חמור מזה / אורי בית-אור

חמור מזה

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

בגלל דעות קדומות, אמרו שהוא חמור. אחר כך התמתנו. אמרו שלא כל כך חמור. עשו חשבון שהוא קטן, אפור, עם רצועה שחורה מגב אל גב, אפו רגיש, עורו מצטמרר לרגעים, פניו טובים, מהרהרים, נוטים אל לעשות טובה. נראה כמו נכון תמיד לשאת בעול. ראשו נוטה לקרקע אבותינו, לוחך עשבים בגובה דשא ונהנה, כאילו בגן עדן הוא ופרי של עץ הדעת הוא אוכל.

איור מאת יעקב גוטרמן

למרות צניעותו, צניעות-חמור, הוא לא היה גאוותן. בציבור הוא לא פתח את פיו, לא קילל ולא ברך. אף פעם לא טען שאלוהים מדבר מגרונו, כאותה קרובה שלו שפתחה ולא סגרה את פיה. הוא לא ניער מעצמו חובות ועמד יפה בגזירותיו של הציבור. חמורנו לא נחבא אל הכלים, כי שמא לא יבחינו בחמורותיו הנאוות; נזהר מלחשוף פרהסותיו. אם אות ד' של אמות מתדמה לאות ר', חמור, חמוד הוא בקלות. יש אוהבים כאלה במקומונו. מגלים בהם פנים שלא כתובות גם בתורה. כל הקיבוץ היה גאה בצניעותו של החמור. דוגמא לאחרים. רק בגללו ולא בגלל סיבה אחרת, שינו ילדינו שיר ובמקום אודי חמודי" שרו "אורי חמורי". והחברים, בעקבותיהם. אני, אני ממש נעלבתי מהשיר הזה, אבל אחרי רבים יש להטעות, כידוע.

 

תחילה, בשל דעות קדומות, ילדים קראו לו "חושם". מבוגרים החרו-החזיקו, אבל התקשו לבטא שם כה ספרותי - בגלל מיזגו החייכני קראו לו "חושומור", ובחיבה, "חושים". היו שהאדירו וגם שם של משפחה נתנו: גוטמן, כי איש טוב הוא, וכולו תכלת.

 

חמורים כאלה, קצרה דרכם לתהילה. לא עבר זמן והוא נבחר למרכז המשק ואולי למנהל הקהילה. בענווה, הוא העמיס עול על גבו ובקשקושי זנב החל בתפקידו. חושים גוטמן קם בבוקר כמו כולם, הלך למזכירות בלבוש כחול-אפור, לא תפס פוזות, לא נטפל לחברים, אכל כמו כולם. לפעמים לקח על גבו וגם ללב את מי שלא העז לרכב על גמל או סוס. חבר לכל. התפקיד שבה את ליבו והוא נקשר אליו בקשר הגורדי שקשה להינתק. כה הדוק היה הקשר, שאפילו איש שביצים לו בראשו וכנים לרוב והוא גורד פדחת כל היום, לא הצליח להתיר את האסור. האסור מותר היה בלאוו-הכי. מאותה תקופה, נודה בלי לחשוש: "הכי טוב, חמור בראש".

 

חושים גוטמן חבב את כולם, בשווה; ובקיבוץ, זה שווה הרבה. עם זאת, לא כלכך חיבב את העזים, כי הן קפצו בראש; ואת סוסי העבודה, שכל הזמן ציטטו את א.ד.ג.. וגם לא היה לו נוח עם חזירי הים שלא ראו מים מימיהם, אבל חזירים היו. שריקות השרקנים נראו לו כמו ניסיון נואל לזכות בתשומת לב. את כל השאר אהב. אמנם הקופה עשתה לו פרצופים וניסתה להתחיל אתו, "יש לו את זה", אמרה בהתפעלות, אבל הוא התעלם. מנהל קהילה לא ירוץ אחרי כל תחת אדום. התוכים היו חביביו. נוח היה לו אתם. הוא הסכים כמעט לכל מילה שאמרו, כאילו הוציאו מפיו את המלים. גם היגוים והגיגם דמו לשלו. במשך השנים, נראה לו שצבעיו דומים לצבעי תוכים. לעומתם, הטווס הוציא אותו מדעתו. מה הוא מתגאה כמו טווס? אז מה אם הנוצות אכן שלו?

 

אם יסתכלו היטב - אמר מנהלנו גוטמן - יגלו שגם אצלי יש מה לראות בתחת.

קול הטווס היה כמו צרי על פצעי המקנא. הרי אי אפשר להשוות קול טווס לקול חמור, שתמיד נבחר לעבור לפני התיבה. אפילו העורב אומר כזאת.

 

שמיעה אבסולוטית הייתה לחושימנו. צלילים נוגים ועליזים נטבעו במעמקי שפופרות השמע, נחבאו עמוק ונשמרו על דיסק. הוא האריך אוזניו וסובבן, כמו אנטנות. תוך שבועיים או פחות הוא האריך אפו לאפאפיים ואת נחיריו הרחיב. לשונו השתרבבה לפי הרוח ולפי הקול שבסביבה. חושומורו פיתח חוש של טעם ושל ריח וחזה דברים למרחוק. לא היה דבר, שנשמט ממנו. לא התאכזב אף פעם כי הוא לא המתין, לא ייחל ולא ציפה. בלי למוש ממקומו, במתבניו, אצר מר גוטמן כל דבר נלוז - וכל דיבה, טובה הייתה בעיניו וראויה. בכל פעם שנעור במרבצו, שמעו יצא למרחקים. אנשים מצאו בו אוזן קשבת, לב רגש. ממרחקים באו ללחוש לו על מררתם. חסידיו הפליגו ורמזו שהוא יודע ומבין לב ורע, בלי להתנער. ברגישותו, לעתים, עורו מצטמרר, עיניו מצטעפות, אפו רוטט ונחיריו מתרחבות עד שאד עולה מהן. אמפתי, לחשו, וגם סימפתי - ובעיקר הוא אומניפתי.

 

כמה חברים נהנו מאד מאורחיו, מאורחותיו, מדרכי-חשיבתו. יותר ויותר הם ראו בו גורו וצדיק נסתר, שכולו תכלת. בלי משים, החלו הם לנהוג כמוהו. שותקים ונוערים, פותחים פיהם מאחורי הגב ולא מקללים, מקשיחים זנבם, מאריכים אוזן מתכווננת, לא אוסרים את המותר ומתירים את האסור. טוענים עצמם במשא כל העולם, אוכלים חציר וירק - ואת כל השאר הם מאכילים בקש. "חמורו-גורו", היה להם לכ-גורו.

 

בחברותא שכזו, היו מי שחיפשו אמת, כי שכחו איך היא נראית; היו שחיפשו אושר, יושר או משהו לא-טוב אחר. היו שם ג'קי ג'חש, ליאון מצליח, דלי סנדלי, דקפריזו, והיו שלומיל, שלימזל, חושם התימני וגם מלך למך שסיפורו נמצא במקום אחר שכאן.

 

המחפשים אמת בע"מ מצאו בחמורוגורו איש כלבבם. אש אהבה יצאה מהם אליו ולהבה ממנו אליהם. והיו לבעירה. הנה מה טוב לרבוץ יחדיו באשפתיים.

 

כאן המקום לאינטרמצו. כמה טוב ומועיל לכלול בסיפורנו קרטים של חוכמה ודעת. כמה מהם מצאנו בין גללים על מרבצו של חמורנו גוטמן, יבורכו בני מעיו. וכך הם הדברים:

קושיה עתיקה: מהי מנהיגות? האם זאת תכונתו של אחד שהוא כזה וזה הוא? האם עד כדי כך הוא שהיא קיימת בלי המונהגים? האם מנהיג צריך כריזמה? כן? אז מהי? וחכמה צריך מנהיג? מי יותר ממי: מנהיג כריזמטי או חכם ונבון דבר? אפשר ללמוד דברי חוכמה, אבל האם אפשר ללמוד להיות חכם? אפשר ללמוד להיות מנהיג? וכריזמטי, אפשר? בעולם של אנשים, האם לא החוכמה מנהגת? ואם-כן, מיהם בעליה? והרי נאמר שבענייני חוכמה, אין חדש מתחת לשמש. אז מה? מי חכם ממי?

 

כשחרב בית המקדש והעם זכר את ציון, בכה על הנהרות והסתפק בכך, קמו מורים ומנהיגים לעם: אמוראים אמרו, סבוראים פנים הסבירו וסבר, תנאים שיננו יותר מששינו ולא העזו להציב תנאים הכרחיים - ובוודאי לא מספיקים. הגאונים היו גאים וגאו גאה. מה כאן מנהיגות? האם לא רבצו הם בין המשפתיים, כחמורים של גרם, כלומר שגורמים דברים? הנה אל חמורנו חושים, אל הכן-גורו שבנו.

 

יום אחד הלך חמורנו ולא שב. חשבנו מחאה, חשבנו שביתה איטלקית, חשבנו התבודדות של הגיגה. חשבנו שהוא בוחן אותנו, שמא לא נוכל בלי חמוריות. חלפו יומיים והוא איננו. חברים דאגו. בררנו: הוא לא קנה כרטיס הלוך ולא כרטיס ושוב. במחלקת אבידות ומציאות, תהו עד כמה האבידה הזאת היא מציאה והבטיחו שאם לא שב, יבוא עם בן-דוד לכשיבוא. לא שמחנו על ההשערה, אבל המשכנו. חסידים אמרו שעלה השמימה, אם לא למעלה מזה. חובבי חיות-מחמד חשדו שמצא אתונות באחו - וזהו. היו שפנו לספרייה, כי שמעו שפעם הוא נשא ספרים. אחרים פנו למועצת-חכמים ולמוסד השכלה סמוך. שני אלה ידועים בחומרתם כלפי הסגולים בסגליהם. אולי חמורנו-תכלת הלך והסתגל? חשבנו שאולי בחר הוא לשנות דת של אבותיו ולחזור לטבע. בדקנו ולא מצאנו.

 

חמורו גוטמן לא נמצא. בערב התכנסנו מודאגים בחדר אוכל. שמנו שם חציר לעם למנהל שנעדר. אז שמנו לב שידידנו, בלו הטוב, לא בא עמנו. לא בא לו? לא יכול להיות, אמרנו. בלי בלו לא נמצא אפילו לחי של חמור. בחצות, הופיע בלו וחמורנו המנהל אתו!

- איך הצלחת- צהלנו ואולי נערנו.

- כולם חיפשו איפה, שלדעתם, היו הם מתחבאים - אמר כמתנצל - ואני אמרתי לעצמי: בלו בלו, לוא אתה חמור בחמורים, מה אתה היית עושה? וכך מצאתי את מנהלנו. כל אותו הזמן שתק חושים גוטמן ורק עיניו חייכו בהערכה. והעולם שב לשגרתו.

 

איש גרפי היה ולמך שמו וכבר אמרנו שהוא מוזכר אי-שם כאן. יום אחד נעלם למך. חיפשנו ולא מצאנוהו. פנינו לרשות האזורית. איש היה שם ושמו גל יעקובינו. קרייארה מפוארת עשה ברשותנו האזורית. תחילה היה אחראי לעשבים שוטים. בהנהלתו, הם התפתחו ונשאו פירות-סיכלות לרוב. אכלנו ושבענו, שמנו לכלינו, הבאנו לקרובים, פתחנו דוכנים בצמתים וחניונים ועוד נותר. אנשים קנו את הפירות כאילו נזרקה בהם רוח שטות. את העודפים ייצאנו לאירופה. שם לא האמינו שיש עודפים לפירות סכלות ולעשבים שוטים. "עוד פלא של ארץ משוגעת" הם סימסו לנו. ניסינו לשווק את הפירות למוסדות העם והמדינה, אבל התברר שהם אלרגיים לפירות כאלה. חסרי נוגדנים הם.

 

עקב הצלחתו המסחררת, גל יעקובינו קודם לדרגת שוטר מקוף. בשיתוף עם המשמר הלאומי, עיסוקו היה לעקוב אחרי מי שעוקף חוקים, כללים וערכים. אמרנו לו שזהו למך, בדיוק. הוא הסתודד עם מנהל הקהילה, שהקשיב באוזניים דרוכות ויצא דחוף.

עברו שעות, ולפנינו הופיע העוקב האזורי יעקובינו ולמך לצידו!

שוב צהלנו: כל הכבוד! איך מצאת למך שכזה?

 

פשוט - אמר - זכרתי את בלו ואת חושים היקר. אמרתי לעצמי: כולם מחפשים במקומות, בהם למך שכזה יכול לשהות. - אני - אמרתי - יעקוב-יעקוב, לוא אתה חמור כמוהו, מה אתה היית עושה. הלכתי אל האתונות ומצאתי למך בלמכים. ובא לציון גואל.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: