דואר נע שנד לך / אורי בית אור

דואר נע שנד לך

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

חזון סוציאליסטי לא מספיק. לא די בקומונריות. חלומות, לא שווא הם. אלה חלונות לנפש שוקקה. ומתי יודעים זאת? בשעה 1100 עד 1200, בכל יום, לא כולל שבת. ואיך?

איור מאת יעקב גוטרמן

ליד צריף המזכירות יש ספסל ולידו כמה כיסאות שבורים. בכל יום, בשעות היעודות, באים לשם החברים. כמעט כולם. בעיקר חברים; החברות פחות. יותר מפוכחות. למה כבר לצפות? ציפית, ציפה, ציפוי לשניים ולקראת הצפוי. שטיח למיטה, ציור "הגז" של סבא. וילונות מפני החדירה לחדר-חדרים, לחם לבן לארוחה של ארבע, ילד בכור קטנטן ומאמין בקולקטיב, איש ששב מעבודה, אחרי מקלחת משותפת. זהו. צריך יותר? אפילו דואר לא חסר. בייחוד כשלא הגיע משהו.

 

בקיבוץ, אנשים לא מקבלים חשבונות בדואר; לפחות לא חשבון חיובים. צווי מילואים מקבלים בקושי - ורק הבכירים הצבאיים, כמו טוראים ראשוניים וסגני-משנה. התיישבות בנגב היא הגנה הכי-מרחבית שיש - וכל שעה, כל יממה, כל השנה. אנחנו החזה של המדינה. עלינו היא מכה "אולי אשמנו, אבל לא בגדנו, עבינו אבל לא חתנו". בקיבוץ גם לא מקבלים הודעות פטירה. הכל עבודה עצמית. כאן, מדובר בימים שעוד מקדם - ובכלל, אין נפטרים מגן עדן. בימים ההם, הדואר חיובי. רק חיובי. אז מחכים לדואר, שבדרך כלל הוא נא ונא ונא. נע הדואר באדום, נע ונד הוא בראשו לכמותנו, יושבי ערבות, צחיחויות ומרחבים שאיש לא חפץ בם, אלא בעוד דור, כשהירוק והבתים עושים שרותי-טוב לנדל"ניסטים. טוב הוא חלומם של אנשי אדוות והלומי-קשתות מחמש רוחות שמיים שאינן שרקייה.

 

נע דואר, נד. בכל הנגב רץ ומתרוצץ הוא. חלום של אנשים מוצץ הוא. ועל הספסל ועל כסאות מטים להפיל מתיישבים ששם, את הזיותיהם מרוצץ-קוצץ הוא. בשעה היעודה הוא בא. צבי שלוח מתנוסס ברום, צבי שמתנייד לאט, כי בחדש אין כל חדש. באף מכתב אין הפתעה. אל תתלה את תקוותך על קרן צבי. אין הוא מביא בשורה לישראל מעשרת השבטים. אין בו בשורה לאותם שניים ומחצה שכבר כאן ונושאים בנטל חלומות-ציון.

 

האמת, לא לזה מחכים החברים. בהקשר הזה, הם פרטיים לגמרי. אישיים מאד. שומרי-סוד. מהיותו פקיד דואר נאמן, אולי רק המזכיר קיבוץ יודע שמץ ציפיות. בעיקר של מי שאין סיכוי שבעולם שיקבל מכתב. רוב המצפים, כאלה הם. ככל שהסיכוי קטן, כל שנה הציפיות גדלות. לפי תורת ההסתברות, מי שלא מקבל מכתב, אפילו לא שנה טובה של קרן הקיימת, ככל שהשנים עוברות, גדלים הסיכויים שאכן יתקבל מכתב עם בול. רצוי מחו"ל. ואספני הבול יחזרו אחריהם, אם הקשקשים תקינים; אלה שבבול, כמובן.

 

בין גדולי המצפים היה איש קטן, שתמיד אמר שאלוהים נתן ולא המשיך, כי די בכך. האמת, הייתה זאת הגזמה. ראשית, לא אלוהים נתן. שנית, הוא מחכה למכתב אהבה מזוגתו שתחיה. עדיין לא ידוע מיהי - ולוא ידענו, היינו מתעלמים. עלמה דין הוא. בינתיים, התהלך בחצרנו, כשבפומבי ובפרהסיה יוצא לאור מרצע מהשק. בלית-ברירה היה הוא האידיאליסט שבקיבוץ. רק בגלל זה נשאר הוא בו. רק בגלל זה רווק הוא, רק בגלל זה הוא כבד שמיעה. דברים שהוא שומע, דברים שהוא הוגה, דברים כבדים הם, שאיש אינו יכול לשאת.

 

בתור מזכיר שמקבל דואר ושולח, בתור מי שרוקו מרוח על אחורי כל בול-פגיעה, שנורה החוצה, בתור מי שמופקד על טובתם של חברים, גם אם הם חושבים אחרת, בתור כזה, זממתי לעשות דבר טוב. קורה. לפעמים, אבל קורה. שוחחתי עם אותו רצען. למדתי מפיו מה חלומותיו. הן לבשו שמלה וחזיה שנחלצות לשם שמיים ואדם. אישה. שתכתוב מכתב ותתחנן. אלוהים נותן ולא יעז לקחת. אחת שלו ורק שלו. רשמתי לי ברשימות: 1 אישה לאחד איש. התחלתי לחפש במודעות. העיתונים מלאים בדרושים, דורשות ובמדרשות. מצאתי מישהי שיש לה פתח של תקווה ורוחבה מוגדר כמקור חיים. כתבתי לה כאילו אני הוא והוא אני. הרביתי בשבחיו, בלי להסתיר דבר. מכתב קצרצר, אבל ענייני. יריתי חץ וסימנתי עיגול שבהתאם. כעבור שבוע, בעודו נדחק בין העומדים בתור למכתב עם בול, ביניהם, כשהוא נדחף, והכל יודעים שדואר זה לא הוא, מבעד כל המהומה הזו, באדישות הכרזתי שמו של מכתב רשום, עם המון בולים לא מקובלים. הכתב, כמו כתבו של ילד גן נרגש. האיש לא האמין. ניגש, בדק, שקל את המכתב ביד אחת ואחרכך בשנייה. יקר ערך כנראה. סר לצד, פתח את המעטפה בזהירות. בעיקר הקפיד שיישמר טעמן של השפתיים שליקקו לו. קרא, פרץ בבכי ששטף את משקפיו, יישר פזילה, וזקף קומה ולא רק מרצע חושפני. חיכה שאתפנה והודיע לי שהם מתחתנים. הוא זה הוא. היא הדסה, דודנית של מוטי מקיבוץ שכן. לאט, אין לה השכלה ולא מקצוע והיא גם לא יפה אבל יש לה שפע של העיקר והטפל. היא מאוזנת. איך שלא תשים אותה, תמיד היא באותו הגובה. התאימה פרפקט. כלבויניק של איש אחד.

 

רצתי אל האוטו דואר. עיכבתי אותו בגלל חירום של המצב, עם החבר-חתן חרטתי מכתב בחרט דק ושלחתיו מייד, עם תאריך לחתונה. ביום הנקוב באו אלינו בני המשפחה - והיא נישאת באפיריון, להינשאות לאותו חתן-חבר שלה. הייתי מתלהב "אהבה ממבט ראשון" אילולא הייתה כבדה מאד גם בראייה.

 

הלילה רד. חברים גמרו לשיר להם סרנדת החמור. קיצוני בהם היה חבר שהכריז על אהבתו לכלה שנחרצה, עד כמה ששמענו. ברוך זוקף כפופים. יומיים נעדרו מחדראוכל. עוד יומיים מהעבודה. יומיים לא אמרו דבר ורק פיהקו. עיניהם נצצו כמו עיני זכוכית. שערותיהם סתורות, כולל הבודדות שבקרחת. סערתם סותרת כל מצב. למחרתם של הימים האלה, באו למזכיר. הוא המביא? יהיה הוא גם המוציא. לא, הם לא רוצים בולים. כעת, אצלם, הכל הוא בול-פגיעה. הם מאוכזבי-קיבוץ. לאחרונה החליפו השקפות - וכל אחד ספג את של משנהו. בתקופתם האחרונה לא מצאו טעם או סיכוי להגשמה אישית וקולקטיבית. לכן, עוזבים וזהו. גם לא רוצים שמתנותיהם ישתתפו בתקנון שיווין שבמקומנו. בבוקר ארזו עצמם וכל מה שהיטלטל ובאו אל המזכירות. הגיע האוטו האדום. צפר וחברים גדשו את המקום. לעיני כולם עלה הזוג על הדואר נע. הנהג אמר שזה בסדר. היא קוזינה שלו והוא שלה; ולדבריו לא נוח לו, אבל בגללו הם התחתנו. איך? הוא מהדואר נע, ראה את הבחור בקהל המייחלים למכתב. ישב שזה מתאים, שלח לכל אחד מהם מכתב מהאחר ולא חתם. שיחפשו. זה יעבוד, בטוח - וכך הווה. כעת, באותו אוטו האדום ברחו השניים בעזרת מי שהפגישם. ברחו מפני מי שהפגישם. ביציאה מהקיבוץ, רכובים על צבי שלוח עם קרניים, פצחו בשיר "בנינו ונבנך ירושלים", ונסעו הישר לבירת הנגב. נסעו, ועקבותיהם אבדו בנצח שלעולם לא ישקר. אמן, אם יהיה רצון.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: