שלום לאפרוחים / אורי בית אור

שלום לאפרוחים

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אבא ואמא (אורי וחניק, סבא וסבתא שלכם) מספרים, שהייתי פעם בן 5. אולי אפילו בן 5 ורבע. הייתי ממש גדול.

איור מאת יעקב גוטרמן

גרנו אז בטרומיים והייתה לנו גינה גדולה ויפה. בשדות שלנו, אין סלעים או אבנים סתם. כל אבן הייתה משהו עתיק. גם האדמה עתיקה מאד. אבא היה מביא לגינה אדמה חומה מהוואדי ואבנים כאלה מהשדה. מהדברים הישנים האלה, אמא הייתה עושה גינה שתמיד הייתה חדשה. השיגה שתילים וזרעים. סבתא רוזה נתנה לנו צמחים, שנקראים פרחי גן עדן וצמחים שנקראים קליוויות וצמחים שנקראים ליליות שנקראים גם שושן צחור. בגינה היה עץ פיטנגו, שפירותיו קטנים ואדומים. אוכלים אותם כשהם נעשים כמעט אדומים שחורים ומבריקים מאד. הבולבולים אוהבים אותם מאד. אחרי שאוכלים אותם, הם מתעופפים למקומות אחרים, עושים שם קקי. הזרעים נופלים ואחרכך גדלים עצי פיטנגו חדשים. הפיטנגו טעימים ואין להם טעם של קקי, שזה קצת פלא. הגינה הייתה כלכך חשובה, שהוויכוח בין אמא לאבא, שאני זוכר, היה שאמא רצתה לשתול בגינה קבוצה גדולה של נרקיסי-ענק ואבא חשב שנרקיסים כאלה צריכים להיות 1-3 ברחבי הגינה. נחשו מה קרה באמת.

 

בימים ההם, אני הייתי בגן אחד ואחי היה בגן אחר. מדי פעם, אחר הצהריים, אבא, אמא, אחי ואני היינו הולכים לטייל במשק, בענפים שבקיבוץ. מה זה "ענף"? תארו לעצמכם עץ עם ענפים. הגזע, זה הקיבוץ. הענפים הם שלחין, פרחים, רפת, לול, חשמליה, מוסך, חדר אוכל, בתי ילדים, מכוורת, ועוד הרבה כאלה. במקומות האלה, חברים עובדים והקיבוץ אוכלים את מה שנעשה שם, כמו הרפת או השלחין או שהתפרנס מהכסף שקיבלנו תמורת הירק או הפרי או החלב שמכרנו. עץ נותן פירות, שחיים מהם? ככה הם ענפי המשק.

 

לפעמים, היינו הולכים לבקר בלולים, איפה שמגדלים תרנגולות. רק תרנגולות; בלי תרנגולים! איך עושים את זה? פעם אבא סיפר בדיחה לא-מצחיקה: קוראים להם: אם הוא בא, זה תרנגול. אם היא באה, זאת תרנגולת. זה לא נכון. לפעמים, לאבא יש בדיחות דקדוקיות כאלה - ואז הוא אומר שזאת בדיחה של מישהו אחר. אז מה באמת? ביום שהאפרוחים באים, לוקחים כל אפרוח, נושפים רוח בטוסיק שלו ורואים אם הוא בן או בת. את הבת משאירים ואת הבנים זורקים! כעבור כמה שבועות, פנינקה הלולנית הולכת לשם בערב, לשמוע אם איזה תרנגול מודיע שהשמש שקעה. אם יש, רצים אחריו, תופסים אותו והוא כבר לא יקרא קוקוריקו בחיים שלו. אמא אמרה שנשתדל לא לקרוא קוקוריקו בקול רם, אלא רק בשקט. לתרנגולות כאלה קוראים פטימים, כי מאכילים אותם הרבה שיעלו במשקל. למה? לא כלכך נעים לספר, אבל כשהם מספיק כבדים, עושים גיוסי-לילה, חברים תופסים את הפטימים (שהם עופות) ומכניסים אותם לכלובים כבדים מאד. אחרכך, מעמיסים את הכלובים מאד (יש על זה סיפור שעוד נספר לכם) על עגלה שנקראת פלטפורמה וטרקטור מוביל אותה למפעל שבסמוך. שם שוחטים אותם ומכינים מהם עוף ופולקעס ושניצלים וכל מיני. תארו כואב הלב לחשוב שזה מה שעושים, אבל אמא אומרת שאין ברירה.

 

פעם הלכנו ללולים. אלה מבנים ארוכים ונמוכים. על גגות הלולים היו ממטרות, במקום מיזוג אוויר, שמקררות את האוויר בלול, שהתרנגולות לא יסבלו. בכל לול כזה שמים אלפי אפרוחים והם גדלים עד שנעשים פטימים. כשבאנו ללולים, הכל היה ריק. מה זה, יצאו לטיול שנתי? היו שם חברים שניקו את הרשתות שברצפה ואת הרשתות שבקירות, אבל היה ריח חזק של עופות ושל הזבל שלהם. זבל של עופות זה מהקקי שלהם. כשזה רטוב, זה מאד מסריח - ואת הריח מרגישים בכל הקיבוץ. אני שונא את הריח הזה, אבל אוהב ריחות אחרים. למשל, ריח פרדס, ריח הפרחים שבשדה, ריח פריחת אפרסק, סמדר של הגפנים, ריח אדמה, ריח של פרחי גינה - וגם ריח של תחמיץ ושל חלב ושל זבל פרות.

 

שאלנו את עובדי הלול איפה התרנגולות. אמרו שיצאו לטיול שנתי, אבל ידענו שהם לא רוצים לספר. אמא אמרה שאין ברירה - ובלילה השבוע, אבא עבד בתפיסת עופות. אמרו שמחר באים אפרוחים חדשים לגמרי, בני כמה ימים. והם לא מכירים את המקום ואת החברים.

 

- אולי תבואו מחר ותברכו אותם "ברוך הבא"? צחק אחד הלולנים. גם אמא ואבא צחקו. אני ואחי לא צחקנו.

 

למחרת אחרי הצהריים, בשעה ארבע בערך, הלכנו מבתי הילדים הביתה אל החדר, אל אמא ואבא, אל האח שלי. כשהגעתי הביתה, אמא ואבא שמחו ושאלו אותי איך היה בגן. אמרתי שבסדר. שאלו מה למדנו היום בגן. אמרתי שלמדנו לעשות מצות לפסח. אז, ראיתי שהאח שלי, שיותר קטן ממני, עוד לא בא הביתה. יצאתי לחפש אותו בגן ואצל חברים. הגן היה ריק. חברים שלו כבר היו בבית ואחי לא שם. חיפשתי במגרש המשחקים ועליד חדראוכל ועליד המכבסה ובמגרשי החניה. הוא לא שם. אמא רצה לשאול את הגננת והמטפלת. אמרו שהוא יצא מהגן עם כולם.

 

בינתיים, כל השכנים התחילו לחפש אותו, וכל הילדים הבוגרים והמטפלות. לא מצאו. אז תיכף ומיד אחרכך, כל מי שהיה בקיבוץ התחיל לחפש את האח שלי, כי הוא קטן. אני חושב שגם הכלבים חיפשו אותו. החתולים לא. כנראה שלא היה אכפת להם. דאגנו מאד. חלפו בערך שעתיים (אני חשבתי שהרבה יותר) ופתאום אנחנו רואים מרחוק את האח הקטן שלי הולך יד ביד עם ניל, שזה אחד החברים. ניל לא ידע כלכך עברית, אבל הם שוחחו ביניהם בנחת ובמצב רוח טוב. שמחנו. חיבקנו אותו, נישקנו, כעסנו עליו וצחקנו. גם אני כעסתי עליו ואבא שאל אותו "איפה היית?"

 

- כשהיינו אתמול בלול, הלולנים אמרו שהיום יבואו אפרוחים שלא מכירים את המקום, אז הלכתי לברך אותם "ברוכים הבאים", כמו שעושים בגן ולהסביר להם מה זה קיבוץ. המבוגרים פרצו בצחוק. אני לא. חשבתי שאחי דווקא בסדר. שאלתי אותו אם הספיק להגיד לכל אחד שלום.

 

- לא, לא הספקתי. היו שם המון. מחר אלך עוד פעם ואגיד לשאר "ברוכים הבאים"; לפתע נבוך.

- איך אוכל לעשות זאת, כשכל הזמן הם מתרוצצים וכולם דומים? איך אדע את מי ברכתי ואת מי לא?

 

אחי הקטן היה ממש במצב-רוח ולא ידענו מה לעשות. בלילה, בהשכבה, אבא הציע: מחר נלך ללול עם שלט גדול ונכתוב עליו "ברוכים הבאים". איזה רעיון נהדר! אני ואחי רקדנו משמחה ונרדמנו עם חלומות טובים שבאו מהכר. בבוקר סיפרנו לגננת. היא צחקה ואמרה לנו ש-"האפרוחים הם קטנטנים ועוד לא למדו לקרוא". רגע התבלבלנו. אחרכך אמרנו לעצמנו, שאבא יודע לכתוב באותיות גדולות וכלכך יפות, שבטוח שהאפרוחים יוכלו לקרוא. ובאמת, אחרי הצהריים, כל המשפחה והחברים שלנו הלכנו לאפרוחים עם שלט גדול ועם ברכה. עד היום אני לא יודע אם הם קראו או לא, כי כל הזמן הם פטפטו, אכלו, שתו, התרוצצו. כעת, אני יודע למה הגננת אומרת לנו בצהריים "תאכלו בשקט, אין מדברים בסעודה".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: