בחרט דק / אורי בית-אור

בחרט דק

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

צוותא מזמינה לעשות דברים לחוד. הלחוד צמא ליחד. הדברים כלכך נכונים שכך היה גם במקומנו, שקיבוץ היה לחלוטין.

איור מאת יעקב גוטרמן

כי זאת לדעת: כל קיבוץ הינו מקום ולא כך הוא הלהפך. משום-כך ומעוד סיבות, מצאתי טעם לעסוק בענייני העלון המקומי, בכתיבה, באיור, ביוזמות. הצטרפתי לחבר, איש יקר, מוכשר. כלכך הצליח הדבר, עד שהקיבוץ הסכים להדפיס את העלון בתל אביב הרחוקה וגם הגן על העורך מפני סידור העבודה. העורך הפליג לתל אביב, מצא איש שמשרדו שכן תחת גרם מדרגות בחור נידח. מלבד אלה, לרשותו עמדו כישרונותיו וכלי עבודה מרופטים. מילא, אותיות אפשר להדפיס במכונת כתיבה שמאפשרת זאת, אבל מה עם איורים? היו לו מעין עטי-מסמר הקרויים "חרט" ובהם חרט את איוריו בשעווניות גסטטנר, הלוא הם סטנסילים. אז, אהבתי קווים דקים כמו-ספונטניים. בחרטיו, המדפיסן תרגם אותם לקווים בוטים שאיבדו לחלוטין אותי ואת כוונותי. תלונותי לא הועילו. לדבריו, לכוונות כמו שלי עדיין לא נוצר חרט דק דיו. זהו ניצנו של שם, שנפגש עם המדור שכתבתי בעלוננו. הנה שורשיה של רשימה אחת.

 

איש היה בארץ עוץ, חבר קיבוץ. חבר במקומנו. איש חרוץ, נחוץ. באחד הוויכוחים שבחצות הלילה, נעלב. קורה. כי אמרו לו שהוא חכם בלילה. למה? כי בלילה איש לא רואה שהוא טיפש. בלילה, גם טיפש לחכם ייחשב. כל אותו הלילה המתין לראות מה חוכמה יילד היום. עם בוקר לא חש שיש פחת בחוכמתו. התגלות: אם לא השתנה דבר, הרי חכם אני בלילה וביום. לא רק ששמח, אלא שהודיע זאת בכל פומבי. ולכל אדם שנקרה בדרכו אמר שכך הוא. אמר. ביקשו ממנו קבלות שכזה הוא. הבטיח להביא ולא שכח שלא להביאן. לא הוכיח. חכמנו, מיום שנתן דעתו על חוכמתו סחה דעתו וזחה דעתו והשכל כמו אז"ל. חברים הוטרדו. אם הדבר נכון אז מה יהיה. ואם לאוו, או-אז עוד יותר מה יהיה.

 

כשנמאס גם לי. רשמתי רשימה עליו ובגללו. כדי שלא ייעלב, בהתחשב בחוכמת שכל הנסתר שלו וכדי שלא יידעו במי המדובר, כתבתי דבר משל, אולי גם של שנינה. סיפרתי על מישהו שמתפאר בגבריותו המתנוססת. זברא רבא. לוא יכול, הייתה זכרותו מתנוססת על מצחו הנחושה. ובשעת רפיון, צריך היה ליטול אותו קיסם מבין עיניו. הרביתי לתאר את הכרתו העמוקה בערך עצמו, עד שלא נותר לו זמן להעמיד דברים במבחן ובמקומם. הדברים נשארו תלויים ועומדים. כך כתבתי וגם קצת אחרת. המשל היה רווי מלים לא-סימבוליות ומשחקי לשון אוראליים. העורך חשש. ביקש שאעדן. ברוח בגדי המלך החדשים, סיפרתי על איש שהתהלך עירום לראווה, וברחבי כל הפרהסייה, בידיו נשא באון את בית המחסנית של צאצאיו. עירום. בכוונה. ואצבע אלוהים המזדקרת סוקרת את הצופים והצופות. צ'רלי כצ'רלי. והקהל? כל הקהל הקדוש מתאמצים מאד לראות את מראית העין ולא רואים דבר. טוב, אולי רואים קוצו של י'. כך, עד שילד תם, שרק שעה קלה קודם תחב את אצבעו בחומה דולפת, תמה בקול "תראו תראו, הקטן שלו כלכך קטן".

 

העורך קרא. הוספתי ותיארתי לו את הנושא והמשא. הוא חייך: כנראה שבאמת החרט דק. כך התקבע שם למדורי: "חרט דק"; וגם כי דקדקתי בו, בקלה כבחמורה.

 

נ.ב. מאז ועד היום, מישהו אחר לגמרי נעלב מאד ולא מדבר אתי, בגלל שהטלתי ספק באורך מידותיו ובטיבן.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: