ג-מד גמ-די / אורי בית אור

ג-מד גמ-די

אורי בית-אור - [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עדי נולדה שעתיים לפני זיו. אחרכך זה התפתח ליום קודם. מאותו רגע הם היו יחד, ישנו יחד, שיחקו יחד, כל הזמן וככל שהיה אפשר. ציפינו שכבר מלידתה, עדי תנהג כמו בכורה.

איור מאת יעקב גוטרמן

באמת, כך יכול היה להיות, לוא הילדים היו יכולים להתנהל לפי. עדי הייתה ילדה מיושבת, מהורהרת, מחייכת אחרי שיקול דעת ולאט, מתנהלת לאיטה, סרה מדרכה לעיין בפרח יפה ובשסק שמבשיל ולאסוף פירות פיטנגו ולהשוות צבעם זה לזה. אהבה להתבונן בציפורים מתמרנות מקום ללילה, להקשיב לתרנגולים שהצליחו לשרוד בין התרנגולות וקראו קריאות של נוכחות. בדרכה, חזרה אחורה וספרה כמה צעדים יש בדרך שעשתה, ניסתה גרם מדרגות, כי לא היו כאלה בחדר או בגן או במקדש המקומי (להלן, חדר אוכל). עדי נהנתה לשאול את העוברים והשווים (כי זה קיבוץ, הלוא?) מה השעה ולהתפלא כשאמרו לה ששעה עברה מאז יצאה מגן הילדים ועוד לא הגיעה לחדר הוריה (שהיה רחוק כ-100 מטר מהגן). שלא תבינו, היא ידעה שיש שעה. הוריה הסבירו לה שיש, ושזו צ ורה עגולה של זמן, אבל עדי אף פעם לא ראתה אותה ולא ידעה אם זה אמיתי או רק סיפור. לא ידעה אם השעה היא חברה או מתנדבת, אם דקה היא או עבה, כשמסדרים את הזמן, מהי השעה הראשונה, השניה? ומה צבעה? כזו הייתה עדי. כולם אהבו את הילדה שחיה בקיבוץ ובכלזאת יש לה כלכך שלוות נפש וזמן ותשומת לב לעננים ולפרחים ולשיר בוקע מחלון בדרך - ולאנשים. בעיקר לאנשים.

 

זיו היה אחר. אולי מפני שנולד שעתיים אחרי, לא היה רגע באותו מקום. לפעמים הספיק להיות בוזמנית בכמה מקומות ביחד. כשהיה בין 10 חודשים כבר רץ ללא הפסק. ללכת הוא לא יודע עד כעת. הוא היה בטוח שזה הקצב של כולם. אהב לירות שאלות ודרש תשובות שמתקבלות על דעתו. התעניין ממה עשויים שמים, למה כוכבים לא נופלים, כשמטפסים לקצה העץ זה כבר בשמים? ואיך זרעי חיטה יודעים שהם לא זרעים של אפונה. פעם, רגע לפני שנאלצתי להודות שאני לא יודע, שלחתי אותו לחדראוכל שיראה אם אני שם. הוא לא פקפק אפילו לשנייה, יצא מהחדר וכעבור הרף עין חזר והודיע לי ש-"כן, אבא, אתה שם!" בהתחלה התפקענו מצחוק. אחרכך הרהרתי שאולי אצלו גם זה ייתכן - ורצתי לבדוק אם זה נכון. הגעתי לשם נושם נושף - ולתדהמתי גיליתי שזיו צודק. שבתי אל החדר וסיפרתי זאת. אבא של עדי לא היה בטוח, רץ גם הוא ושב כשהוא מבשר שלא, אני לא שם! סתם מתח אותנו.

 

זיו הרגיש אחריות כלפי עדי, בעיקר בלילה. הם ישנו מיטה ליד מיטה בבית הילדים. כשהיו בני שנתיים או קצת יותר (זיו קצת פחות, כי נולד שעתיים אחרי), לעתים, בחצי הלילה, הייתה עדי קצת מבוהלת. חלמה שיש גמד בחדר, יותר נכון ג--מד. זיו היה קם, מחפש את הגמד מתחת לשמיכה ולא מוצא. מתחת למיטה לא היה ג-מד, בשירותים, גם שם לא היה גמד או מישהו מהוריו. זיו היה חוזר לעדי ומרגיע אותה שלא תפחד, הגמדים ברח -ו ובכלל "אל תחלמי ואל תפחדי, זיו שומר עלייך". זה לא עזר. עדי המשיכה לחלום, לבכות שיש ג-מד במיטה ושהוא בורח אל תחת בית הילדים. זיו דיבר עם מרכז בניין (שזה אבא שלו) שיסגרו את ה-"תחת בית הילדים". אבא שלו הסביר שאי אפשר, "בגבים, האדמה עובדת ולא רק החברים. וצריך שהבתים יגעו מה שפחות באדמה... לוא היה אפשר" - אמר לו אבא- "היינו בונים בתים שבכלל לא יגעו באדמה"... ובכלל" - הסביר לו ולעדי - "אם יש שם גמדים, איך יוכלו לצאת, לחיות? ואם אין שם גמדים, למה לסגור את התחת של בית הילדים?" זיו השתכנע. עדי פחות והמשיכה לפחד. לילה אחד כשקראה לזיו באותו נידון, קם האיש הזיו הזה, להוכיח שבבית הילדים אין גמדים. עדי טענה שהם בטח תחת הבית. זיו יצא לרגע מהחדר, שב וכף ידו אחת מכסה את אגרופו האחר.

 

- תפסתי אותו - קרא - והוא הבטיח שיותר לא יפחיד אותך. עדי רצתה לראות. זיו פתח מעט את אגרופו והיא ראתה חבוי שם ראש קטנטן כמו קצה של אגודל, שמתנענע. כשקראה לו "גמ-ד", התכופף ונעלם. ראתה ושוכנעה. למחרת היא וזיו בדקו תחת הבית (לא לספר למטפלת!) וזיו הראה לה שאין יותר שם גמדים. מכעת, נראה היה שעדי לא תיבהל בלילות וזיו לא יצטרך לשמור עליה. אחד ההורים שמע על הג-מד, על עדי, על זיו. מיד נזכר שיש לו סיפור נהדר לילדים שגמדים מתעניינים בהם. כשנגמר הסיפור, חזרו ושבו גמדים אל תחת בית הילדים ולא נראה שם אף גוליבר. הסברנו לילדים, שגוליבר ענק לא יכול להיכנס מתחת בית; ועקרונית, בקיבוץ אין ענקים משום בחינה. אצלנו, תמיד, כולם שווים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: