הומור במע'ם ובע'מ / אורי בית אור

הומור במע"ם ובע"מ

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

במקומי, רוב השנים, ציירתי וכתבתי דברי הווי הבאי ועוד דברים שהסיקו את כבשונו של העולם ואת עולמנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

בין השאר, כתבתי פזמונים וחרוזים לעת מצוא, פיליטונים, סאטירות, טקסטים לטקסים ולהנחיות של אירועים, בקיבוץ ומעבר לו. בתוך הדברים האלה, אהבתי את פורים והייתי פעיל בהתרחשותו, כאילו בשבילי נוצר. הייתי מעורב בבחירת נושא החג, בפרסומת מקדימה, בייעוץ וסיוע לתחפושות ולהופעות. עיצוב אולם החג עלידי היה מתבצע בגדול והיה האמצעי להכנסת פורים לקהילה, שכלכך טרודה ביומיום התובעני. חברים רבים היו משתתפים בעיצוב אולם החגיגה, אחרי העבודה או כאשר הגשם לא אפשר לצאת לשדות.

 

במקומנו, שנים רבות התנהל וויכוח אודות "מתי לחגוג". אין ספק, שהנשף ייערך בסוף שבוע, גם אם פורים נופל על אמצעו. ומה אז, ביום ששי או  בשבת? היו שנאבקו בעקשנות: יום ששי! יותר חברים יישארו  יותר מאוחר, כי למחרת לא צריך לקום לעבודה. אני נאבקתי שהנשף יתקיים במוצאי-שבת: יהיה זמן להכנת תחפושות והופעות, יהיה עוד זמן להכנות, חברים יהיו פנויים יותר לעזור, יבואו רעננים. וביום א', לא נורא אם יהיו קצת עייפים. זכרונות הלילה, האחריות והאידיאולוגיה ימלאו את הפרצות. ככה גם נמשוך את המצברוח טוב לתוך שבוע חול. בדרך כלל זכיתי לתמיכה רחבה, אבל היה חבר אחד שראה בכך פגיעה אישית. כמעט כל שנה, אחרי פורים, במשך שבועות, כמעט שלא היה מדבר אתי, עד שאמרתי לו: לא יעזור לך, ברוח השמחה, גם אם לא תדבר אתי, אני אדבר אתך.

 

אותו חבר טרח, בדק, חקר ואבחן כלל ברזל: שנה אחת, הנשף מוצלח מאד; שנה שנייה, מוצלח; שנה שלישית, כישלון. באבחנתו היה משהו מן האמת, בתנאים מסוימים: ראשית, תלוי מאיפה מתחילים לספור. שנית, צריך להסכים מה זה הצלחה/כשלון. זה לא ייאש אותו איש נמרץ. בשצף-קצב לטיני טרח להפיץ את אבחנתו, בעיקר לקראת שנה שלישית, שלפי ספירתו, מתרחשת בדיוק השנה. הוא הפציר באנשים שלא ישקיעו כי חבל. הכישלון בטוח. עדיף לחסוך את ההתלהבות והשמחה לשנה שאחרי. ניסיתי לשכנעו, כי אם תתקבל דעתו, תמיד, השנה הבאה תהיה של כישלון. נאנחתי על שהשמחה לא יכולה להמתין עד בוש ואת תליית המן קשה לדחות ושאוזני המן מתיישנים מהר ובפסח הם חמץ, וכיו"ב נימוקים שמחים ועצובים. לא הצלחתי. לא הייתה ברירה, ובפורימי שנה שלישית התאמצנו במיוחד. קיוויתי: אם נשבור את הנוסחה, יבוא לפורים ג' הגואל. בדרך-כלל, המאמץ הצליח, אבל זה לא הזיז את החבר. אמרנו כבר שהכל יחסי? אפשר להשתמש איך שרוצים, במושגי הלא-מוצלח; אפשר לספור בזוגות, רביעיות חמישיות. אנשים נוטים לקבוע שהיה נשף מחורבן, אם לא השתתפו או שהיו הם בין מי שצוחקים עליהם, מעלים אותם כמשלוח מנות בחג של זרש ומש'.

 

זאת לדעת, באירועים קיבוציים, מצווה גדולה היא לרדת על החברים. במקומנו, בחתונות, לא היססו לרדת גם על החתן והכלה. היו מקרים שבאו עד משבר חמור. יש המציגים זאת כהוכחה לאהבה ולישירות הקיבוצית.

 

גם אני התנסיתי בכך. מדי שנה, בתום החג, הייתי מאוזכר בין חברים שהקיבוץ מודה בתרומתם לאירוע. בימים ההם, מטעמי שוויון וה-"מכל אחד לפי יכולתו", התאפקו מלומר שבחו של אדם בפניו. לכן, כשכבר הודו, היה זה ברמת "הוא היה בסיידר"(ה-"היה" חשוב לבעתיד). לפעמים, אפילו גם אמרו "תודה". הרי לא יאה להפליג  בתודות למי שעשה מה שמצפים שכל חבר יעשה, גם אם הוא היחיד שעשה; ואם  עשה יותר מאחרים, הרי שיש בכך מן החתרנות הפרובוקבטיבית: צריך להתאפק מלשבור שוויון. "תודה", ידעתי, קשה לומר, כי זה מחייב. אוקיי, שיהיה "בסדר".

 

אחרי שנים שנשאתי בעול פורים, התעייפתי. עייפתי גם מאכזבות על היענות לא-מספקת ולא-יציבה לבקשת השתתפות בהכנות לפרויקט שעל הפרק. למחרת אחד מערבי הנשף, הודעתי: די. בפעם הבאה, שיעשה זאת מישהו אחר; ואל תגידו "לא אמרת, לא הזהרת, לא הספקנו למצוא מישהו". זמן-מה לפני החג, שבתי והתרעתי. המוסדות המשיכו בשגרת החול. כמו כל חבר, ידעתי: ברגע שאחרי האחרון יבואו ויגידו: אין ברירה. אם לא תעשה, אתה תהיה אשם בפורים של  כיפורים. כשבמפתיע, התקרב מאד החג, חזרו אלי. אמרתי ש-"אמרתי והזהרתי והתרעתי - וכאילו כלום. עכשיו רוצים שאעשה - ועוד בפחות זמן?" כשהתרעמתי, אמר לי חבר מפרגן: אתה ההוכחה שרשעים צודקים.

 

בלית-ברירה, ביקשו חבר שהייתה לו יד-מה בציור, שיעשה פורים. צייר אתה, פורים תעשה לנו. החבר, אכפתניק מקצועי, יצא למשימה. כעבור שעה, שהייתה מאד כבדה לו, חזר: אין לי שמץ של מושג מה לעשות. אין לי רעיונות. תלו אותי במקום המן ודי. עשה טובה אישית, בוא לעשות. אני אתך, מההתחלה ועד הסוף שיהיה רק טוב. לא היה לי נעים כלפיו (כי זה קשה יותר מאשר כלפי "כולם"). אמרתי "טוב, רק בגללך" ולקיבוץ הודעתי "זהו. לא עוד"; לא זוכר למי אמרתי זאת, כי "קיבוץ" הוא כתובת של משהו כן/לא קיים והוא כן/לא מתאים להודעות כאלה, לפי הנסיבות, ובלי מחויבות לתוצאות. באתי אתו. עשינו חג יפה; בדירוגו של ידידי הנרגן הזכור לטוב "היה דווקא מוצלח מאד". בשנה שאחרי, אפילו לא העזו להתקרב אלי. היה נחמד. למה לא לפרגן לאחרים? בסוף, עלה המנחה לבמה וחרז משלוחי-מנות לקיבוץ ולחבריו. לפי המסורת. משלוח מנות הוא ירידה על כל מי ומי שכן ומי שלא. כשהגיע אלי, אמר (ואני זוכר כל מילה, למרות שזה היה לפני כ-30 שנה): "אורי-אורי, אורי אורי. ראש של זהב, ידיים של זהב, אבל למה-למה, הלב לא של זהב". כמו כולם ואולי יותר, צחקתי ומחאתי כף; ועד היום לא נרגעתי: זהו הסיכום אחרי הפורימים שעשיתי?

 

למחרת, בענף, חברי התמוגגו מהברכה החביבה ושאלו אם נהניתי מהמחמאות על הידיים והראש. אמרתי "כן, מאד, ואולי שמעתם שדובר גם על הלב?" הם התפלאו על הקטנוניות וחוסר ההומור: מה, כל כך אתה לוקח אל הלב?" התביישתי לספר, שאין לי לב זהב, אלא של בשר ודם. אמר מי שאמר (אני), שמי שלא צוחק כשצוחקים עליו, אין לו חוש הומור. ייתכן. עכשיו, אני יודע למה צחקו כולם כשהתבדחתי על האחרים. הומור דבר עצוב הוא.

 

לקשוט דברים לקראת סיום: באוניברסיטה, בארה"ב, כל חודש התקיימה שיחה במחלקה ללימודים מתקדמים של קהילה ותקשורת. במרכזה, תמיד היה סטודנט, קורותיו ותלמודו. הוזמנתי לככב בפגישה השנייה. השיחה נסבה על קיבוץ. תוך הדברים, סיפרתי על תחומי פעילותי, גם בתרבות המקומית. כבדרך-אגב, רציתי לציין שהרביתי להמר הומור ונחשבתי כמקור של הומור ביקורתי כמו-קהילתי וגו'. שם, במקומי, שמעי יצא למקרוב.

 

ברוח העיון המכובד והרווי תיאוריות-רקע ותובנות נאצלות, ניסחתי זאת באמירה מבודחת, שבקיבוצי, הייתי המרכז-אחראי לענייני הומור (coordinator, in charge). הקפדתי לציין, כבדרך-אגב, שכמובן, החברים הם צחקו ממה שהם רצו! מאד נהניתי מהניסוח המתחכם ושמחתי: בהומור מושחז, תיארתי פרדוקס: הומור, שבמהותו הוא אנטי-ממסדי, ספונטני וחסר שליטה, יש לו אחראי!... והחברים חופשיים כן/לא לצחוק מתי, ממי, ממה שהם רוצים! חי-חי-חי, הנה, הומור קיבוצי מחוכם. חה-חה-חה. האנשים הנהנו בראשם במאור פנים, בהבנה.  אחר- כך, בהתרגשות כבושה, סיכם ראש החוג את המפגש, בהיבטיו התיאורטיים:

 

קהילה מפתחת מוסדות, שהם בעלי עוצמה יותר משל מוסדות חיצוניים. ככל שקהילה יותר אידיאולוגית ויותר מכוונת פנימה, היא חותרת למסד כל תחום-חיים ולמקדו אל התכלית. כך, היא מפעילה שליטה ובקרה ((regulation, control על כל המציאות ועל אלה שחיים בה והיא עצמה חלק מהמציאות הזאת. זה עתה פגשנו (אמר מורנו ורבנו) דוגמא יוצאת מן הכלל לכך: אמנם, הומור הוא ווסת, וינטיל, אמצעי חינוכי וכלי של שליטה, בקרה, סנקציה וסימון גבולות, אבל, בוזמנית, זה גם כלי מסוכן ביותר למציאות אידיאולוגית ולאידיאולוגים - והם מתגוננים נגדו. ההתגוננות האפקטיבית ביותר היא השימוש המתודרך בו. לכן, הקהילה מפעילה קונטרול על ההומור. איך? באמצעות מיסוד או/ו פורמליזציה. הנה שמענו, בפירוש: הקיבוץ מיסד את ההומור ועוד קבע לו אחראי. ברורה היא חוכמתם הקהילתית-הקיבוצית: הם לא בחרו ("בחרו", כך אמר, זה לא במובן הפורמלי דווקא, אלא במובן הקהילתי!...) מטיף דרשן חמוץ פנים שירבה מתח וקונפליקטים. הם בחרו מי שהוא כמו משת"פ, יודע לספר בדיחות, לצחוק; והוא יודע את התורה, סמכותי, רציני וכבד-ראש; ומי מתאים יותר ממיניסטר (זהו אחד הכינויים של משרת בקודש בכנסייה המקומית) בית-אור, לשאת במשרה הכה-רגישה ומחייבת!

 

באותו מפגש קרו דברים רבים וחשובים. כיוון שלא רציתי להחטיא, כיוונתי לאחד.

 

הנה, ברוב הומורי המחורבן (והשתחצנותי?), הבאתי את ההומור הקיבוצי וגם אותי לקבורה במלנכוליה אקדמית יבשה, נטולת-הומור.

 

אחרי הרבה זמן: קראתי את הנ"ל, הבנתי ותהיתי. ואולי, באמת, ראש החוג צודק?

עדכון אחרון: