חטאים קדמוניים / אורי בית אור

 
חטאים קדמוניים

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מאז וגם מתמיד, בני אדם נחלקים לשתי קבוצות: אלה שמבשלים בכלים ואלה שרוחצים כלים. רוחצי כלים סובלים מנחיתות.

איור מאת יעקב גוטרמן

המבשלים אינם סובלים. הם נהנים מבישול, מהסתפקות במעט של האוכלים, מסבלם של הרוחצים בניקיון גם את כפותיהם, מתואר של שף. למה אין תואר שפ-שף לרוחצים? למה אין תחרות ריאליטי למנקי-כלים? הגעתי לאבחנת שתי האוכלוסיות, כשסיימתי צבא. גם בו הייתה תורנות רחיצת כלים, אבל תוצאתה לא הייתה ניקיונם. בעצם, תכולת רובם הלכה וקטנה ככל שהרבינו בניקיון.

 

כשבאתי לקיבוץ, נמלטתי מתורנויות שמירה. סיוטי הצבאיים מלילות כאלה לא נמוגו והעדפתי תורנות חדר אוכל. שם, בגלל ניסיון שצברתי, מוקמתי ברחיצת סירי בישול. היה נראה שזה רע במיעוטו. אותו זמן, שפעם היה זה זמן על באמת, רחיצת כלים נעשתה בתוך סככה, שנספחה לצריף האכילה. היו בו מתלים לסירים, ברזים, סבון, מקרצפות למיניהן ומריצה להרצת סירים חבולים למתקני שטיפה. את הרחיצה עשינו בעמידה של קידה טקסית משהו כלפי הנחרצים הנרחצים האלה. היינו רוצחים, שוטפים, תולים ומחזירים למטבח. שם, הבשלנים היו שורפים סירים באדיקות וירדו לתחתיתם של תרוודים. היה זה תחביב של מבשלות, בצעדן הראשון לתוך קיבות החלוצים. קיבוץ, כנראה לא צעד על קיבתו, אלא התקדם קוממיות בצעדי ענק: לא האיכות הבישולית חשובה, אלא איכותן של המבשלות. קצב הבישול היה נמרץ כלכך, שבשובו לפינתו, היה הרוחץ המיוסר מביא אתו סירים שרק הביא למבשלות וכבר מילאו תפקידם וכבר הם משוועים ליד אוהבת של חורץ-כלים וכבר חוזרים אל מזבח המטבח וחו"ח.

 

זה המקום וזו התורנות שאיוויתי, כמבחן כניסה למציאות הקומונרית. התורנות מוצאת חן בעיניך? אתה חשוד. ביצעת טוב? אתה בקושי מועמד. עשית תורנות כזו במקום שמירה? מעטים סיכוייך להיות חבר בקהילה החלוצית שבערבות הנגב. באסיפה שמאשרת חברות לחברים, כזאת היה קורה גם לי, לולא התגייסו המבשלות והודיעו שאם לא יתנו לי להמשיך לרחוץ סירים, הן תבשלנה רק גריסים עם ריבה ומים ומרק מאבקות כביסה. יצאה נפשי לפינה שכוחת-אל זאת. לבדי הייתי שם. אפילו רדיו לא היה, כי לא היה זה ציבורי דיו. מרצונם, לא באו שמה אנשים. מלבדי, היחיד שהביא ראשו לסיר הסירים היה סדרן עבודה, שהודיע שהנה-הנה, תמה תורנות זו - ואחרת כבר בפתח. ואולי אני מעדיף להמשיך לסיר סירים? בין כה לכה, הגיעה שעתה של דקת מבחן.

 

גמרתי למרק סירים. גמרתי צהריים. נגמרתי. סירים שבו אלי כבראשונה. למדתי שבישלו בהם או כמעט. העפתי מבט במטבח. הסוף בכלל איננו. ליד כירת הגז ניצבה מבשלת בכירה. לקחה סיר ענק, היססה אם לעשות בו מה או לא. אז, כלאחר-יד שפכה שמן די-שרוף לתוכו. בלי מחשבה עשתה זאת. בלי כוונה. אפילו לא זכרה אם יש  תבשיל מתאים לכך ואם צריך אותו. אחרכך, נמלכה בדעתה וזרקה את הסיר לעברי. הסיר לוכלך קלות. שטיפה - וניתן היה להחזירו לתקן. לכן, נראה שעשתה זאת, רק שיעלו מן הרחצה עוד סיר סירים. ככה זה, כשיש מנקים, יש מתלכלכים.

 

כעסתי. היה ברור שהיא נוהגת בי כדרך בשלנים: משליכה סירים לרוחצים, שכובשים פניהם בגלל החברות הקיבוצית. בעשותה כך, ביקשה עוד תשומת-לב שמגיעה לבשלנים. הם, המורמים מעם צמאים להרמה נוספת. הראיתם פעם, שבסוף הארוחה או לפניה משבחים רוחץ כלים? חי-חי-חי, להד"ם. יידעו כולם. היא הבשלנית - ובסיר המוגדר כמלוכלך או לא, ברצחנות היא מכה את הרחצנים; שיידעו מי הגבירה. זה מה שרצתה ולא נעניתי לה. לא תפסתי את הסיר. נתתי לו לתופף על הרצפה. אמרתי לה שלא ארחץ כלים, שמתלכלכים כדי שארחץ כלים שמתלכלכים; שתרחץ לבד! אמרתי בפירוש. שהיא תרחץ!!! תדהמה נזרקה בבשלנית, בעם הקיבוצי ובמקומנו, כולל האזור. בסתר-בסתר, נזכרו שגם ברומא היה מרד עבדים, ושאני ממש ספרטקוס! אמרו שכמו אז וכמו בכל גבורות-אנוש, גם כאן נפסיד בקרב. בערב הוזמנתי לוועדת העבודה שהיו בה, בנוסף לוועדה (שזה חברים) כל צוות המטבח (שזה חברים) וכמה מעוניינים (גם חברים) ואף לא חבר אחד שלי (והיו לי). כלכך נרגשים היו, שלא הצליחו להוציא הגה מהפה וממה שעל הלב (שזה סימן לאינסוף דיבורים). טענתי שזאתי הוכחה, שהאמת שלי זועקת מגרונם.

 

אחרי היסוס, הכריעו והחליטו. כתבו על לוח מודעות שהתקיים דיון ענייני בענייני. הוחלט שראוי היה סיר שאנקה אותו, כי במה חטא; ומכעת, רחצנים ייחשבו גם הם כחברים בצוות המלעיטים אנשים קיבוצניקים. מעתה, יעבירו להם לא רק סירים מלוכלכים אלא גם נקיים. כמו-כן יפורסמו הערכות לתפקודם, על לוח מודעות ובעלון! על הסעיף האחרון היה ערעור, כי מצופה מכל חבר שככה יתפקד, אז מה, נעריך כל מבצע?

 

אחרי דברים כאלה, ברור היה שאבחר למזכיר. נבחרתי. במחשבה שנייה, כעת, אנ'לא בטוח שכדאי היה לבעוט באותו סיר; היה טיפשי לסרב לרחוץ דווקא סיר כמעט נקי. בכל מקרה ולא רק בגלל זה, הבשלנית ובעלה עזבו את הקיבוץ. הנסיבות בושלו אחרת. כיום, בכנסי גרעין וכשאנו נפגשים, אני חושש שהיא מצפה עדיין  שארחץ לה ת'סיר.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: