דפוקים או לא / אורי בית-אור

 

דפוקים או לא

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

א.

פעם, לפני שחדרי האוכל החלו לקרטע, ולפני שהדיאטה נשאה ראשה, חדר אוכל בקיבוץ היה מקום שכולם באו בו, כי שררו בו הצניעות, המחסור והשוויון-חובות.

איור מאת יעקב גוטרמן

בתחילה היינו מאורגנים לשירות אל השולחן ולכל תורן הוקצה מקצה שבו הוא התמחה. כך, שנים רבות היה שכני מרק ואני סמרטוט. היה חבר שהוא לחם וחברה שכולה מנת בשר. אחרכך, התעשתנו ושינינו את השיטה: מהגשה מלאה להגשה עצמית! חשבנו שבאותו תקציב ניתן לעשות יותר: במקום שכמה מאתנו יסתובבו עם עגלה, תסתובב אתה עם המגש. במקום שנגיש לך מה שיש ואם נשאר, נאפשר לך לבחור מתוך מבחר. מאז אותה מהפיכה אנגלית ברוסיה, לא הייתה מהפיכה כה-חיובית. היו בה חיסכון, העלאת רמה, התאמה אישית, יעילות, מיגוון וכיו"ב עקרונות קיבוציים, לתפארת האדם. עם פרוץ ההגשה עצמית בתנועה הקיבוצית, השתפרו מאד התזונה, השירות, היצירתיות והגסטרונומיה. אז החלה גם ההשמנה הקיבוצית: גבעה מעל החגורה ואחורי-המכנסיים שמגלים טפחיים בשוליים של הגב.

 

שנים רבות, בקיבוצנו, פעמיים ביום, הגישו לחברים זיתים ירוקים. לרוב כבושים, לרוב שלמים. חצי-ביצה הגישו רק כי לתרנגולות היה סכין גילוח בתחת ואת המחצית האחרת הגישו כזיתים, זיתים שלמים. שלמים, חוץ מאלה שהאקונום טעם מהם, להבטיח שהכל בסדר. כל השנים ספרנו את הזיתים פעמיים: פעם לפי 5 זיתים=1 [ביצה לא-חצויה] פעם שנייה, כמה זיתים הוגשו לעומת כמה חרצנים נאספו. לפי התוצאות הייתה המרפאה נערכת לבריאותו של הציבור והשרברב לתקינותם של מתקנים. כשבתפריט הייתה חצי ביצה, הגישו שני זיתים וחצי בממוצע.

 

מרכז המשק חיפש דרכים להשתמש בחרצני זיתים. בגלל קשיחותם, חשב לצקת אותם כלוחות-מגן מפני התקפות, כולל רעיוניות. כשזה לא הלך, עודד חברים לקרצף חרצנים עד תום ואחר כך, לגרוס אותם עד תום גם כן. הרופא-שיניים ביקש העלאה והמרכז חזר בו מהשיניים הטוחנות, אפילו של טובי-החברים. הוא טחן את החרצנים במטחנת קפה והוסיפם למזון הבהמות. הבהמות סבלו מעצירות ונפיחותיהן שיפרו את איכות הסביבה, אבל הריח לא נסבל. הוא הגישם כגריסים וכפצפוצים של אורז. אותה התוצאה. לבסוף מצא שהכי רווחי, זה לשזור אותם על חוט ולמוכרם כמחרוז-זית מארץ קודש. בנוסף לזכר ולנקבה, ארצנו התברכה בשבעה מינים - ומגרעינים של ענבים, תמרים, רימון, שעורים, חיטה ועוד, צמחה תעשיית היי-טק של סובנירים ללא-מאמינים. כשנכנסתי לתפקיד האקונום, חדלו הניסיונות הנ"ל. בשל יוזמות עזות מצח אקונומי, פסקו מאמצי-חרצניו והיו לאל.

 

ב.

רק שתדעו מה זה אקונום. לא, זה לא מאקונומיקה. זה גם לא הכלכלן הראשי ולא המכלכל וזן. אקונום הנם ר"ת של חסכנות-קמצנות למהדרין. אקונום הוא מי שסוחב ארגזי מזון מכאן לשם וחזרה, אוסף אריזות ריקות ומרוקנן, קולף, טוחן, שוטח, מרדד, גובש, לש ומרדד וכיו"ב חומרי-גלם מזוניים. הוא רוקד בעגלת אשפה כשעולה היא על גדותיה וטרקטור אין; - וכשיש, הוא מרוקן אותה גם כשאין בה כלום. הוא מביא מבית האריזה פירות הדר שלאחר עיתם. במריצה הוא נושא כדי חלב, על ראשו שקי-סוכר. כשהפרדסנים מתמקדים באוכל, הוא אוסף לימונים בפרדס, בעזרת גאולה הסוסה. הוא מצנן מזון רגיש במניפות יפניות - ולפעמים, הוא גם תופרט תפריטים וקונה מזון ושומר שהוצאות לא ישברו את גבולות המצוקה. מכוח הדברים הנ"ל הוא מגביר כוח ונחשב עמוד תווך בעיקר כי טוב להישען עליו בעיני רוחו של מישהו. מרכז המשק ראה בי שותף לחלומו, לפתח תעשייה של פסנתרים מאריזות הפלסטיק. הוא היה ראשון שהתאכזב כשיומרותי חצו קווים. בייחוד נעלב כששקי סוכר עברו דרך ארוכה עד שהתמתחו על משקופים ישנים והיו לציורים.

 

כשבאתי אל האקונומיה זממתי משהו מאד אחר. התחלתי בחמוץ, כי הוא לא מתוק ולא מרבים לאכול ממנו. לכן, במקום זיתים קבוע, בכל ארוחה הגשתי חמוץ אחר. תדהמה. אנשים חיפשו חרצנים בעגבניות כבושות, החלו לאכול 5 ביצים במקום זית, אמרו שכבר לא מכירים את המקום. טענו שאנשים מנסים אבל לא מצליחים להתגבר על החמיצות שהחלה לשרור בהדדיות שלנו. הכי קשה היה. הוזמנתי לוועדת בריאות: אקונום לא יכול לערוך שינויים עקרוניים. ככה זה לא קיבוץ. הכעס הגיע לשיאו כשהחלפתי זיתים שלמים בזיתים דפוקים. טענו שיש שלמות בטעם השלמים, כי לא שברו אותו. וזית השלם ירוק יותר מאשר גדול יותר הוא. לעומתם, טענו שזית דפוק, הוא-הוא הראוי לשולחננו. הוא חריף יותר ומבין עניין כי כבר דפקו אותו. זאת סיבה להעלותו לשולחנם של קיבוצניקים. אה, כן - והוא הרבה יותר טעים. די-מהר, התפלגו החברים לשני מחנות. כפי המסורת, לאחד קראנו "הזית המאוחד" ולאחר, "איחוד הזית". היו חברים שנחלקו לשניים בנידון. חצי בעד זה וחצי נגד זה. חברה אחת שתמיד אכלה כזית, מרוב מצוקה הכריזה תענית. שמע הפלוגתא הגיע לתנועה. בראשה עמדה אז חברה מבוגרת קשוחה מאד, שדעתה נחרצת כבר מראש; לכן, נראה היה שהיא תעדיף זיתים עם חריצים על פני אלה וגם אלה. קראנו לה לשבור את המשבר. באחד הימים באה לקיבוצנו. בדרך לחדר אוכל סיפרתי על רקע הדרמה. הייתה מופתעת. התעניינה בעלויות, בתכנון שלי, בחלופות של זיתים וחרצנים. בחדר-אוכל היא סקרה מה עושים החברים בהגשה עצמית, כשלפניהם מונחים מלפפונים כבושים וכרובית כבושה ופלפלים כבושים ועגבניות כנ"ל. נמנענו מזיתים כדי שלא נחריף את החמוץ - ולמנוע דברי-כיבושין. אחרכך נפגשנו במועדון. בתחילה, לא יאומן, היא סנטה קצת בי וקצת באחרים. בהמשך דיברה על גידולי שלחין, על חציר וקש ועל כיבוש כדרך-של-חיים. שיבחה את התחדשות התנועה הקיבוצית ואת חשיבותו של גרעין קשה. היללה את שמעיזים ומבצעים. כשנגמר המפגש, לחשתי סוד על אוזנה והיא נסעה לתל אביב באושר. למחרת, במזכירות התנועה, הרבתה לספר על האירוע, המשילה משלים, הסיקה מסקנות, דיברה על התחדשות הציונות וגו'. השוותה לברל, החסיד מובהק של מבוכות ועל בן גוריון שלא העז להסס. רק בסוף הזכירה שהייתי המארח שלה ויש לי ילדים נחמדים וגם רעיון. נראה מה יהיה - אני חושבת שלא יהיה פילוג - אמרה - אני סומכת על האקונום.

 

ג.

במשך שבועות לא הניחה לי העיתונות. הארציים רצו להבין על איזו תעוזה דיברה המזכירה ומה ניתן להבין מכאן על המצב במפלגה. העיתונות התנועתית התקשתה לקבוע עמדתה. הייתה בתנועה מתמדת. דוברי הקיבוץ שלנו אמרו שאין מה לדאוג. הם מטפלים בדבר. כדי להוכיח, הוציאו אלה מארנקם חרצנים שלמים - ואחרים, חרצנים שחרוצים. גם המקומיים החלו להתגאות במלפפונים החמוצים, אבל לא וויתרו. יום אחד ירד הערב והבאים אל דלפקי-האוכל נדהמו כשבפניהם ניצבו זיתים שלמים בכלי אחד ודפוקים בכלי אחר. שכל אחד יבחר. בהתחלה היה היסוס ארוך. אחרכך לא העזו. אחרי-אחרכך נוסף, החלו חברים לחשוד, לחשוש, לחוש, לבחוש. ועוד יותר אחרכך מזה, היו מי שלקחו מכאן והיו מי שלקחו מכאן. איש לא לקח מן השניים יחד, משום חשש של שעטנז. שמתי לב שדווקא חסידיו של השלם נגסו בדפוקים - ולוא כדי לדפוק אותם - ואילו חסידיו של הדפוק נגסו בשלמים, להגיס לבם.

 

לא עבר זמן, ונחשפו הזיתנים של סוד-חשקם: אף על פי שכלי-ההגשה של אחד מהם הוכפל, הוא התרוקן מהר ולגמרי. האחר התרוקן עד חציו, כמו בעל כורחו. אנשים הצביעו במו-פיהם. גם סקר של כלבויניקים אישש את הממצא: עדיף הוא מה שהעדיפו. לא אפרט שלא לשלהב ויכוח ביניכם. די לי בחברים ובזיתים ובתנועה ובתקשורת. זמן רב אחרי, המשכתי להגיש מזה וגם מזה; כך, עד שאחד המנהיגים טען שזה בזבוז וחבל על כסף. למה לא אשאיר רק את אלה שלא אוכלים מהם - וככה ייחסכו המון זיתים והמון ממון. הסכמתי, אבל בתנאי שיוגשו רק דפוקים שמתאימים למי שטעמו מריר. לידם, הצגתי חרצנים שלאחר המעשה, לטובת הדפוקים שאין שלמים כמותם. ומרכז המשק? תקוותו אבדה ורק עינו-זכוכית נותרה לציון צופיה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: