קמוצי / אורי בית-אור

 

קמוצי

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

קראו לו כץ. למרות שזה בפתח, בגלל הארגון הטרוריסטי הוא טען שזה בקמץ. אחרכך שינה טבעו וטען שהוא נצר לקמצא בר קמצא ושות'.

איור מאת יעקב גוטרמן

אלה קמצו-קפצו ידם לכף יד מאוגרפת שלא יודעים אפילו כמה אצבעות יש בה. אי-לכך ובקיצור קראנו לו קמוצי. מסגר היה, כלומר עסק במסגרות. תמיד היה חרד שלא יפרצו את המסגרת, כדבריו, עדיפים חיים "בלי חיגרים" (כלומר, חריגים). היה קם לעבודה מוקדם בבוקר, אולי בארבע. יודעי דבר אמרו שככה זה, כי הוא מתקשה לזכור מי זה 6 ומי זה 9, כמו שלא זכר את ההבדל בין ג' לבין ז'. לכלב שלו, תמיד, זנב היה בין הרגליים.

 

קמוצי היה שייך לגזע המופלא שמנגד ברזל בעודו קר. עבורו, חום הוא לוקסוס. בחיים קיבוציים, יכולת שכזו מועילה בכל תחום, בעיקר בעניינים של עקרון. ביישוב אידיאולוגי שכזה, כל דבר הוא עקרוני. מספרות האגדות שעקרונות קמוצי כה הרתיחו, עד שבריתוכיו, השתמש קמוצי בחום של אנשים שהתרתכו עליו.

 

לא יודע למה, אבל גם לאחר איחוד התנועה הקיבוצית, מסגרים נותרו נוקשים, מומחים, קפדנים, זעפנים, חסכנים מאד. כך היה בקיבוצי שבנגב המשתומם. לדוגמא, מאחורי בית המסגר שבחצר, ניצב קומביין בן 50 שנה כבר אז. היה זה קומביין שנוצר עוד לפני שהומצא כלי כזה. המסגרים לא הסכימו לפנותו לגרוטאות, כי כל חודשיים פרקו ממנו בורג ושיבצוהו מחדש. חסכון מעל הכול.

 

בדבר אחד הם לא חסכו: בתור. תמיד היו דברים יותר דחופים, דברים שבאו קודם. דברים שמחייבים התארגנות. לי היו קשיים מיוחדים, כי מרכז המסגרייה היה בטוח שלא קוראים לי "בית אור" אלא "בתור" - ושאני צוחק עליו, כשהוא שומע את השם "בית אור, ביתור, בתור".

 

יום אחד, ישב-כרע קמוצי באותו מבנה פח קטן שליד המסגרייה, עיין בפיסות עיתון גזורות ומצא שהגיע ארצה חידוש. היה זה מטר מהפכני. ראשית, למרות שהיה זה מטר, אורכו היה 2.5 מטר. שנית, היו בו רק סנטימטרים. לא עוד אינצ'ים. קמוצי שנא אישית כל אינצ'. ראה בנוכחותו המשך השלטון הבריטי והוכחה לטמטומם של מי שמתכחשים לעשרוניות. שלישית, וזה היה הכי חשוב, היה זה מטר חסכוני במיוחד, כי הוא היה חוזר לבד למאורתו, בכוח קפיץ נסתר.

 

יום אחד בערב, בא קמוצי למרכז קניות. המרכז קניות היה איש חכם, שידע להוכיח לכולנו למה לא צריך לקנות מה שאין - ובטח לא צריך לקנות מה שיש. קמוצי ביקש רק שיקנה לו מטר פלאי שכזה. המרכז צחק ותהה כמה יחסוך מטר שכזה למסגרייה, כשהכול נמצא שם ב-דחוף שלא נדחף. קמוצי הוכיח אותו על פניו: איך אתה אומר שלא כדאי! אתה יודע כמה זמן אני חוסך וכמה יתקצר התור, כשאחרי כל מדידה המטר יתקפל לבד? המרכז קניות צחק: באמת! כמה זמן זה יחסוך, אולי תסביר לי! קמוצי לא התכונן לשאלה כזו, אבל כעבור רגע התעשת (מלשון עשת, תתפלאו) ואמר למרכז הלזה: מה, ת'לא יודע שבמטר שכזה, הסנטימטרים הרבה יותר מהירים? המרכז לא עמד בפני אמת כזו וקנה לקמוצי מטר שמתכווץ לתוך קונכייתו. מאז, כל בוקר, אנשים משכימים לבדוק אם הסנטימטרים לא נעלמו, כי היו מהירים מדי. ואם המטר-סנטימטר הזה הביא תועלת לקיבוץ, הרי שהחברים החלו להשכים קום לעמל יומם ושבבוקר, במסגרייה, קודם כל עובדים במידתיות.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: