תווי-חשמל / אורי בית אור

|

תווי-חשמל

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

במקומנו, אין ולא היו עצי-סרק, אלא עצי-נוי ויש עצי-פרי. אפילו השיחים היו שם לעצים.

איור מאת יעקב גוטרמן

כך היא הקאריסה הקוצנית, שעוצבה כעץ, כדי שהחברים לא יתכופפו כדי להיעקץ. כך הוא הוורד שנופו הוגבה אלעל, וכל המתבשם בריחו מרים אפו אל השמים. ציפור גן עדן הייתה לעץ בננות מפואר, שפירותיו בטעם הספציפי של אותו הגן. אפילו עשב כה שוטה כמו הסיידה היה לעץ עקשן. אכן, עצים רבים בחצרנו וכל אחד מהם ראוי שנעיין בו. מפני שמרוב עצים נעלם היער, מראש וויתרתי והרי אני פונה רק לאחד מהם.

 

יש סוג אחד ומיוחד שעציו רבים ועצומים: עצי-חשמל. תחילה היו הם במבוכה, אבל זחה דעתם כאשר שמעו את קביעתו של דעתן בן 11 מקיבוצנו. בחקירותיו, התעניין מי נטע עצים גדולים כמו אלה שלצדי הכביש. "מי שנטע את האיקליפטוסים הגדולים צריך המון כוח לשתול עצים גדולים כאלה". אחרכך, השווה מה שהשווה והוסיף שעצי חשמל רבים יש במקומנו ולהם שלוחות של ענפים ופרקים ועיניים שמצמיחות חשמל. עצים לכל דבר אומרות גם ציפורים שנאחזות בהם. עצי פרי הם אלה וגם עצים לנוי ולתפארת. עצי-חשמל.

 

שדרת-עצים כזאת צמחה מתוך החשמליה ונמשכה עד לפרוז'קטור. היא הסתעפה ונמשכה גם אל הסדנאות, אל הלולים והרפתות, אל מרכזי-שירות, בתי-ילדים, ואל חדרי החברים (כי הם חדירים). ברפת, החשמל הכי חשוב, בגלל המזגנים של הפרות, המוסיקה במכון ולהומוגניות של החלב. לאורך הדרכים שובצו אורות-יקר, שהעניקו הילת-מסתורין לחושך. הייתה גם תאורה של ביטחון. קראו לה כך, כי החברים היו בטוחים שזה משהו. האמת, התאורה חשפה היטב את שוכניו של המקום בפני בני-האופל, שבאו מן הים. מקום של אור ושל חשמל היה הוא מקומנו.

 

שבילים ומדרכות פרשו קואורדינאטות על הקרקע. ביניהם ננעצו נון-צדיקים ואולי ל"ו ואולי הרבה יותר, כי אין צדיק כמו חבר קיבוץ. במקום שהוא יושב, צדיקים גמורים אפילו לא מועמדים. בין המדרכות שובצו משבצות-ירוק. שם, ציפורי-גן-עדן שכנו קבע, כי מצאו את מקומן. על משבצות הדשא, במהוסס, ניטוו קווי-שביל דקים. טוו אותם ליסטים קצרי הראייה, אלה סקרנים, המוכרחים ללכת אל שלט במרכז הדשא, שעליו, באותיות קטנות מדי, כתוב באותיות של קידוש חמה, במפורש: "לא לדרוך על הדשא". ילדינו השובבים ודוברי שפת-עבר לא היססו ומחקו את ה-"לא", כי בקיבוץ אין שלילי אלא רק חיובי, וזה מקל על החיים השיתופיים. השמים שיגרו צמרות, ששיגרו גזעים, ששיגרו שורשים, ששיגרו נימים - ואלה דחקו בקרקע, עד שנצחקו צחוקים לחים. מי שאוזנו כרויה יכול היה לשמוע את זמרת-הארץ ולראותה מרעידה את האוויר.

 

לא בעבים מעל, שם, על פני האדמה, היו הצמחים הירוקים שרים את שיריהם בקול נמוך, בגובה דשא. השוטים בעשבים הצטרפו למנגינות, קצת על הקאנט. זייפו? מילא, העיקר הכוונה. כמה יפה שירת העשבים כשהיא נענית לשירת הארץ. יפה הוא הירוק בקיבוץ, כי משווה עצי ענק לדשאים קצוצים בגובה. מבחינת ירוק, שווים הם ועוד איך. מבחינת שיתוף והדדיות, יד עוד מה לעשות.

 

כל יום קורים דברים במקומנו, אבל יום אחד קרו יותר. במקומות שונים האוויר שורטט אחרת. יום אחד, באדמתנו, החלו לצמוח עצים בחאקי. היו אלה לא עצים של נוי אלא של פרי. עמודי-חשמל. נוטעים אותם, כשגזעיהם זקופים, גבוהים, בראשם עיניים לבנות ובוהקות והן זורקות נימים עבות, שלוחות שמתמשכות בכל כיוון. כך, קורים של אורך נמשכו בקטע הרקיע שלנו, מהחשמליה ועד הפרוז'קטור ועד שער הפרחים ועד שער המקום ועד שערי גן עדן. למרות שקרעו את הרקיע ומתחו קווים, טרחו להבהיר, שזה טוב לאוויר והמקום מחכים. אם עד עכשיו, אווירא דקיבוץ רווי בריח זבל וניחוח התחמיץ, מעתה הוא ייטען בניחוחות חשמל שמפיצים פרחי אותם עצים. לימים נודע שתעשיית בשמים שלמה החלה לייצר בושם שכזה והוא הווה את התשתית לתכניות ריאלטי שהתבססו על תחיבות של אף, אורך אף וחרון-אף. כלכך מושך היה ניחוחם של פרחי החשמל, שבגללם איחדו את המבשמים עם המטהרים - וכיום הם מיוצרים במיכל אחיד, הלוא הוא בושם המחשמל שריחו הבית שימושי יוצא למרחוק.

 

נחזור למעשה בראשית שאחרכך. בעקבות הנטיעות החדשות, עצי-חשמל התפזרו לאורך הקווים ולרוחבם, בקצבים שווים. מכפיהם שרכו חוטי-חשמל, שמוליכים אור וכוח, שמחה ומוח, שירים בקול ערב ומנגינות בלב. חמישה חוטים ציירו את הרקיע. הם נמתחו באותו הגובה, זה ליד זה, כמנהגו של המקום: אין מה שעליון ממשהו. ואפעלפיכן, היה אחד למתח הגבוה, שנדרש בשעות משבר (כי הקיבוץ לחוץ, תמיד הוא במשבר); והיה זה שבאמצע, שיועד למתח קיבוצי רגיל; ועוד היה אחד למתח הנמוך (בקיבוץ, אף פעם אין מתח שכזה. שיהיה). אלה השלושה נמתחו לפי חוקי חשמל עולמיים. ביניהם נשרכו שני חוטים אמצעיים, כחצאי-מוליכים של חצאי-אמיתות, חצאי-המציאות ושאר חצאיות. של כמו האחרים, אלה השתלחו לפי חוקי-חשמל הקיבוצי: ראשית, חשוב שיהיה מקום למי שהוא בין השורות. שנית, לפי חוקי האבולוציה המודרנית (למשל, עקרון ההכבדה או החריגות והשוליות או עקרון הכאוס הרגיל, שכה מקובלים בתנועה וביישוביה) ששוררים בחברה רבולוציונית, קווים כאלה שמורים לתעריף של עוז לתמורה בטרם פורענות, הווה אומר, אלה חוט המקשר בין הצדדים, לדקות-חירום ולשעות-משבר, שזהו עקרון קיבוצי מקודש. ככה, זה ליד זה ניתלו אותם חוטים, ללא תקדים; הכל מאורגן כך, שכשורה, כפול 5 יהיה ולא אחרת.

 

שתילת עצי-חשמל ועיטורם בה' חוטים התרחשה בלילה, שלא לעורר את חמת השמש. בוקר בא, חברים קמו לעבודה - והקורים כבר מזמזמים חשששממלל. ההולכי בחושך ראו אור גדול.

 

הציפורים הקדימו את האנשים ומייד ישבו על החוטים, וגם נתלו כשראשיהן למטה, לשיפור הצליל. הן חיממו רגליהן, סימרו נוצותיהן והרטיטו קולותיהן. יפה וחדשה הייתה שירת הבוקר של הציפורים, על העצים החדשים; רעננה, ספונטנית, קולחת, חזקה, כמו מקהלה של שליחי ציבור, שכל אחד מהם סוליסט.

 

החברים נהנו. ציפור לא זייפה; כלומר, צפצפו אמת. הייתה גם קצת ביקורת על ביצוע, על הרמוניה, על הפוליפוניות ועל לשלשות שפגעו בריכוזם של מאזינים.

 

לקראת חשיכה, התקיימה אסיפת הציפורים ונקבעו סדרים חדשים בתנאים החדשים: על קו מתח הגבוה יישבו ציפורים שקולן גבוה; למשל, סופראן. באמצעי, יישבו בעלי מצו-סופראן. בקו מתח הנמוך, הקונטרה-אלטים. יונים, לפי התור - וגם הצוצלות - הוקצו כניצבות על חוט-ביניים; ועל האחר, יישבו מי שצרודים או לא יודעים לשיר. כמנצח, בחרו ציפור שכוחה רב לה, אבל אין לה קול ערב - העורב. הבולבול יהיה המארגן, האנפות סדרניות - והשחרור, כציפור-שיר, יהיה מ"מו הזמיר. בכל ההתארגנות הזאת, זכרי-הציפורים נמצאו לא מתאימים. חלקם, קולם אבד בחיזורים ובחזרות. חלקם היה לא יציב בקול; תקופת ההתבגרות. חלקם הורגל שלא להוציא צפצוף מפיהם, בנוכחות הבת-זוג. בעדינות, שלחו אותם ללמוד בינה, בלול, אצל השכווי; שם, הם יוכלו גם לבלבל ביצים. במקהלה, נותרו הנקבות שקולן נוקב.

 

בעלי-כנף שבסביבה מלאו קנאה. טווס חינן קולו, ללא הועיל. פסיונים וברווזים ממשק-חי הציגו קורות-חיים חינוכיים. תרנגולות של הטלה השתבחו באיכויות חלמון, בקליפה ובזכות-אבות, שמזמן נותנים לשמש לעלות ומחוללים את שחרי-היום; הם לא התקבלו, כי לא יכלו להמריא, אפילו עד הטון הכי נמוך. הברבורים התקבלו, לניסיון, כמפתחות-סול (בטעות, פורסם במקומנו, כי הם על תקן של מפתחות שוודיים עד קוטר צול. לא נכון).

 

למחרת, בבוקר-בבוקר, מבין עצי החשמל וצמרותיהם, עלתה שירה הרמונית נהדרת, בקול גבוה ונמוך ובמה שביניהם. בסוף כל קטע, הציפורים מחאו כנפיים, חברים מחו עיניים. שכירים מחאו כפיים. בלילות, אנשים לא עצמו עיניים, שלא לתת לחלומות להשחית דקויות של מוסיקת הציפורים-הצפרירים. מוסיקה שמימית ומחשמלת. וועדת תרבות שמקום לא הייתה שותפת לכל מה שקרה, אבל נתנה את ברכתה. והציפורים הודו מראש כל עץ.

 

קנאת שרים תרבה זמרה, גם כאן. כשבאו זכרי-הציפורים ללמוד בינה מהשכווי, התרנגולות החליטו להקים חבורת-זמר שלהם. הן טוו את תוויהן, פרגיות חיברו מלים למנגינות - ובתוך קהלן העצום ורב, נמצא אפילו גבר בעל קריאה ובעל תקיעה, שבקולו יעיר ויעורר שירים בקונצרט של שחרית. האמת, בתחילה חשבו שזאתי תרנגולת ששינתה מינה, כמקובל באמנות. איש לא האמין שבלול של רבבת הפרגיות, יש תרנגול גדול. אבל היה. התברר מחדל קטן. הרי כולם יודעים: כשאפרוחים באים, עומד צוות לולנים ונושף רוח בעכוזו של כל אפרוח. ככה הם חושפים את מערומיו, לגלות אם זכר הוא או נקבה (כי נשמת אפיים שכזו זוקפת כפופיו של גבר, גם בלול). וכל הזכר, היאורה ישליכוהו. באחת הפעמים, שכחה הלולנית איך נראה הגבר - ואפרוח בר-מזל, וגרונם שמו, נשמט אל בין הפרגיות, כפרג בין הפרגיות, וחי שם אינקוגניטו כמה חודשים. גרונם רבנו התגלה, כשהגיע לפרקו והחל לקרוא תגר. משהוחלט להקים את להקת "א-פערטל עוף", הוא בא על מקומו בשלום. גם בין החברים התארגנה חבורה של שיר, אבל היא לא קבלה אישור של וועדת תרבות, כי חבריה לא נתנו קולם לסעיף תרבותי ועקרוני, באסיפה האחרונה. הרי יש גבול לכל תעלול.

 

שמע הציפורים מהקיבוץ יצא למרחוק. אנשים אמרו, שזאתי התרומה הגדולה של תנועת העבודה, למדינה ותרבותה. אונסק"ו הכריז שהמקהלה שבמקומנו היא נכס מוסיקלי עולמי וראשון ברשימת מורשת ציפורים. בכל רחבי תבל, ציפורים שינו אורחותיהן ובאו למקומנו לסדרות-הקונצרטים. ביניהן היו חלילניות, ינשופות בלילה, נוקשות במשולשים, תופפות ועוד - אבל יותר מכולן הרשימו הכנריות, שלא חדלו מלחדש מנגינות ולהחיות כאלה שכבר מתו. בין הכנריות היו כמה ידועות, כי פצחו בשירים של מוות, בתנאים קשים מנשוא. מאז, הן חברות-כבוד באיגודי כורים. בסודי-סודות, סיפרו שבוונצואלה כלכך אוהבים אותן ואת שירן, עד שאוכלים אותן חיים, כי הוכח שיש בהן יכולת של חידוש תאי המוח וזה חשוב בארצות מסוימות. אצלנו לא.

 

בעקבות החו"ל, גם בארץ מצאו שהציפורים הן משהו. התחילה להתפתח תיירות של מוסיקאים, של צפרים, אמרגנים, ושל עובדי חברת חשמל (על חשבון החברה, כמובן). בקיבוצי הסביבה ובשדרות של עיירה סמוכה הקימו צימרים עם מערכות שידור ישיר מעצי-חשמל ותווי השיר שעליהן, הישר אל הסלונים והג'קוזים. זה המקום לספר, שבגלל הנגב הצחיח וחוסר מים, הג'קוזים פעלו על חלב של סויה, שחלבו מהעדרים המובחרים של פרות-הסויה שבצפון-הנגב. לפרות האלה יש רק שתי פטמות. לכן, כוס קפה בחלב-סויה עולה כפליים ומשלמים עליה פעמיים. אחת, על החלב ואחת, כי הוא כשר גם לבשר. בקיבוצים ובמושבים חובבי-שירה התחילו לגדל עצי-חשמל במשתלות. בכל הנגב תגברו את הרשתות, בגלל הגידול בביקוש המוסיקלי וללא קשר לצריכת חשמל ארצית.

 

בזירה המקומית, חברים שינו אורחות, שינו אורחים. הנה, עד אתמול, הם לנו והתלוננו. מהיום, הם רנו והתרוננו. כל הימים הם זמזמו פזמונות חוזרים. בלילות, הקדישו חלומות לפילהרמוניות ולקאמריות. אניני הטעם חלמו גם קווארטטים ודואטים. היה חבר, שחלם אפילו על סוליסטית. באותם ימים, חדלו שמות כמו חיים, חיה, פועה, גלית, דני. המינימום היה רון ורונית, אבל השמות היותר-שכיחים היו בולבול, שיקשק, ירגזי. בנות נקראו צוצלת, כנרייקה, חוחית, קוקי, דבורה (כי הדבורים שינו את זמזומן) וכיו"ב. חבר כבד שמיעה ופייגלזון שמו, קרא לבנו עיט צבוע וכל הילדים הסכימו כי טוב שם משמן טוב. למשפחה אחרת נולדו תאומים. שם הבת עורבא ושם הבן פרח. כדי לחזק גנים מוסיקליים, ילדי הטבע המקומי הסניפו לשלשות וגם טיבלו בהן את הדייסה; זאת, כי בשדות צמח נץ החלב הערבי, כמו חריונים ערביים המדושנים בפרחי-גזית, כדי להמליח תבשילים. במהרה, באמפי האזורי, התחילו לקיים פסטיבל למוסיקה אלקטרונית-ציפורית, "הציפורייה". הצלחה כבירה. מכל העולם הגיעו ציפורים וצפרים ושאר שוחרי-צליל. מגדלי עופות חשמליים עלו לרגל, ירדו לנגב ואתם שתלנים מגדלי עצי חשמל. אפילו מבקרי המוסיקה ירדו לנגב, באו למקום ולנו שם!

 

במקביל, אולפן המוסיקה האזורי פתח מגמה לצפרות. החברה להגנת הטבע הפיצה פוסטרים עם צילומי צלילים. נעמי שמר באה, התפעלה וכתבה שיר על המקהלה. תיירי-פנים וחוץ באו לקונצרטים עם הכיפה של תחת השמים. מוסיקאים הגיחו להטות אוזן, להכין כלים ולכוונם, לבחון זכויות יוצרים והעתקות. גם שר התרבות והצלילים בא, התרשם וביטל את התמיכה, כי לא צריך לקלקל את מה שיש. בגלל הרשת והזמרירים, אונסק"ו הכליל את עצי החשמל ואת מנגינותיו במורשת עולמית. גם גמלי-הנגב באו בהמוניהם, רוו מנגינות שהועלו באוזניהם, ואגרו אותם בדבשות. כמוהם, עוד רבים אגרו מנגינות של דבש לימים של יובש, אם יהיו מנותקים מתרבות ומים, בערבות הנגב. שקנאים שינו נתיב, שינו מועד ובאו למלא את שקיהם בנעימות מקומיות, מלאי לימי-לא-מוסיקה. גם העגורים אגרו כל כמה שיכלו, אבל הקפידו רק על מקור. מספרים שאריות רצו לבוא, אבל הם אוהבים רק אריות ומחזות זמר אפריקאיים. בין לבין, הגיעו גם חסידים וחסידות של מוסיקה. הם הקשיבו על רגל אחת, בלעו צפרדעים ומיהרו לארצות החום. האמת, הן התאכזבו כי, בכלל, לא שמעו מוסיקה חסידית. בעקבותיהן, הגיעו גם צרפתים רבים ולא כלכך ברור למה. היו ציפורים שבאו מארצות החום לחלוננו, כי נפשם כלתה.

 

העולם היה כמרקחת מתוקה. עד מהרה, היו הציפורים ואקולוגיית יער של עצי חשמל למודל -חיקוי. מאז, אין רשת חשמלית שלא כוללת חמישה חוטים ברקיע השמים. כך עושים, גם כשחשמל זורם, סולידית, תחת הקרקע. כך הוא, גם במקום שהתקציב לא מספיק אפילו לחינוך. הרשויות מתקינות רשתות ללא קשר לחשמל, כי זה טוב לעירייה ולמראית העין. התושבים מצפים לנעימות בחייהם, אבל הציפורים לא מתרשמות מטריקים. עליהן, מתיחות כאלה לא עובדות. הן חשות מוסיקה גם ברגליים. קשה לרמות בעלי כנף ובעלי דמיון.

 

התופעה חלחלה גם לשפה ולתרבות. אנשים התעניינו אם אתה מרושת, כלומר מחובר לחשמל המוסיקלי. הם חדלו מלדבר והתחילו לצפר על מוסיקה שמימית, על אווירה של ישראל והשטחים. ארחי-פרחי היה למחמאה. אחרי הפר-פרים, ביטוי חדש בא לעולם: פרחים פורחים (בקיצור, פרחחים). הרינגלים התחפשו לזמרירים ובכל הסלולרים נשמעו כרכוריו של הברווז (ובדור הרביעי שומעים אווז!). בלקסיקונים, ציפורים תוארו כמלחינים. המוסיקה הציפורית נתפסת כמחליפה של מוסיקה מזרחית. זמרים החלו לסלסל קולם כשחרורים וכזמירים וגם כתוכים.תקשורת מדווחת על הופעות של בעלי-כנף, בשלמותם, בחתונות, בר-מצוות, בתי-כנסת, בערבי-שירה. איש כבר למעז להציע רבע עוף. שרי התשתיות התקינו ממירים, ששינאו את החשמל הסטטי למשהו יותר דינמי. זמזומי זרמים כוונו לפי מפתח סול. חברת החשמל העניקה השמעות-חינם לעובדים והקימה תחנות חשמל ווקאליות. הזמרייה, תחרויות הנבל והתחרות ע"ש רובינשטיין, החלו מתהדרות בנוצות כאלה. לקראת האולימפיאדה, סין החלה לשנע טונות של דיבור ושל נחושת ושל אור. כנגד האוויר המזוהם, השמיעו הם הקלטות של ציפורינו, כי זה משפר את איכות האווירה.

 

נשים החלו להעלות על ראש שמחתן נוצות של תחת. גברים החלו לשבח חיטובי עופות ופולקעס. האקדמיה ללשון חיפשה איך להיפטר מגעיית-פרה שבראש המו-סיקה. חולי-קללות ופותחי-פה החלו מתהדרים באבא של בלק ימ"ש, שהיה ציפור. זכה יתרו ופרשה שלמה (להבדיל מפרשות מביכות ואחרות לגמרי) קרויה על שמו בגלל בתו ציפורה. כדי לא להפסיד את החגיגה, לאחרונה, יונים ועורבים מציגים אישורים מאת נוח זצ"ל, על מקומם בצונאמי המפורסם ועל תפקידם בסיומו. ארוכות מקור ורגל הביאו תעודות של חסידות-עולם.

 

אחד החברים התרשם כלכך ממוזיקת-הרחוב הציפורי וממה שהיא מוציאה לאור, עד שהחל לשרוק בראש חוצות, במקלחת, בבית-שימוש, בוועדות ואסיפות. על כולם צפצף הוא אופרות, שירי-עם, ואת שריקת המשפחה בוואריאציות ושירים מזרחיים. הציפורים והשרקרק בראש, לא התרשמו. התעלמו, אבל הוא שרק-שרק ועד היום לא חדל, ובניו אחריו.

 

חבר אחר, בעל גישה יונית מובהקת, הקים מכון למוסיקה תלויה בלי מה על חוט, הקליט את הציפורים, לחוד וביחד, ביצירות וקומפוזיציות משתנות. בהתחלה, הוא לא ידע איך לשמר את המנגינות. יום אחד יצא, צילם עצי חשמל ואת הציפורים המקננות בין חוטיו. הצילום היה בשחור לבן קונטרסטי, הוא העיף מבט בתצלום ובמה שעל חמשת הקווים וביניהם, בהה בהתמתחם של כדורי הציפורים לצד ולמטה, וצעק בקול "אויריקה-אויריקה". רצתי לשם כל עוד רוחי, אבל הוא התכוון למשהו אחר: בין הקווים ועליהם ניצבו הציפורים כמו כדורי-ביצים שחורים. קווי-רגליים נמשכו מהם, למעלה ולמטה. מדי פעם פרשה ציפור כנף הצידה ועוד אחת. מוסיקאנו שצילם את המראה רצה לומר: וואו, המצאתי ת'תווים, תווים ממש! והם סדורים, מהנמוכים עד הגבוהים!!! סמלים של צליל. כולם כשורה ובחמש שורות. לגדולים קרא תווים שלמים - ולאחרים, שבהתאם, חצי ורבע-עוף ועד חלקי 16 הגיע. כווריאציה על שמות כמה ציפורים, קרא להם דיאז, במול. כדי להבטיח מפני הגניבות, הוא נעל את כל התווים במפתח סול (צורתו צורת ברבור ישן, כמו שנקבע באסיפת הציפורים). רק אז, יצא לתקשורת עם התגלית: תווים, רבותי, תווים.

 

בטהובן ובאך התלהבו, שוברט ומתי כספי הצטרפו. כוורת, כנסיית השכל ושוטי-הכפר הוציאו תקליטורים. ככה באו תווים אל העולם. לכבוד הדברים האלה, הקימו בקיבוץ מפעל חליליות. בזכותן של ציפורות פריחות, שמו של הקיבוץ יצא כקיבוץ המוזיקלי בעולם. לא לעולם חוסן.

 

עברו שנים. זמירות חדשות נשמעו בארץ. שמירת הטבע דוחקת את שמירת המוסיקה. חסידים וחסידות של טבע, בשבתם בחדר ממוזג, מואר ומתוקשר, מצאו שהחשמל יותר מדי אורבני, מדי פוגע בנוף. בשקוע החמה (כדי שלא תדע מה נעשה), חפרו הם תעלות, עקרו עצי חשמל משורשיהם וקברו את הבושה האלקטריסיטית, חוטים-חוטים, תחת פני הקרקע. האלקטרונים כבשו פניהם בקרקע.

 

בבוקר, קמו הציפורים להשמיע שמע של שחרית ולהלל את צפרירי הבוקר ולא מצאו הדום לרגליהם. אין עצים ואין יער. תווים קבורים. ציפורי שלם, חצי, רבע וגם חלקי שש-עשרה, התעופפו הלוך ללא שוב, בלי מנוח לכנפי-השיר. השחרור לא יכול להשתחרר מהמועקה, העורב פחד להתערב, אנפות התאפקו לא להתאנף, רק הבולבול תפס פיקוד: אחורה פנה, הכל אבוד. וכך, הם צפצפו צפצוף, ספקו כנף ועפו אל האופק כמו אל קו-מקלט. עפו ולא שבו. וקיבוץ זמריר חדל מלזמר. בערב, נתלה פתק על לוח מודעות: "לא נורא. יהיה בסדר". חתום "מוזיקאי המקומי".

 

כל הלילה היה מקום שרוי בחשיכה, כי ככה זה במקום שאין בו ציפורי-שיר והזמיר אפילו אינו תוקע בחליל. כל הלילה התלבטו החשמלים אם לזרום בתת קרקע ובתת-מודע, אבל חזקה עליהם ידו של וועד עובדי חברת החשמל והם זרמו לכל המקומים והתגברו על כל הנגדים. שד כפאם, אבל הם פעלו כהלכה. וההלכה, כרבי הלל היה, שמעלים אור בקודש ואין מורידים. והחברים, להם עדיין לא היו הדברים מוחוורים והם תהו בנבכי החלומות וציפו שיבוא היוסף-פרויד ויפתור אותם מחלומותיהם. כך, עד שעלתה השמש ופיזרה ספיקות באור.

 

בבוקר, בכל תא דואר, נמצא דיסק די.וי.די עם הקלטות משובחות של ציפורי השיר. גם לרגע לא נראה, שתקליטורים הם תחליף ראוי לשיר, לאור. לעולם הדבר עצמו אינו "כמו". אדיגיטלי לא מחליף אורניטוגלי. צרצור אלקטרוני לא מחליף שיר של ציפורים של שיר.

 

הנה, למדנו: גם כשמקפידים לקבור הכל באדמה, משהו פורח למקום אחר.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: