איריסים ובולבולים / אורי בית אור

איריסים ובולבולים

אורי בית אור - [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ימים של משתלות פרחים שבקיבוצנו היו ימים קשים; ימים טובים, אף על פי כן היו אלה משתלות לגידול זרעים, פקעות, בצלים ושורשים.

איור מאת יעקב גוטרמן
אלה היו חשובים מאד להעמיק אחיזתנו בקרקע הלאום ולהפצת פרחי ישראל ברחבי הגולה הדווייה. לשם כך, התיפיפו מאד שדות הקיבוץ וערוגותיו; ובאשר לריח השדות, לאף קיבוץ לא היה כבושם הזה. כשתמו ימיה של המשתלה והיא נסגרה, רבים הצטערו, למרות שתובענית הייתה מאד. ימים רבים וערבים רבים יותר של גיוסים עברו עלינו בין בצלי פרחים שטמנו בתוכם הרבה יופי, הרבה ניחוח והפסדים רבים.

 

באישור המשמרים אוצרות ארצנו ופרחיה באשר הם שם, אספנו בצלים, פקעות וכיו"ב ברחבי הארץ ובהרריה. זכות גדולה הייתה, להצטרף לצוות החופרים בארץ האבות, שמוציאה אלינו את פרחיה. את שאספנו, טמנו בשדותינו ויעשו הם חיל והאחדים היו לרבבות. את הרבבות הללו ארזנו בקופסאות שעליהן כתוב היה בלטינית "פרחים מארץ קודש המובטחת". זה לא כלכך הועיל. בהתחלה לא היו רווחים. אחרכך היו גם הפסדים, עד שלא הייתה ברירה וסגרנו את המשתלה.

 

כשתמה דרך המשתלה, נותרו שדות קמלים. בט"ו בשבט אחד גייסה אחת החברות חברים רבים, חפרנו בשדות, הוצאנו בצלים, פקעות ושורשים, הבאנו אל ה"יער" שבתוך הוואדי ושתלנו. היה זה לפני כחמישים שנים. רובם פורחים עדיין בוואדיות ובחורשות של פעם. ויש מקום טמיר ונעלם, לא רחוק מבית העלמין שבמקום. שם, תחת כמה אקליפטוסים, לכבוד כשרות של פסח, פורחים אירוסים הדורים, נהדרים, פליטי-תרבות. יודעי-דבר עולים לשם לרגל, בסוד.

 

בחצר הקיבוץ ניצבו צריפים גרמניים שקראו להם "שבדיים". מאחוריהם היה שטח אדמה, בור, עטור קוצים בקיץ וסביונים בחורף וקצת משאר פרחי-עונה. זה המקום שבחרו שני חברים, להיות מקום של חן למשתלות ומזכרת לפרחים. החבר, קראו לו קובי - ולה קראו שפירה והם עובדי-פרחים מהוותיקים, מהמסורים. במקום זה שתלו אותם פרחים שנדירים כלכך ושכה התגאינו בם, הלוא הם האירוסים. היו שם מהחוף, מהגלבוע, הגליל, ומהנגב באו כמה. אולי היו גם אירוסים מהשומרון ומיהודה. כולם נקבצו לאותה חלקה. אין פרחים יפים מאירוסים. נכון. מי כמונו יודע זאת.

 

בא החורף. באותם ימים, היה יורד גשם מתחילת החורף ועד לפסח, לפעמים. יורה בעיתו ומלקוש באחריתו. באותו שדה שתול פרחי-הדור, צמחו חופשי-חופשי פרחי-בר, קוצים שמזדקרים לגובה, וצמחים שמשתרעים על קרקע ומטפסים על השכנים. כשהנצו אירוסים, נאלצו לבקוע דרך בין אותם עשבים שנקראו שוטים - והם לא כאלה. בחתירתם לאור, לרוח השדה, לנוף, האריכו פרחינו את צוואריהם להציץ מעל כתפי שכנים שהגביהו עוד יותר, כאילו זוהי תחרות לגובה; כי ביופי, אין מתחרים לאירוסים.

 

מדי אחר-הצהריים ובמיוחד בשבתות היינו עולים לשם ברגל, אנחנו והילדים אתנו. בתחילה ראינו את עשבי הבר. כשהתקרבנו, הבחנו באירוסים היפהפיים. חבויים היו בין העשבים. יותר משנחבאו, נראה היה שברוב יהירותם, אותם שוטים הסתירו את ההוד, את היפעה. אלה לא וויתרו. המשיכו להשרות יופי אירוסי בסבך. הרוצה בהם ימצא אותם. באהבה אין כמו ארוס.

 

עקבנו אחריהם יומיום, עד שבאה עת והם קמלו, כמשו, התייבשו, כפפו ראשים וגבעולים. הצניעו עליהם ונעלמו. בחדראוכל, לקובי ולשפירה ולאחרים, סיפרנו על האירוסים ועל מאבקם להיות נוכחים באותם שיטים וביניהם. ישבו השניים וחשבו, עד שאמרו ש-"נמצא פתרון. בעוד שנה תראו".

 

חיכינו. בשנה שבאה, כשרק הנצו ניצנים, עמדו השניים בחלקת אלוהים קטנה הזו, כיסחו בה וכיסחו והשמידו כל זכר לעשבים רעים, לקוצים ולשאר שוטים זקופי-קומה. כשבאה עת לפרח, לגבעול, מיהרנו לחלקה. ידענו: הפעם, במלוא פריחתם, אירוסים יפקחו עיניים של האוהבים. באנו. אין ולוא פרח אחד!!! גבעוליהם עמדו ריקים ולא יודעים. מעל השדה ובתוכו התעופפו ברוח עז שחרורים ובולבולים שצרחו פרעות; פרפרו רגע באוויר ומשנהו צללו לעבר כל גבעול ושוב עלו ושוב צרחו ושוב נחתו ושוב ושוב ועלי-טרף במקורם. שרידי פרחים נאדרים.

 

רק אז נזכרנו שאין כמו הציפורים האלה אוהבים של אירוסים. אנחנו אוכלים את הפרחים בעינינו; הם, במקוריהם. באין קוצים ושאר טיפשים, שוב אין מי שימנע בעדם גישה חופשית אל הפרחים. באין קוץ ובאין דרדר וכל עשב בר שכדומה, שוב אין מי, שבגופו יבלום התקפות על הפרחים מפני תאוותם של בעלי-כנף צווחניים. כמעט בטוח, שבצווחתם ברכו הם את קובי ושפירה על שהשמידו עשבים וחשפו פרחי הוד ונהדר לתאוותם המנקרת. ניקרו עד שלא ניכר שהיו שם אירוסים.

 

עצובים שבנו לזוג החברים ובכינו שאבדה תפארת. טרוף טורף האירוס. החברים התעצבו מאד שכך קרה ועוד בגלל חריצותם. אחרכך אמרו שיש עוד רעיון ועוד "תראו בשנה הבאה". מקווים חיכינו עד שבאה עת. שבנו לחלקה. במרכזה עמדו השניים ובידיהם מכסחות ומעדר, אבל ללא ראשים. אכן, כסחו הם ועמלו הם עד מאד, אבל אותם עשבים-של-סתם נשארו כאילו אין דבר. כך עשו חברינו את המיטב ולא מנעו מהשוטים להגן על הפרחים מפני האוהבים פרחים בכל פה ובמקור.  לא תאמינו, אבל היופי זקוק לקצת קוצים ודרדרים ולשוטים ולעשבים של פרא. הנה, טוב שתדעו לכם: לעתים, ברכה כרוכה בבטלה.

  

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: