גנן גידל בגן /אורי בית-אור

 

גנן גידל בגן

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בקיבוץ אחד (או שניים, מי יודע) היה גנן שהקפיד על הוראות האדריכל-גנים.

איור מאת יעקב גוטרמן
   

כשההוא אמר לו שיחזיק היטב את הגנים, אשתו הייתה צריכה לנתק אותו מעצים ומפרחים. אמרה לו שיש לה די גנים והיא תספק לו אותם. הרועה בשושנים, כלכך הקפיד על ההוראות, שכשחבר פוחז אחד נטע עץ בלי רשות, הוא אמר שיותר טוב שיתקעו לו את העץ בתחת. הרעיון מצא חן בעיני רבים, אבל איש לא העז, כי האחראי-גנים לא היה מרשה לקטוף את פריו - וגם בגלל המחויבות לבעלת-הגנים. אותו גנן היה בוגר הקורס הגבוה לעבודת גינה ברמת-גן. באסכולה זאת, גן העדן מהווה מודל אופטימלי יישומי. שם המציאו את "אל תדרוך על הדשא," כתחליף לאיסורים על עץ הדעת. הם הלכו רחוק יותר ופיתחו שלט שכתוב בו "אל תלך בשביל, בשביל שום-דבר". תקופה מסוימת הגבילו את החושקות והנחשקים למתבן הקש יחד אבל בלבד. כך, עד שסיפרתי לו שביוון העתיקה, נשים היו משכיבות גברים בחריצו של תלם, כדי שהפריון יחול גם על השדה. זמן-מה הגנן הסתובב כאחוז קסם. הוא ידע שבגן עדן אדם לא בא אל אשתו ולא דבק בה כדי היותם בשר אחד; אז מה עושים, הרי גם ביוון היו הייתה תרבות עתיקה - וכנראה די-נעימה. כמה ימים שקל אפשרות להיות מתיוון. אחרכך ראיתיו הולך עם זוגתו לכיוון המשק חי. גם משק גם חיים. כעבור זמן, הוא העביר שלטים מהדשא למתבן ושבהם כתוב: "ההילך, ברדתך אל המתבן, היזהר שלא לדרוך על השוכבים." מי שהאביס כל בוקר קש את הפרות. לא חדל מהתפעל, איך זה חלפה לה תופעת אי-ההתעברות. פרות פורות בגן פורח. הכל בגלל פיתוח גנים ברמת גנים.

 

באותו קיבוץ ידוע, הייתה פינה. קורה שבתכנון שוכחים לעגל פינות. פינתית וציבורית כזו הייתה אותה פינונת שליד חדרו של אחד החברים הכי-מרכזיים-שבמקום (וזה המקסימום-מידרג שבקהילה השוויונית]. באותו קיבוץ, גם כמעט שאר החברים היו ממש במרכז; זה גורם לצפיפות מחד ולתחושת יחד גם-כן מחד. אותה פינה, הגינון לא שם עליה. עיגל פינות. כיוון שכך, לאט ובמהרה מתו בה אותם פרחים, שבכל התשבצים כותבים שהם נאים וריחניים וטעימים, הן כמרקחת והן כחלוטים. וכמו כל דבר של מקום כזה, היה זה יופי וטעם עם חוחים, שרק החוחיות שמחו בהם, כשעוד היו. החבר-מרכזי-מאד אמר למחזיק-בגן-לפי-תכנון, "למה הפינה עלידי ההנהלה כלכך מוזנחת."... "הנהלה" אמר, כי לשון רבים מסירה כל אחריות מכל מי שהוא ומקלה מאד. המחזיק נעלב, כי ראה עצמו בבחינת "אני הוא הקיבוץ"; בא למקום וכעס מאד בחזרה: "איך אתה מעז(!) לא לטפל בחמדה כזו! שתתבייש!!" המרכזי-מאד התבייש ונכלם לרגע. אחרכך התעשת: "מילא, אם מישהו אחר יטיף לי מוסר, אסבול, אבל אתה? אתה?? מי שאחראי לכל הגן לפי תכנון??? אתה, שבגרת קורס גנים עלפי המסורה, לפי הרבולוציה ו האבולוציה, אתה תטיף מוסר - ולי????" אמר ותיקן מהר. "אתם?????" (שוב, לשון רבים כדי לרכך.) בהמשך ובכוח עלבונו, עשה המרכזי-מאד בטון חזק, יצק, כיסה, החליק, עיגל פינות, חרט תאריך ושמות של יזמים. גם שיר קטן כתב על הנושבת בגנים. בתוך אותו בטון, לנוי ולמזכרת ולאיד, שימר שלדות שיחים של ריח ושל טעם. יד לאוזלת-יד של הנפולת.

עברו ימים. בשולי אותה אנדרטה חסודה צמחו עשבי-פרא שקרויים שוטים. אחוז נקם וצדקנות הטיח אחראי-הגן במרכזי-מאד: "איך אתה מרשה לעצמך? זה לא לפי תכנון!" הנאשם לא התבייש: "בגן שלכם, כל השוטים לא מתוכננים. הם נתונים מראש (שמתם לב, לשון רבים. שוב, רק לא אישי.) אחרי שנפרדו לשלום (כי חיים ב-יחד, לא?) שאלתי את המעבד ומשמר איך הוא מתייחס לאותה תופעת טבע של שטויות. והוא, שידען גדול הוא בשורשינו ופחות בשורשיהם של השוטים ובפקחותם, אמר: "אתה-שמע. כשרוצים הנאה, מדברים על אוכל. ואומרים ש-היא חתיכה; של מה? למה? רוצים לנעוץ בה שן ועין ועוד ולא די בכך. תינוק חמוד? ממש לאכול אותו, נכון? אוכלים בעיניים. הריח מתוק, חמוץ, מר, ריח שלטעם, לא? אנשים מתוקים, מפולפלים, ממולחים, ממורמרים, תפלים. כשאלוהים הנחה את הגנן, אמר ממה ליהנות וממה לא. מותר ליהנות מכל מה שלא קשור לידע ולתובנות. וכנראה מותר לעשות חיים, כי בקשר לעץ הזה יש שתיקה שקטה. מעולם לא אסרו עצי-חיים. קרה משהו: פרי קטן, קצת בוסר. אכלו ממנו שניים. השלישי נייטרלי. לא נגע ולא שיקר ודווקא לא ערום (ועוד לא הגיע הזמן לפרט). אכלו אולי ביס קטן. ממעט הדעת שעיכלו, קיבלו שלשול ועצירות, שהם מועילים מאד לתובנות. אדם וזוגתו התחילו להבין דבר מתוך דבר. בעקבותיהם, גם אלוהים תפס עניין ונבהל מאד. חיים? ומה עוד?? האמת, זאת סתם פניקה. הוא לא תיאר לעצמו, שאנשים חיים עושים את המוות זה לזה.

 

"תראה כמה מעניין." אמרתי למתחזק-הגן, "רק כשאדם ידע את חווה, הם התחילו לעשות חיים. וזה היה אחרי שפונו מאחלה-מקום שבעולם, כשכבר גרו בשכונת גן-עדן מזרח. זה גן עדן זה? תשתחרר מזה!" בשביל ה-מתכנן ומתחזקיו - הוסיף המרכזי-מאד, "עשבים, אין בהם שוטה כלעוד אין חכמים בסביבה."

 

לבנו פני הגנן: "אתם החכמים בעיניכם! אינכם צריכים שוטים אלא שבטים."

אז ממה נשאר ליהנות, בהקשר לגן? אלוהים הבהיר מייד ובצמוד: ל"ֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּו; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ." כיוון שעשה מה שעשה, מאז, לאדם אין רגע מת. זה היה עוד בבראשית. ומה כעת?

 

"תשמע," הוסיף המגנן-גנים, "למרות מה הגן-עדן, שם לא הייתה קומונה - ובוודאי שלא עזרה הדדית. אתם לא גרים בְגַן ולא כרובים אתם או כרוביות. אין לכם אותו לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, ואיש לא שמכם לשמור אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, את הדרך-ארץ או דרך כל הארץ. אני הוא הגנן שיודע מה התכנון. לא יטעו פה עץ ודשא ולא יצמיחו כל חוכמה או שטות שלא לפי!! נטע-פרא כמוכם, מחוץ לשורה הוא ושוטה הוא וחייו אינם חיים. אתם, שוטים אתם ועקרבים, לכו ותיהנו מזיו פניה של אישה, כי לא תוכלו יותר מזה."

 

* הסיפור נשען על עובדות משובשות, סיפור הגן, המתכנן, המבצע ועוד. המשתמע, באחריותו של הקורא, אפילו לא של המשמיע.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: