גלויות שנים טובות ונסתרות / אורי בית-אור

גלויות שנים טובות ונסתרות

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לפני שנים טובות התחלתי לחקור הנסתרות שבגלויות שנה-טובה של קיבוצים.

איור מאת יעקב גוטרמן
מן ההתחלה היטב ניכרו להן הנטיות של קיבוצים לעצב כרטיס ביקור לכיוונם של אחרים - ודרכם, בחזרה אלינו. הבשורה: "אצלנו השנים טובות וככה הן נראות; ולעצמנו לחשנו, "ככה ניראה, כי כך מתאים שניראה".

 

פעם כיניתי התנהגות כזאת, בהקשר הקהילתי, במילה האידית "פאעסצך" (למדתי זאת מוותיק מאד בקיבוץ וותיק מאד).

 

בין שאר השאלות שבמחקר, שלא המשכתי, עלתה גם זאת: איך ומי מחליט מה תהיה אותה שנה טובה ולמה? מחקרים שעד אז לא סיפקו תשובה בנידון. בקיבוצים רבים אפילו לא כלכך ידעו. אם לא התחוללה איזו קטסטרופה בקלושמרל, זה פשוט קרה. מוסדות וזכרונאים מקומיים לא זוכרים עד כמה כן או/ו לא היו החברים מרוצים מהגלויה, ולא יודעים מדוע השתנתה השנה-טובה מדי שנה או מדי יותר. מדוע הקיבוץ שינה שנה-טובה לטובה אחרת, גילה פנים אחרות, פעם, מדי כמה שנים. הייתכן, שהחלום של השנה שחלפה הוגשם? אכזב? התחלף האספקקר? התרבותניק, המזכיר? פלפוט חיפש עוד רווחים? אחרת? עד שתשבי יתרץ את תירוציו, הנה קורות שבנדון אצלנו.

 

בשנה האזרחית שלי הראשונה בקיבוצי, כלומר אחרי צבא, אמרו לי חברים, בתוקף מה אנ'לא יודע: "יד של צייר לך, עשה לנו שנה טובה". בעט דק מאד התוויתי קור של קו לא-מתוח ורוטט מעט, מקצה גלויה ועד קציה. פה ושם חרגתי משהו מהשורה והצבתי רמזי-רמזים לגג, למגדל-הסילו, לצמרות ואולי לעוד משהו. מי שייצמד לקרקע קיומנו ויישא עיניו לאופק, זה מה שיראה וראוי שכך יראה: אופק קיבוצי ברמז דק. שכני לחדר התפעלו, מצטופפי בערב התרשמו. המוסדות אמרו שהם לא מבינים באמנות מודרנית, אבל סומכים עלי, שאקבע את אופק הקיבוץ.

 

היה זה אחרי המצאת הדפוס, אבל להדפיס היה יקר מאד. באותם ימים הוצאנו עלון קיבוץ לתפארה. את שכתבנו וציירנו וערכנו ובנינו וסדרנו סדר, את כל זה הבאנו לאומן הסטנסילים שבתל-אביב הרחוקה. מיומן היה האיש, נאמן ומאד אכפתניק. עד כדי כך רבתה אחריותו, שהיה מוסיף דברים, מתקן, משמיט, מפרש וכיו"ב. בין משימות קשות, בכל עלון, את איורי ועיטורי היה מסטנסל אל שעונית גסטטנר (ולא "אניה"). כל כמה שהקפיד, הנ"ל שלי יצאו מתחת ידו ליד, בערך. מקור יותר מהמקור - זה הכי טוב שאפשר - התגאה השכפל. מה לעשות, לא התנחמתי. חבל היה לי. חסר לי כתב ידי שבציור. הקו הסטנסילי כבר לא ממני והיצירה הכמו-שלי היתה לי כזרה.

 

הבאתי את השנה הכי טובה שלי אל השכפל הטוב. הוא קיבל אותה בהתלהבות, אהב את הדרש ואת הרמז ופנה למלאכה. כשקיבלתי את הגלויות המאויירות חשכו עיני. הוא עיבה את הקווים, הגדיל את הרמזים, הדגיש, פישט ודש במרומז. הרג ת'סוד.

 

- מה עשית?? התייפחתי. הוא נבוך והשתומם: "sorry, הבנתי שאין לך עט מתאים, שהקו לא יצא לך הכי. לא נורא. הבנתי למה כיוונת, פענחתי גם הפעם, בגדול - ועכשיו ברור, מובן לכל". הכי מרגיז שחברים החמיאו: יופי. הפעם טוב, ברור ולעניין. הקו שלך השתפר. מקבלי ברכות אמרו "מקורי, יפה, שומם כמו נגב". צדק אותו שכפל. לא שבנו לגלויה הזאת.

 

בשנה שאחרי, שיניתי טעם. השנה הייתה ברוכה בנישואים. שברנו שיא של מסיבות בשנה ושל הנישאים פר מסיבה. בגלוייתי, ציירתי זוג צעיר יושב גב אל גב, בצל העץ. קיבוץ של צעירים היינו ושל מי שהשתוקק להישאר כזה. בימים ההם, כמעט שקטה הארץ, אנשים ישבו תחת כל עץ רענן, איש לא עזב בית ואישה לצאת למלחמה - ובמקומנו, תאנים היו וגם גפנים. אפילו הזורעים, ברינה זרעו. מה יותר מתאים מאידיליה מצוירת שכזו? כשבאו הגלויות אל האספקה קטנה, קונטתי ברותחים: מה אתה חושב, כולם צעירים? כולם מתחתנים? ולמה לצייר עוינות של גב אל גב? ומה זה האגו-טריפ הזה, הרי הנער והנערה שבגלויה הם בדיוק אתה ורעייתך! לא נחה דעתם של שוחרי הצדק הראוי, עד שהזמינו גלויות של קרן קיימת או קרן הייסוד או הוועד לחייל או רבי מאיר בעל הנס וראו בהם ברכה. אמרתי די. ושוב לא פנו אלי.

 

גם כעבור כמה שנים, התקרב ראש השנה. יום אחד הרמתי טלפון במקרה. על הקו היו השנות-טובות של פלפוט בהרצליה. הם היו המבצעים והיותר מזה של השנים טובות אשר בארץ. - למה אינכם מזמינים שנים טובות - תמהו - מה אין לכם כאלה? אמרתי שבדיוק הם שואלים את האיש הלא מתאים. שישאלו את המזכיר, את וועדת תרבות, את האספקקר, את מישהו (הניסיון הוכיח שיש מי שהוא כזה). ביקשו לדבר אתם. הם לא בסביבה. - אתה יודע מה - אמרו - נבוא ונצלם מה שנצלם, חינם. תרצו, תקנו, לא תרצו לא תקנו. הם באו, חיפשו את מי שדבר אתם, מצאו, ביקשו שאסייע, שאציע. סירבתי. הם פנו לחצר המשק, לחצר המכונות ואל הפרות והתרנגולות פנו ואל בתי הילדים היותר-חמודים פנו ולשדות. צילמו ושבו בשלום לבסיסם. כעבור זמן-מה דברו עם המזכיר או/ו רכז תרבות או/ו עם האספקקר. אמרו להם: אתם מצולמים יפה אצלנו. רוצים שנות טובות וגם זולות? באי כוחותינו אמרו שכן ושהפלפוטים יבחרו תמונה יפה שאנחנו יפים בה. וכך הווה.

 

הגלויות באו דחופות לכלבו (שפעם היה אספקה קטנה). אנשים התרשמו, החמיאו לבאי-כוחנו על היוזמה והבחירה והביצוע. מעטים יודעי-סוד באו כנגדי: ומדוע זה מצולמים אתה, בנך, חדרך שלך, העץ שלידך והמדרכה אשר עשית? לא הועילו טענותי, שהאיש ובנו שבגלויה, לא אנחנו הם ושלא הייתי מעורב ולא ידעתי ולא בגללם יצקתי את המדרכה ושבכלל ובעקרון. - יודעים-יודעים - אמרו - הכל רק תירוצים. מאז, שוב אינני מרים טלפונים.

 

אהובה מכל היתה המעורבות האחרונה שלי במעשה גלויות שנים טובות במקומי ואולי, בכלל, בשנים הטובות ששם. אותה שנה היה מרכזו של הקיבוץ כמהפכה. חדר אוכל חדש בנו בו, כלומר הרחיבו (זה המקסימום "חדש" שקיבוצנו סוגל להעלות בדעתו).

 

בא אלי חבר: "בוא ונצלם את היפה ואת הטוב לשנה טובה. אמור מה ובוא אתי". אמרתי "טוב, אבל קצת אחרת". הוא הסכים בלי לחקור במופלאות.

 

יום שלם נברנו במראות הסמבוליים שבמקומנו. צילמנו עצים פורחים, צלמנו פרחיהם שמשטחים שטיחים סגולים על הדשאים הירוקים. צילמנו ברזים זולגים וציפורים משתכשכות. ילדים בוצבצו בבוץ צילמנו (מאחור, ופניהם לא ייראו; לחסוך לזות שפתיים). צילמנו את מעשי ידינו במסגריה, במקלטים ובמיטות, צילמנו איש קופץ לבריכה ומכנסיו בברכיו, ציי אופניים מפונצ'רים, עגלות-ילדים למבוגרים, מכונות חקלאיות נכות-רוח, אסמים פרוצים בלי בר, פרות מחרבנות, מיליון אפרוחים צילמנו. צילמנו מבשלים ומגישים של אוכל. גם את האוכלים (רק את אלה לשובעה) צילמנו צלם. ובהזדמנות הזאת, צילמנו גם את חדר האוכל הנבנה לתלפיות ואת חפירותיו עליד, כמובן, לארכיון. באתי למופקדת התרבותית שבמקומנו והצעתי:

 

נעשה תערוכת תמונות. נזמין את כל הקהילה וגם את השכירים. נעודד דיאלוגים על מה יותר ומה פחות. יהיה ערב תרבותי, מפגש קהילתי, מעורבות. לקראת הכרעה, נמנה וועדת שיפוט שתאזין לרחשי הלב. נערוך קלפי. 75% לחברים, 25% לשופטים. כולם יראו שטובו אוהלינו, יכובדו הצלמים, נקלע לדעת, נשפר את הטעם ואת הקהילה.

 

- אין בעיות - אמרה - תעביר ת'תמונות, אני כבר אטפל.

 

וכך עשתה: חיש-קל בחרה תמונה של חדראוכל (כמו אצל כולם, אמרה; וזה נימוק כבד משקל!), מסרה לפלפוט ובא לציון גואל.

 

- למה לבלבל להם את המוח? התנצלה כמאשימה. לידיעת חוקרים של נפש האדם והיורדים לעומק הקהילה.

 

רציתי שנות טובות. נסתפק רק בשנים טובות.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: