גנעדן שבאמצע השבוע / אורי בית-אור

גנעדן שבאמצע השבוע

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הסופר של התנ"ך, הוא זה שטבע סטריאוטיפים ודעות קדומות שעל גן עדן, ושבגן-עדן מקומם לא יכירם.

איור מאת יעקב גוטרמן

יוצא עדות שבמזרח היה. עוד מקודם, הוא מיקם את הפארק במזרח וקרא את שמו, שבהתאם, גן-עדן-מזרח, עליד הפארק העירוני שבעיר עדן, בתימן. בקודם הזה המציאו את החוות למיניהן. גן עדן צפון יועד לאשכנזים. שם המציאו אנשים קראו להם איש-כמו-אישים, שהתגלגל לאס-קימו-איסים. במשך השנים, בגלל המתח והדואליזם, אדם וחווה הקימו את גן עדן איחוד המאוחד.

 

כשקוראים מה שהתרחש בפארק, כבר בשבוע השני, מתחזק הרושם שהסופר המתאר ביקר שם רק בשבת. תורה עדיין לא ניתנה. מצוות שבת עדיין לא ניתנו. הצו לצו וקו לקו עוד לא צווה. בכל זאת, נראה ששבת שוררת שם כל הימים. מאז, כולם נוטים לייחס את גן העדן לשבת: לא עובדים, משתעשעים, מפטפטים ומרכלים עם השכנים "מה נשמע, "מה העניינים", "שמעתם?". קמים מתי שרוצים, אוכלים מה שנחמד ושמשכיל, ומסתדרים עם זה שאסור לדעת. מקפידים על המראה כמות שהוא ועוד. בגן עדן, שבת כל השבוע. כל הזמן, כמובן, מקבלים פניה.

 

ממש כמו בגן עדן שבמקומנו: שנים רבות הייתה קבלת שבת אירוע של ממש, עם קצת קדושה ואפיקורסות, רציניות וציניות. קודש וחול. לקראת שבת לקראת שבת היינו מגרשים את האבק של השבוע, מלבישים את חדר אוכל בלבן, על שולחנותיו הארוכים. משקיעים מאד שכולם יישבו בצוותא. יושבים מרווחים, אבל, כי לא היו די כיסאות לכל הקהל, היינו מגייסים את החסר במשרדים, במפעלים, בבתי הילדים. ילדי כתה א' היו באים לערוך את הסכו"ם על השולחן. ילדי בית ספר פשטו על הגינות הפרטיות ושזרו אגרטלי שבת. שבת הייתה ברכה, גם אם רבה בה הטרחה. עם תחילת הקבלת-שבת, חברה נחושה הייתה ניצבת בכניסה ומונעת את המאחרים לנשף מלהיכנס באמצע הדברים. היו אלה דווקא אותם שומרי-שבת כל כך, שכל השבוע הקפידו לשבות מכל מלאכה.

 

והיה טקס קבלת שבת, ושירה שלוותה בפסנתר. כל שבוע, בהתנדבות, משפחה אחרת הייתה עורכת את הטקס הקצר. ברבות השנים, התרופף הסדר ופחתה ההתנדבות. כשכמה פעמים נדחה שבת כי לא היו מתנדבים לקבל פני החברה שבת; וכאשר, כשלא היה טקס דחו את השבת, אחרי כל הדברים האלה ולפני כל הבאים, הודעתי שאנחנו מוכנים לקבל שבת בכל פעם שאין מי שמוכנים. מצווה יתירה היא בוודאי, אחרי שכל כך טורחים בעריכת חדר האוכל ובבישול.

 

אותם ימים, בעול תורנות של קבלת שבת, נשאה מי שהיא נעימת פנים וקצת קצרת-יד. היא כתבה פתקים, כל ראש חודש ושמה בתאים. כתבה ש-"אתם האחראים שתבוא שבת בעוד שבועיים". וזהו. וכי לא די לחכימא ברמיזא? לא עשו? זבש"ם. שהקהל ישפוט. ובכל זאת, נשמרה מסורת של נועם ושל יד קלה. לעת-עתה אחד, בא אל המקום מי שהוא חזיז פזיז כרעם ותפס את שרביטה של התרבות ביד איתנים. לא כל מטאטא חדש מטאטא טוב והוא טאטא את הנעימות ואת קלות היד החוצה: ככה לא מבצעים תפקיד. שבת ראויה שיקבלוה כל שבת; ומה פתאום שמשפחה אחת תסתום את כל החורים (הרלוונטיים, כמובן). שלח אותה לכל הרוחות, ודי. נחה רוחו ולא דאג למלא את החסר. הייתה קבלת שבת ואיננה עוד ואנשים איבדו אחד משבעה טעמים של גן העדן. כעבור ימים קצת יותר מאחדים מאס במקומנו ובקהילתנו ובאחריות האישית המשותפת ועזב. כמיטב המסורת, שלא בהקפדה, צולעת ועגומה, השבת באה לבדה. והיו ששמחו שסוף-סוף השבת היא נטו.

 

בין המקבלים פני שבת המלכה היו גם אזרחי שבת. אלה הם אורחים קבועים של סופשבוע. רבים מהם היו לחלק מן הנוף. מהם, היו שלא היססו להעיר על חוסר בשבתיות, על סדר הישיבה שמשתבש, כאילו אין לכם כל השבוע. מתוכם היו מי שעשו שבת לעצמם במקומנו והיו מי שחילקו בתאי הדואר דפים שמלמדים הלכות-שבת לחברים. אגב, באותם זמנים היה מרכז משק שהציע לפרש אחרת "הכנסות-אורחים. ועוד דנים בכך .

 

במקומנו, לאחת המשפחות, אחת לחודש בדיוק, מהעיר הרחוקה הייתה מגיעה משפחה. הם הרגישו כמו בבית, קצת יותר משהרגשנו בעצמנו. לכבודם, המארחים היו מארגנים את חדרם הדל לשנת הרבים, מכינים כיבוד, מארגנים בילוי, טיול בסביבה, מבטיחים מקומות בחדר-אוכל, דוחים כל תורנות, גיוס ועבודה דחופה לימים טובים יותר. לעתים קרובות ראינו את האורחים פורחים בכורסאות על דשא הביתי, מבלים בבריכה כל היום. וטוב להם. ברית-עולם בין חברים לבין אנשי-עיר, בורגנים בלע"ז.

 

ופעם שאחרי אחר כך, השתתפנו במפגש רעים טובים ובני טובים, בעיר גדולה. פגשנו שם את ראש אותה המשפחה, שעשתה את שבתותיה במקומנו, הרבה יותר טוב מאשר במקומה. כמו כמעט תמיד כשאנשי קיבוץ גחים העירה, אחרי ששואלים אותם מה נשמע, איך העניינים ומה חדש ומתי אתם עוזבים, והם עונים בענווה שבינתיים לא, תודה ושכרגיל ושהכל בסדר גם כשלא, הדברים מתגלגלים אל הקיבוץ. נושא ראוי. יש בו מהתרוממות הרוח ומהעיסוק האכפתי והאלטרואיסטי. תחילה מפליגים בשבח. אחר כך, מונים את הזכויות ומשייכים אותן לעבר ומתייחסים לעתיד ולמה שבינתיים. אחר כך מצקצקים בלשון ומנידים ראש. אחר כך עולים דרגה ומבהירים, שלא יכול להיות דבר כזה. הם יודעים, כי היו שם וראו שם ונוכחו שם. אחר כך, מתווכחים על חוכמתו של הראש של הראשים שבמדינה, שאמר שקיבוצניקים הם מיליונרים, שהם חיים בגנים של עדן שהמדינה נתנה להם, שיש להם בריכות פרטיות, שכל היום הם כורסים בכורסאות ונהנים מזיו פניהן של השכנות; ואילו ראש כמוהו, שכל כך רש הוא ואביון, במשכורתו הנמוכה, לא יכול להרשות לעצמו קיבוצניקיות כזו, גנעדנית כזאת.

 

בין תומכיו הנלהבים היה אזרחנו החודשי. בהתרגשות רבה סיפר שכן אכן, כך ולא אחרת פניהם של הדברים. שם, בהקיבוץ, נחים, נהנים, אוכלים לשון שור הבר שרועה בשדותיהם, וכיו"ב כל היום ושום-דבר אחר. בגנעדן שכזה, הקיבוצניקים כל כך שבעים הם מעצמם, שאפילו לא טורחים לטעום את הפירות של עצי הדעת. בקיבוץ, כך הוא, כשיש עצים וצל, מי צריך בלבולי-דעת בקיבוץ? וכשיש כבר דעות, חו"ח, יחלוקו, כלומר יתפלגו. וחילוקי דעות לא מרבים בעולם שלווה. הם לא חולמים על עץ החיים, כי לא התעייפו דיים.

 

הנוכחים תהו על הנחרצות של אותו עירוני, אבל הוא, שבין עשבים שוטים שיש במקומנו, פרח של ממש הוא וקוץ בתחת, הוא אמר שיסמכו עליו. הוא מכיר את הקיבוץ כמו את כף ידו. ראיתי את ידו. נראה שלשונו יותר רלוונטית למקצוע. שמה בקיבוץ, אמר, שמה הוא כמעט חבר ויותר מחבר. עשרים שנה הוא בקיבוץ, כל סופשבוע אחת לחודש ובחופשות השנתיות ובחופש הגדול ובחגים חלקית. והוא מעיד שכך הם הדברים ולא אחרת, בדיוק. גן עדן. לא סתם גן עדן, אלא של שוטים. אמר ועוד יסף.

 

- סליחה - תמהתי – נכון שהיושבים בגנים כאלה מתקשים לראות עצמם, כמוך. במקום זאת, הם רואים אורחים כמוך, אבל, במחילה, היית שם באמצע השבוע?

 

בחורנו לא נבוך: - לא, באמצע השבוע לא. הרי אני עובד. אבל, סוף-שבוע כשבוע. מה ההבדל?

- משונה - אמרתי - ואני חשבתי שאתה חי בגן עדן משלך, כי אף פעם לא ראיתי אותך עובד. אשריך. בגן עדן שבמקומנו, בימים ובלילות שנעדרת, אנחנו מתאמצים לעשות גן עדן גם בשבילך. הרי רעיון לך: בעירך, עבוד בשבתות, ותבקר במקומנו באמצע השבוע?

הוא נדהם:

- בעיר, אצלנו, כל השבוע עובדים כמו משוגעים. שבת היא למנוחה, לבילוי, לנסוע לקיבוץ. לא מגיע לנו?

 

המשכנו והמשכנו עד שלא ידענו מי המן ומיהו מרדכי. וכשבא תשבי, התברר שגם הוא לא יכול לענות לקושיות כאלה.

 

עברו שנים וערכתי סקר של המעוניינים לגור בגן העדן, אותו הגן, שבשבילו כדאי לחיות גם אם טוב למות. סיפרתי שעומדים לבנות שם הרחבה, במחירים סבירים ובאותה איכות סביבה ולפי אותם חוקים. את הנשאלים שאלתי "האם כן/לא/אחרת רוצים לחיות בגן עדן?". כיוון שעוד אף פעם לא היו שם, ביקשו פרטים ומה התקנות. אמרתי:

 

מדובר בגן שבמזרח. אקלים סביר. לחות מאד גבוהה. הרבה עצים ועשבים של בוראו אף פעם. המון בעלי חיים, כולל נחשים שפגיעתם רעה, אם כי לא מתים מהם. בעל הבית קבע חוקים. חובה לנהוג בהתאם, בלי חוכמות. אתו אי אפשר להתווכח. חוץ מזה, מאד לא פורמלי. מי שבסדר עם הבוס הולך עירום. אין שופינג, אין מערכות לימוד. אפילו להיפך. עבודה? מי צריך? כחלק מהארנונה המקומית, צריך קצת לעבד את מה שיש וקצת שמירה וזהו. אבל, מי צריך לעבוד, אם רמת החיים כל כך נמוכה ואוכלים ממה שיש ולא צריך לקנות דברים. חיי חברה? תרבות? ספורט? למי יש חשק? אה, כן, בגן הזה אין אפילו סקס.

 

הנשאלים הביטו בי בתדהמה: אז למה אתה אומר שזה גן עדן? נבוכותי. לא היה לי נוח לומר להם שזהו זה וככה זה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: