים את השבת בעונג: לקראת שבת לקראת שבת גרשנו את האבק מכל פינה, מאד התרחצנו, לבשנו מחלצות. כלכך הקפדנו בנידון, שמישהו חדש שלא דיבר עברית כהלכה, לכבוד שבת לכבוד שבת הקפיד ולבש מחצלות. חדראוכלנו אז היה צריף רעוע ששולחנות וספסלים תמכו בקירותיו. הצריף הזה לבש חג בכל ערב יום שביעי. על השולחנות היינו פורסים מפות לבנות, שכל השבוע היו סדינים. ערכנו סטים כמעט מלאים של כלי אוכל לכבוד שבת. במיוחד, לכל אחד שמנו סכין רק בשבילו. לכבוד שבת לכבוד שבת. שם, צפופים מאד עמדנו וברווחה ישבנו. שירים שרנו ונרות הדלקנו כשהשבת כבר בביתנו. "בית", זהו ביטוי ספרותי, כי בתים עוד לא היו אז במקומנו. שבתנו וברכנו את המבורך. אחרכך, מחציתנו הגישה אוכל למחציתנו ומחציתנו פינתה אחרכך את הכלים ורחצה אותם ומחציתנו הנותרת השכיבה את הילדים ויצאה לשמור ולחלוב. אחרכך, רקדנו ריקודים לא סלוניים.

 

כל זאת עשינו, אחרי שבכביש למטה עבר האוטובוס האחרון ושבת המלכה הגיעה. הקפדנו לקבלה מאוחר בערב, כי לא רצינו להאיץ את סוף יום העבודה, שהרי סוף טוב הכל טוב. על אף שאצלנו אין מלוכה וכולם שווים. התייחסנו למלכה כמו לחברה, אבל לא שבצנו אותה לתורנויות שבת. אצלנו היה כבוד לשבת. אם לא היה גיוס ולא תורנות ולא עונה בוערת ואם לא אספנו שבתות - אם לא היו כל אלה, שמרנו על שבת מכל משמר, בתקווה שגם היא תשמור עלינו, כמקובל.

 

במקומנו, ליל שבת היה בא ביום ששי בערב. ובדיוק כשהתכנס הקהל אל בית המקדש המקומי, היה אלי מסיים משמרת בשדה ומתוך עננים של לס פורח היה בוקע ומגיע אל יד חדראוכל. אז היה משבית רכבו מטריקטורו, טובל ראשו במים אחרונים, סורק את שערו ובא אל בין המקבלי-שבת. היה נכנס ומחפש מושב על אחד הספסלים. כבר סיפרתי שלעמלים המקומיים היה זה חדראוכל היותר-מפואר שלנו, מקדש-מעט שמכיל את המרובה. וכששבת חנתה במקומנו, כל עמל - והלוא כל חבר עמל הוא אבל לא להיפך - לבוש היה לחלוטין ונקי למשעי. בנסיבות אלה, אלי המלוכלך והמיוגע לא היה נזם זהב, אלא, טפו-טפו, יותר מזכיר את המשכו של המשל. המשורתים והמשרתים בקודש - התורנים - כולם פסקו בלי אומר, שהדבר הזה אחר הוא עד כדיכך, שהוא לא יאה למקדש הזה ולנסיבות. איך שהוא, כל היושבים מרווחים סגרו רווחים. בלית ברירה, הלך אותו צדיק אל בין הסירים שלפני קרצוף וקיבל את השבת בין המשפתיים. בכל אחרכך שבשבת כזאת היה ניטש ויכוח בין חברים, כי חברים ומתווכחים, כמעט הם היינו-הך. אלה טענו: נכשלנו, הגבהנו נפש לא בצדק. אל מול אדם עובד ועוד חבר, לא נוכל לרחוץ בניקיון כפנו. סימנים של עבודה ושל יגיע-כפיים, לא לכלוך אלא אותות כבוד הם. לעומתם, טענו ישרי הלב שהכנות בהם יתירה מיפהפיות הנפש: לא לכלוך הוא ולא עמל לשמו. זאתי סנוביות, צדקנות, יפהפיות נפש והתגנדרות בלכלוך לא-לו. לא זיעה זאת אלא שוויץ. בין נקיי-שבת, מלוכלך הוא אלי בגבהות של לב, ידיו לא נקיות ולא כוונותיו. כדי לא להסתכסך, המתווכחים דחו את ההכרעות, עד שתשבי יבוא ויתרץ מה שיתרץ או עד שלא יהיה עוד לס, שייגמר ה-4D או עד שייבנה המקדש, כלומר חדראוכל החדש, עד שלא נהיה כבר חברים, או עד שעבודה כבר לא תהיה איזה משהו.

 

אלי כבר איננו. גם הוויכוחים אינם. ואת הלכלוכים רואים אחרת. אפילו אנשים חברים, לא בהכרח מתווכחים הם ולא בהכרח אנשים או חברים. בעצם, זה סופו של סיפור שאין לו סוף; ואילו היה, לא/כן היה זה סוף טוב או/ורע.

*

לא היה לי די בזה. כל הזמן דמדם בי סיפור מתוך הספר "הלב" של הסופר האיטלקי די-אמיצ'ס. שם (מתוך הזיכרון), אל אנריקו בא חבר. עני. הילד לבש בגדים שנתפרו מבגדי עבודה של אביו שהיה פועל בניין. כשקם ללכת, נשרה אל הספה פיסת טיח. אנריקו רצה לנקותה, אבל אביו רמז לו לא לעשות זאת. כשהלך הילד, אמר האב: אל תבייש אותו בשל עוניו - ועוד יותר, כי כתם עבודה אינו לכלוך.

*

באותם ימים היה לי טור בעלון המקומי, "בחרט דק". כתבתי בו סיפורים כנ"ל עם רמז של מוסר הסכל ועוד כנ"לים למכביר. הטור סיפק חומר לוויכוחי אמצע-השבוע בין אנשים שבמקומנו, כי במקומנו אנשים ומתווכחים הם היינו-הך. לא די בכך. כשהזדמנתי לבית התנועה בתל אביב תפס אותי מזכיר התנועה ובהתרגשות תבע את עלבונם של פעילים: הם, שכל השבוע עמלים וטורחים על התנועתיות, למה זה תוקפים אותם על שהם אוכלים במסעדת התנועה, המיועדת לפעילים בלבד, ואידך זיל גמור. ולא גמרתי.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: