דבר גם זהו אומץ / אורי בית-אור

 

דבר גם זהו אומץ

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עד שמת, לא ידעתי מי זה ברל כצנלסון.

איור מאת יעקב גוטרמן

ב-1944, כשמסע ההלוויה עבר בכל הארץ, בדרכו האחרונה לבית קברות שבכנרת, הייתי ילד אורח בקיבוץ שוה"צי. דודי יצא עם זר לכביש הראשי ולקח אותי אתו. אמר שברל איש חשוב בתנועת הפועלים ושאנחנו מכבדים אותו, למרות שדעתו שונה. לא ידעתי למה אנחנו חולקים כבוד לברל ובמה חולקים עליו, אבל אז, דודי כבר לא ידע דבר בגוף ראשון יחיד וכך הייתי לשותף נלהב; זאת, עד שהייתי לחבר בנוער העובד כשהיה עוד נטו ומפא"י למדי. אחרכך, בנסיבות שונות, די הבנתי מי האיש, קראתי בכתביו, התלהבתי ואפילו התרשמתי מהבנתו בבניין הארץ, כגון בזכות המבוכה ובגנות הטיח. הערכתי אותו גם בגלל סיפור שאבא סיפר: ברל ועוד חבר העמיסו עגלת אספסת בשדה ונסעו לרפת. בדרך התווכחו בלהט - ובגלל המחלוקות התחלקה-נהפכה העגלה. כמעט רבולוציה תוך תנועה. עליונים היו לתחתונים והתלתן, אותו סמל של משחקי קלפים שמגונים לגנאי, כיסה את יושביה. כשנחשפו, נמצא ברל ממשיך להתווכח עם חברו על אחדות תנועת הפועלים. מצאו אותו צועק, כשקלשונו בידו. שלא כמו אחרים מסוימים, אני בטוח שפציפיסט כמוהו לא רצה לדקור את מי שנגד האיחוד. אבל, לא בגלל זה אהבתי אותו וגם לא בגלל הבלורית או השפם. אהבתיו בגלל דבר לילדים של דבר למבוגרים. ברל ייסד אותו (הוא אמר "יסדנו", כי בעברית של אז עוד לא היה "אני") ב-1925, אבל התחלתי לקרוא אותו רק מאוחר יותר, כי נולדתי כעשור אחרכך וכשזה קרה, עוד לא ידעתי קרוא דבר כזה. ב-1942, כשהייתי כבר בן 8 ובשל לגמרי, הוא יסד את עם עובד, שזאת גם הוצאת ספרים. אבא חתם על מנוי וכל הזמן קיבלנו ספרים עם כריכות ירוקות. כשרבו הספרים ואלה ששאלו אותם לא החזירו, אבא עשה חותמת "מספרי ברוך ליכטהויז". ומאז, ספרים לא חזרו גם עם החותמת עליהם. ועוד דברים נעשו לזכר. בבית ברל קם בית ברל. בנען קם בית ברל. מקום שברל גר בו נשאר בית ברל. ואני, יותר מכל, אהבתי כיתוב קטן שליד כותרת ה-דבר: מייסדו ועורכו הראשון. יופי של מחוות-כבוד. בטוח שהייתה גורמת לו נחת רוח, אבל הוא כבר לא קורא דבר.

 

ברוח אפרופואית זו, חשבתי לתקון בקלד* את שאיחרו לעשות לברל: לומר דברים טובים בטקט עוד לפני על מות-, כי אחרכך, בפירוש, זה כוסות-רוח למת. לכן, בעצמי ולעצמי רציתי לעשות דבר אחר. הרי כתוב שאם רוצים, לא מחכים עד שאחרים ירצו. רק ישבתי לעשות - והמקלדת התחילה להסתולל. במקום "עורכו", כתבה "אורחו", שהופיע ככה-סתם. שיבוש של אמצעי הרעייה. קורה. הביטו במקלדת, הביטו בי ותבינו. אצבע המקלדת כאצבע אלוהים, אז למה לתקן? בהמשך, כתבתי "מייסדו", אבל אני נגד כל מיסוד שמפריע לי ולנו. "מסיידו" נראה יותר, כי זה בא אחרי הטיח. כך התרחקתי מהילתו של ברל אל צלי שלי: אורחו ומסיידו. וזה עוד ישתנה כשאשנה טעמי.

 

מילא "מסיידו" ברור הוא ואינו קשור למבוכה, אבל בהקשר זה, מה משמע "אורח"? שאורח פורח בא, שוהה ולא טורח; שאין הוא מתחייב, שאיננו מתעכב, שלא אוהב הנו - ולא אויב - ובבת-המארח ייזהר מלהתאהב. כיוצא באלה חרוזים כתבתי, כמצוות המפרסם, שלא מכבר, בזכרונותיו, הסביר שבמדבר ולאחר מכן, לא כלכך שמרו על עשרת המצוות, כי הן היו בלי חרוזים ולא ככה משווקים מסרים. וכעת, שאל מה לו לסיוד, מה לו ולטיח ולאורחות הזו - ול-קלד שבצלו של ברל?

 

או! זמזכירלי: כל השנים, קיבוצי עומד על יסודות איתנים בכל - ובייחוד בבנייניו. כחלק מן היציבות הציונית, בקיבוצנו היו בונים בתים שהסדקים בהם built-in מראש. לא גמרת את היסודות, לא נבנה עוד קיר - וטיח לא היה עדיין, אבל סדקים היו. מראש היו. הם באו באוויר, נכונים לכל קורה וקיר. נפל עלינו מוראו של סדק ושל סודקו (שלזכרם, חידוני סדוקו). מה לא עשיתי לפרצי בתינו? בניתי סדקים מחדש ואת הקירות סביבם. חבשתי אותם בשק ואפר וטייחתי, גם כשזה נוגד את צו התנועה. חרצתי חריצים בין קיר לבין תקרה (כי כידוע, גגות בתים מתנועעים והתקרה היא רצפתם. נוע ינועו, אבל לא במתואם עם הקירות ולא עם האדמת-מולדת). תקעתי בונדרול-פנים בפנים ובונדרול-חוץ בחוץ - וכשזה לא עזר, תקעתי מלהיפך. צבעתי בצבעים כלכך דוחים, שאף טחב ולחות לא התקרבו. מן היסוד שינינו יסודותינו - ובמקום בית שנשען על 4-8 כלונסאות, בנינו בית על כלונס אחד, אפס שיפועים, בית מאוזן בלי חובות ובלי זכויות. שכרנו שרותיו של מהנדס, שקבע שאדמתנו מעורערת. פיטרנו אותו ושכרנו מי שאמר דבר פשוט וחיובי יותר: אדמתנו כל הזמן עובדת! רצינו להקטין את התלות בקרקע שעובדת. פחות תלות ושלא היא תעבוד, אלא אנחנו. אם זה היה מועיל, היינו מקטינים את ההישענות והחיכוך הלא-קונסטרוקטיבי בעוד כלונס, אבל זה לא קרה. ברבות השנים, כשאותו כלונס הרכין ראשו מפני תנועת העבודה וקרקע המולדת, בבתים האלה כדי שייסגרו, היינו מקציעים דלתות וחלונות לטרפזים ולמשולשי ארבע צלעות. אני מודה, היו בנייני-על שלשווא הרסנו. סדקים עברו לכל בית חדש - והנותרים הסתפקו סתם בהגשמה. צמצום יסודות ותלות גוברת באוויר - אלה הביאו את המנהיגות לחשוד שזאתי פרובוקציה אנטי-תנועתית. מצחיק. בקיבוצנו? וכי יש למישהו מאתנו משהו נגד קרקע הלאום, נגד תקרה שהיא רצפה ונגד תנועה של עבודה!?

 

יום אחד, בערב, הלכתי בלילה להשכיב את בכורי. שאר הורים היו כבר שם. זה היה לפני שהקולקטיביות לבלבה בקיבוצנו וכל אחד סיפר את סיפורו לבנו-שלו. בעצם, לא מדוייק. ילד אחד גידל הורים שהתקשו להתרגל לילדים, כי צריך לחנכם עלפי דרכו - ואילו דרך ההורים בקלפים הייתה (על גפרורים, לא נורא). הם נתנו כמה מטבעות ליקיר-נפשם (לו ולא לי), שיצטרף לסיפורי אביו של בני, החינוכיים מאד. הנהנו לי בראשם (היה להם ראש אחד - וגם זה בקושי) ופנו לעיסוקם. ואני נותרתי עם שלי שהיה כרגע לשלנו. הנה, כיצד חינוך וקולקטיב פועלים, למרות תמורת השווה-פרוטה.

 

עוד אני מספר לילדי-הגן על יהושע חנקין, על עמק יזרעאל ועל הביצות שאנו נייבשן - וגוש בטון מטווח היטב נפל על מיטתנו. הורים צרחו שמרכז בניין הזה (!) יעשה כבר משהו - וכבר. הסברתי איך זה קורה ולמה, אבל הטיח שנפל יותר שכנע. כשהצטרדנו, נשקתי את בכורי ובפנים נפולות בגלל מה שנפל, הלכתי לבני הצעיר יותר מבכורי, כי נולד אחרכך. מצאתי שם אנשים שמדברים על אמי, על חתרנותו של הפלג השמאלני בגדוד העבודה, על כפר מוצאי ועל הולדתי. התברר שמישהו טרק דלת ושברי הבית נפלו על הרצפה. פרובוקציה כנגד בוני הארץ. למחווים את דעתם עניתי, שמה אעשה לבתים ולא עשיתי! להבעיר? לנתוץ? לסקול? ואולי אפילו לעשות משהו?

 

נואשתי שוב, אבל הפעם זה הועיל. עלה בי רעיון שגם א.ד.ג. חשב כמוני: אם יהיו 10 אנשים מיואשים אפשר יהיה לעשות הכל, כולל אנטי-סדקיות. ארכימדס, גם הוא חושב כמותנו: תנו לנו נקודת משען בחוץ לארץ ונעביר את כל העולם ארצה ממקומו. מיואש-מיואש, הייתי, אבל האמת, יותר הייתי במבוכה וזה טוב בהרבה. מבוכה מאפשרת חיפוש. חיפוש מוליד פתרון. פתרון מוליד צרות חדשות. כה אמר גם אפלטון, כשהיה מרכז בנייה עוד ביוון. נאמן לגנות הטיח הנופל, מחקתי פתרונות שנכשלו, ביטלתי פתרונות שנחרצו, לא התחשבתי במה שהציעו חברים, כי כנגד מה שהם אומרים מכוונת טקטיקה שלי: לא רק אנטי-סדק, אלא גם אנטי חריצת לשון.

 

הפתרון שלי פשוט כמו ביצת קולומבוס - ואני אוהב את הביטוי, למרות שלא מכיר את הפיזיולוגיה של האיש: לא להילחם, לא לסתום, לא לטייח, לא נגד. מה כן? לעשות בלי אבל ללכת עם-, לא לעורר חמת זעם. לא הסדק אשם, התנועה היא אשמה והעבודה. לכן, סדק? ברוך הבא והנמצא עוד קודם. נקבע אותך - ונטו טוטל נקבע.

 

למחרת באתי לבית ילדים שהרחיק לכת מכולם, כשבטון וטיח נשור נשורו, גם כשלא היה כבר מה. עליתי על סולם, שבקיבוצנו לטפס גבוהה-גבוהה זהו אומץ אמיתי, נקיתי את הסדקים מכל שבב שובב וניתקתי אותם מכל הקשר. הרחבתי קצת יותר מקצת, שלא ינשור דבר גם לכשירחיב ואם תתרחש הרחבת הדעת. אחרכך סיידתי, נקיתי שוב וחרצתי שוב. כל סדק לעצמו, בלי כל מגע עם שפה שהיא משתי שפותיו. שלא יהיה פושק שפתיים כמחייך. לוא יכולתי, הייתי מנתק אותו גם מהקיר.. לבסוף, צבעתי כל סדק במלוא אורכו ובמלוא עומקו בצבעים יפים ועלידו הובלתי קו מנחה שיהיה ברור שזאתי התכנית ולא מקרה. היו קירות שהצטיירו כשתי, היו קירות שהתקשטו כערב - וגם כתלים של לילה ושל שחר היו. פתקים לא ניתן היה לשים בסדקים, אלא אם תנ"ך הוא פתק. וגם כי פחדתי ממה שיכתבו אלי, עלי ומעלי. סדקים לתפארה, לראותם בלבד.

 

אותו ערב באו ההורים לבית-הסדוקו ואפילו לא שמו לב אם אין/יש סדק ולא זכרו שברי בטון וטיח. ילדים השתוללו עם ההורים, טרקו דלתות. אבן מקיר לא זעקה וטיח לא איים לנפול. כך, כאילו לא היו דברים אחרת. רק אז, ילד קטן-מידות וגדל הרוח שתמיד מרים עיניו אל הגבוה, קרא בקול ש-"היי, תראו, זה ציורים של אורי!". חברים הגביהו ראש, זקפו את צווארם (ואפילו בשביל זה היה שווה), התרשמו ולא ירדו לעומק. אמרו שכבר בתנ"ך כתוב ש-"סדק סדק תרדוף" וקיבלו את הסדקים המשופצים לחברות בקיבוצנו. מאז, אף משבר, אף סדק ולא שברי בטון וטיח - אף לא אחד מהם מעורר עניין או חרדה. סדקים וחגבים היו לחלק אורגני מעניין בבניין-העל - ודי. ציונות קולקטיבית במיטבה, כולל סדקים שלא מסכנים.

 

כעת, לא נותר אלא לייעץ עצות של מרכז בניין. יש שלוש כאלה: אל תדבר בגנות הטיח; אל תתמכר למבוכה; הערך את ציורי, בין אם הם תלויים על קיר או לא.

 

* קלד הוא שמו של קו-עת. מופץ באינטרנט ליחידי סגולה, מדי כמה פעמים. זה בטאון שמבטא אותי בקושי. א.ב.א.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: