כנה ורוכב / אורי בית-אור

כנה ורוכב

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

במטע היו ענבים, שזיפים, אפרסקים ועוד פירות לרוב. יבול? פחות. רווחים? עוד יותר פחות. והיה שם גם אדם, חבר, חכם וגם רגיש, צדיק מופלג (כלומר, לא נפגע מאף אחד), חושב לעומק, צפנת-פענח, קורא של מחשבות, אוהב טבע, שחרד לקראת כל עלה נידף.

איור מאת יעקב גוטרמן

היו חברים כאלה, בימים ההם. כיוון שהיה הוא נוח לבריות, כלומר נותן כפי יכולתו ולא נוטל אפילו מחצית צרכיו, קראו לו נוח. ללא סייג, איש צדיק.

 

מזה ארבע שנים הייתה לנוח חברה, נועה תנוע שמה. הוא אהב אותה וגם את המטע. מאד. וגם את הקיבוץ אהב.

 

כל השנים, הוא נמנע מלהביא את חברתו מאד ל-ד' אמותיו של המטע, לגן שבמזרח, בעדן. הוא פחד, שמרוב עצים לא תראה היא את היער. היו לו הסתייגויות מכמה עצים. עם שזיפים לא היו לו בעיות; שם, לא תשזפם כל עין. הוא פחד מהאגסים, בגלל צורתם האירוטית-משהו וגם כי נועה התנגדה לאגסויות. ממשמשים חשש, כי נועה נעה צחקה ממשמושים. זיתים הזכירו לו מה שאמרה, כשלרגע לא התבוששו. חוץ מזה, אותן שנים, עצי הזית היו ללא פירות ורק סימלו שלום; ונוח לא רצה שזה מה שתגיד לו. הוא גם זכר מה עושות יונים למי שיושב תחת עץ, עם או בלי עלה טרף. מתפוחים פחד, בגלל תקדים ידוע; ובקיבוץ, כידוע, יש סינדרום תקדימים. ואמנם, שם, נפגש הוא פעם בנחש, בדיוק כשהשיל עורו והיה עירום. התאנים היו עיקר הבעיה. מעטות היו ובשולי המטע צמחו. הוא לא האמין לסיפורים המוזרים, שאבות-אבותיהם של בני-אדם, לא תפוחים אכלו אלא תאנים (ולכן, באו אליהם בתואנות). לעומת-זאת, הוא חלם לראות את חברתו לבושת עלים של תאנה, אבל זכר שתאנה היא פי-קוס שלפריו יש, דווקא, צורה אביזרית של ז'. נוח חש שלא בנוח כי תלו יותר מדי סמלים בעץ אחד, וכי הם ברורים מדי. לא ייתכן שנועה לא תבין אותם ותייחס לו מחשבות שיש לו. חלומותיו התבססו על כי עלים של תאנה מתייבשים, נושרים לקראת החורף ונועה רגישה לקור. הוא לא ידע אם לשמוח או להצטער שזהו גורלן של כותנות מעלי התאנה.

 

יותר מהעצים שבמטע, חשש הוא מאחד החברים, איש טוב כהררים בנגב. לזכרה של יידיש, קראו לו "בעלהבוס". היו לו עיניים חדות ואף שמזהה אובייקטים במרחב. היה לו חוש לבכורות, בטרם עונתן, והיה בולען לפני כל אחר. בעיני נוח הנחבא אל הכלים, היה בעלהבוס מסוכן לאהובתו שבין עצי היער, כי יצא שמעו כמבקרן של בחורות בטרם קיץ (ובעלהבוס לא הכחיש זאת). כך, גם כשבכל המטע, רק תאנה אחת חנטה פג אחד עד שהבשיל, גם כשהתדבלל, היה בעלהבוס מכלה אותו עד תום הטעם.

 

סיפור עצוב הוא סיפורן של אותן התאנים, גדלו לתפארה, שסיפקו עלי-מופת לשמלות וכותנות, אבל לא באות אל אונתן. כי כך היה:

תאנים של סמירנה היו אלה ומתורכיה עשו הן עלייה חלוצית ולנגב באו ולקיבוצנו. זכות גדולה זכינו, הן ואנחנו. אגדות סיפרו שהן גדולות מאד, טעימות מאד, בשרניות מאד. אין כמותן לדבלים. כשיצטרפו לענבי הסולטנינה, לשזיפים המתאימים, לכמה זני תפוח ולמשמש, נוכל לפתוח מפעל לפירות יבשים. מכוחו של הנגב היבש, נייצר דבלים, צימוקים וגם לדר לתפארת - ומנגב מיובש נרדה מתוק ועז.

 

התאנים גדלו לתפארה. נופן קסם. ריחן הלך למרחוק. מעליהן היינו יכולים לתפור אלפי כותנות, אילו רק הייתה תופרת מתאימה בקיבוצנו. פירות? אפס. פעם, היו שלוש בכל המטע (0.025 פירות לעץ); ונכון, ניחשתם, הן נגנבו כבחורות בטרם קץ.

 

מומחים באו, נקבו חורים בקרקע ובעץ, לקחו מבחנות עם מים, שקיות של אווירת הנגב, שכידוע הוא מחכים גם חכמים. גם עלים וניצנים לקחו. אותנו הם השאירו לעבדה ולשמרה. כעבור זמן שבו ואמרו "הידד, מצאנו! בתאנים ובמה שביניהן, חיי המין פגומים. הן פוריות ומשתוקקות, רק אין מי שיפרה את פרחי-החן התאניות. אבל, אמרו סקסולוגי התאנה, בארץ, בתל-דן, ישנה צרעה שמטילה ביציה בתאנים מדובללות. סעו לשם והביאו דבלים שמרומות ברימות האלה. מהן תצמחנה הצרעות. הן תפרינה ותפרינה, עד שיחנטו פגיה של התאנה ויהיו דבלים לתפארה. אין כמו צרעות תל-דן להפריה והתעברות של כל "פייג ונוס". בערב, בחדר אוכל, התקיים דיון סוער. בסופו הוחלט שיסעו לארץ הצרעות המפרות מי שמתעצלים בנידונים האלה. הם נסעו זוגות-זוגות (לא היו כמעט בנות, אז נסעו זוגות בנים) ושבו עם שבע-עשרה דבלים מרומות עד תום. כל רימה, כמו אצבע משולשת. בסודי-סודות תלינו את הדבלים על העצים, כי כך נאה בתחום של יחסים אינטימיים.

 

בלילה, התרחשו דברים בתאנים. נועה ונוח באו זה אל זה וזה בזה והתנועעו בנוח. סוף-סוף, הידען ידע גם את מי שאף על פי כן תנוע. בארוחת-בוקר, החברים אמרו לנוח ולנועה בוקר-טוב שאחרי לילה טוב מאד; וידענו שזה סימן טוב לתאנות באונתן. איך ידעו כולם על הרבייה שבמטע? כי היה שם גם הבעלהבוס. יומיים לא היה בבית, ובלילה, בשובו, סר אל המטע, כי, גם בלילה, אהב הוא לגלות בכורות בטרם קיץ. הוא שמר בסוד את שראה ורק לחברו הטוב סיפר, בתנאי שלא יספר לאף אחד. מתכון בדוק לתפוצה של נאט"ו.

 

עברו ימים. תאנה לא חנטה פגיה, אין זכר לפירות. באו המומחים, לקחו אוויר- פסגות ועפר-הארץ ועלי-כותנה. בדקו-בדקו ושבו בבשורה רעה: אין דבלים, אין רימות, צרעות. פרחים לא הופרו לא התעברו. אצנו-רצנו למטע. אכן, הדבלים היו ונעלמו. באותו הלילה, שלושה נכנסו למטע. שניים ידעו דברים אחרים. לא הייתה ברירה אלא לקבוע: הבעלהבוס זיהה דבלים בלילה ובלען לתיאבון. באין רימות, גם המעשה הכי מפרה עקר הוא.

 

בשבועות הבאים, לא פסק בעלהבוסנו מהתגונן. הוא בא למרפאה עם חומר לבדיקה, הסביר שצמחונים לא אוכלים רימות, שלא הוא אשם בחוסר מעש של צרעות. כשכל זה לא הועיל, עזב את הענף שבו עבד ועבר לרפת שפרותיה, אז, סבלו קשות משיעור נמוך של התעברות. כעבור כמה חודשים דווח על עלייה בשיעור ההתרבות, כמו שנאמר "אשירה לה' כי געה געה" וגו'. הבעלהבוס חגג את נצחונו: הרי לכם! לא נוח, אלא אני צדיק בדורותיו.אצלי, אפילו הפרות מתעברות. אבל, ספקנים אמרו שאפילו לא בדורותיו. זאתי הוכחה, אבל מלהיפך: רק מי שאוכל רימות מפירות, יכול להפרות פרות. בייאושו, פסק הבעל הבוס "לא מדובשך ולא מעוקצך. מעכשיו, רק לביתי אני עושה" ועזב את הפריות הנגב, הוא ועשרת ילדיו שבינתיים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: