מ-יוחד בגינות שבמשותף / אורי בית אור

מ-יוחד בגינות שבמשותף

אורי בית אור - [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ייתכן, שגינה פרטית היה הדבר הפרטי הראשון המותר, בתנועה הקיבוצית. כך זה היה, בגלל הנסיבות:

איור מאת יעקב גוטרמן

זה הפריח את השממה, קישט את חצר הקיבוץ, חסך לקיבוץ הוצאות וימי עבודה, העסיק חברים, שיתפנו פחות לעניינים שמציקים לכלל, וזה מוכיח שהחבר חושב על המקום במושגים ארוכי טווח. אפילו מי ששתל בגינתו אמנון ותמר או כל צמח חד-שנתי קצר מועד נחשד שהוא במקום למרחקים ארוכים. יש לכך אינסוף הוכחות. משפחה הודיעה על עזיבה. ידענו וכאבנו זאת עוד קודם, לפני שהם עצמם ידעו. איך? גינתם הפרטית העלתה שוטים ועשבים חדלה מלהשקות, המשפחה שוב לא חיזרה אחרי צמחים חדשים בחלקתה. יום אחד יצא החבר שבה לגינה והחל לנכשה. הקיבוץ געש לחש ש-"הם ביטלו את העזיבה". באתי לקבל אישור מהם. "מצטערים" אמרו - ידענו שזה יקרה. ניכשנו עשבים כי אנחנו פוחדים מנחשים. לא לא ביטלנו".

 

עוד שקיבוצנו היה בחיתוליו (נגמל בגיל צעיר דווקא) בצריפים שסביב בית הביטחון (קיבוץ שיהיה מה שבטוח בטוח), מרכז הנוי דאז, נ"י שתל עצי אזדרכת משיא הגבעה ובמורדה מערבה. כששאלו אותו למה שמה שממה, אמר ששם יגור הקיבוץ. עד אז, גשם ומים יחזיקו את העצים לא מתים. כשהבתים ייבנו שם ויהיו גינות פרטיות וברזים יטפטפו ובני אדם ישתינו על הגזעים, העצים ישיגו את הפיגור. וכך היה, בעיקר לגבי הגינות הפרטיות וההשתנה.

 

שם גם התחילו חברים להרחיב את נחלתם הגינונית. עד-כדי-כך קרה, שלמורת רוחו של המתכנן ושל המבצע, שינו תוואי של מדרכה, שלא תנגוס בגינה פרטית שהתרווחה. גינותינו הפרטיות זכו ליהנות מפרחים שגבים גידלה במשתלותיה הידועות. כך, רק בגינות שבגבים ניתן היה למצוא ניצי חלב ערבי, נוריות, פרזיות, ספרקסיסים, אמריליסים, נרקיסים למיניהם, ליליות, גלדיולות, אוקסליסים (אוי ואבוי; ואל תשאלו בבארי), אירוסים מהגליל ומהגלבוע ומהחוף (!) ועוד ועוד. חברים, אורחים, עוברים ושבים בכביש שנעצרו, כולם התפעלו מנוי כזה, מריחו, מטעמו. ולחברים שליד אותו גן עדן עמלני, לא די בכך. כל אחד רצה לייחד את פינתו בצמח מיוחד שקשה לגדלו כאן. הנה, אנחנו הבית אורים: במשך השנים גידלנו דליות בקומת אדם שפרחיהן הדורים ובצבעים שטרם שזפתם שמש. פעם, ליד ה"תנור" שבמטולה מצאנו 2 פקעות זרוקות של רקפות, פרח מוגן מאד. אסור לעוקרו. נטלנו אותם אתנו. עד היום, זיו מתכופף במושב האחורי כשרואים שוטר. סבתא רוזה הביאה לנו בצלי שושן צחור, שקוראים להם גם אחרת. בעקבותיה, כל הקיבוץ קרא לו ליליה, בהיגויה של רוזה. בגינתנו צמח צמח אגדי, ה-"אל תיגע בי" וכל אחד בדק אם זה נכון. גדל גם ציפור גן עדן, שמישהו טען שהוא ורק הוא הפרה אותו ושלכן הפרח מעובר! גדל גם צמח שפרחיו טורפים חרקים. הוכחה? תקופה ארוכה לא היו חרקים בסביבתנו. בחלקתנו היו אבנים שרומאים הביאו לאשקלון או הפלשתים. מישהו הביאם לשדותינו - ועם ילדי הבאתי מהם לגננו. כל יום היו הילדים בודקים אם השיש כבר פורח; והיו לנו גרברות ענקיות שגברו על כל תלאה; וכריזנטמות שהקפדנו לדלל את ניצניהן - כד שהנצו פרחים ענקיים יפהפיים. הייתה יבלית. מודה, שגר לידנו, עשה "בחר" ("ים" בערבית. יבלית גדלה כמו ים, בלי סוף)) וחפר בור גדול לעוקרם משורש. בחפירותיו, ריבה אותם מאד. הבור שמור אתנו עד היום.

 

בכל שבת וחג, בבוקר ואחה"צ, כשלא בגיוסים, לא בתורנות וכשאין אורחים, היינו עובדים את גינותינו. בהפסקות, סיירנו אצל שכנינו ומעבר. כל אחד היה מסביר את חלקו בחלקתו והייחודיות שבה. התגאינו בכך בטבעיות צנועה. כשמישהו ביקש שתיל אחד ויחיד מהמיוחד, נענינו ברצון. כמה טוב להיות תורם ולא נתרם, כמה נחמד וצנוע, שייאמר על גינה אחת שמככבת שמגינתנו בא. כמה נחמד שיוצא שמנו ברבים, שידענים אנחנו, שיש לנו למקור סודי של ייחודים. כך, תיכף ומיד, כל צמח מיוחד היה לשכיח ושורר בכל הגינות. לא עוד נבדל, שונה, נדיר, כזה שלא-ייתכן ש.. וכיו"ב. מכוח הדדיות המבורכת, לא הייתה ברירה, אלא כל הזמן להתחיל מבראשית, לחוד ביחד.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: