חלות שבת / אורי בית אור

חלות שבת                                    

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

עוסקים במלאכת-קודש, אבל כל כולו חולין. בין השאר, חיפשתי דרכים לשבור שגרה, לבתר ת'חודש לשבועות ואת השבועות לימים ואת הימים לארוחות. כך פחות קשה לעבור את הדקה המתמשכת, כך מתקצרות הציפיות ומקודמות שמחות. אקונום הייתי. משמע, מופקד על חדר אוכל ומטבח.

איור מאת יעקב גוטרמן
בג'וב הלא-נחמד הזה - חולין. לדוגמה, בהפתעה גמורה, הכנתי פעם חביתות וביציות בארוחת הערב! כל יום ג' בערב הגשתי קוטג', לאקרדה ועוד דברי-חמדה של אז. כולם ידעו לא להפסיד ארוחת ערב של יום ג'.

 

בקיץ, פעם בשבוע בבוקר, היו לחמניות בחדר האוכל. פעם בשבוע-שבועיים, בערב, בדלפק של "הגשה עצמית", היו פלחים טריים של תפוז או אשכולית. פעם בחודש הייתה ארוחת-צuהריים "פרועה": חומוס או/ו טחינה שייצגו את המנה הראשונה, שני מרקים (לפעמים יותר), מיץ הדרים טרי טבעי או בקבוקי בירה ומשקה קל (חופשי!). כמה דברים תוייגו לימים מסוימים שבשבוע או בחודש. אחרים היו בהפתעה. מן המפורסמות הוא, שבקיבוצים קובעים את היום שבשבוע לפי המנה העיקרית:  שאריות של כל השבוע מקדשות את יום ששי. שאריות של סופשבוע מתייגות יום א'. ביום ב', קציצות משאריות של... יום ג' הוא יום הרבע-עוף וכו'. יום ד' נקבע לפי השארית של עוף שלם. לא סתם טענו האנשים שאין מתח בחיים שיתופיים, שהכל צפוי מראש, שהזמן צועד על קיבתו. שסדר הימים מדי קבוע, מדי צפוי, משעמם.

 

כיצד שוברים שגרה, כיצד שבים ומחדדים חושים של זמן? כינסנו את ועדת צוק העתים ודנו בטקטיקות של עת וזמן: האם להעדיף שהזמן כמו יעמוד מלכת או שמא שהזמן יחלוף מבלי משים; ואולי כדאי שיהיה חבל עליו? כשלא הצלחנו להגיע לסיכום, הסתכנתי ועשיתי מה שרציתי - ואת הוועדה פטרתי מכל אחריות אם אכשל. כמאמר הפסוק "אכלנו את הכובע והכובע נשאר שלם".

 

ואחרי כל זאת, בכל זאת, מה עשיתי אז? שיחקתי במספרים ובזמנים שיחקתי: במקום תפריט שבועי, תפריט של 10 ימים עשיתי ולא פרסמתי ברבים! במטבח תליתי לוח רק לשבעה ימים. עוד שלושה הסתרתי בקירור. אכן, נראה היה שבאה גאולה למקומנו, וגם אנשים נכנסו למתח: מה תהיה היום המנה העיקרית? איזה יום יהיה היום? מה יום מיומיים? ואם היום יום ב', מה יהיה יום המחר? אפילו הימורים נפוצו בין המוטרדים. הגדיל עשות חבר תושיין מצליח, שניבא כי יום אחד, המנה העיקרית תהיה צלי של בשר (שזה עידן ועידנים לא היה במקומנו). וזה יקרה רק כדי לבלבל את האויב; וליום הזה, ניבא, יקראו יום ח' (כי חטא להגיש מנה כה יקרה ושהיא לא שאריות של...).

 

בין כה וכה, אנשים ציינו שלאחרונה, האוכל מגוון יותר ומיוחד. אורחים שהוזמנו לצוהריים, הוזהרו: אל תופתעו, אבל אצלנו, הכל בלתי צפוי. אצלנו האקונום יצא מדעתו. אצלנו אפילו לא בטוח אם יום ב' לא יבוא לפני יום א' או לאחריו. באזהרה היה יותר משמץ גאווה. הנה, גם אנו, לא חסרי משוגעים אנחנו.

 

הכל הלך למישרין, כלומר בבלאגאן נורא. החברים, השתבשה תודעתם, עד לא זכרו שיש היום סרט וששבתות לוקחים רק בימי החול. הם שכחו שכל יומיים יש להם כאב שיניים ושהדואר נע מגיע למקום רק כשיש לו בשורות טובות.

 

יותר מכולם התבלבלו המבשלות והיו חותכות את ידיהן מבלי לשים כל לב. יום אחד הגיע לביקור אחד מהגרעין, חל"תניק שנשלח להדריך בתנועה. כששאלו אותו איך הוא מסתדר, אמר שטוב, אבל חבל שלכל חניך יש שם אחר. לו לכולם היה רק שם אחד לא הייתה בעייה לזהות כל אחד-כך אמר. שמעה זאת מבשלת מבולבלת ושמחה על המציאה כמוצאת שלל חש בז: הידד, אויריקה, מצאתי צעקה לחברותיה ומייד החליטו אלה שהרבה יותר פשוט וקל לבשל בכל יום אותה מנה. כל יום הן יספרו כמה פעמים עברו וכך יידעו כמה ימים נותרו להן עד השבת  ומה צפוי להן למחרת וכמה נשאר להן עד גמר התורנות. נותרה רק בעיה אחת: איך יזהו שבאה השבת והשבוע הגיע לסופו. בתושייתן, גם לכך מצאו הן פתרון: בתורנות, אחת מהן תרד כל יום לכביש ותצפה באוטובוסים שעוברים אצלנו כל שעה. אם כמה שעות עברו ואף לא אוטובוס אחד, סימן ששבת היום ואתמול הוא סופשבוע.

 

כך כשלה המהפכה ואנשים חזרו לנשום ספונטאנית. גיוון והפתעות זה טוב, אבל בתנאי שהכל ידוע וצפוי מראש.

 

ובכל זאת, כבר אז כולם ידעו: בקיבוץ שבמקומנו, החיים מעניינים ועשירים ומלאים בהפתעות. יש במה להתגאות. לא עוזבים גנעדן שכזה. לא היו ימים טובים כמו אז, בישראל ולפחות בישראל הקיבוצית ולפחות במקומנו - ובחדר אוכל בעיקר. לא פשוט. מאמצים רבים אמצנו, לעשות כדברים האלה ומחשבה רבה ותעוזה גם כן.

 

פעם באה למקומנו המזכירה של התנועה. כיוון שהכרנו עוד מקודם, הייתי המארח. באנו לארוחת הערב והיא מלאה פליאה, בהגשה עצמית היה שפע חמוצים: חצילים, מלפפונים, כרוב, חצילים סגולים, זיתים ועוד. והיו גבינות רכות (מעשה האקונום להתפאר) והיה לחם שחור ולבן והיו צנימים. ופלחי אשכוליות טריות הזמינו טבילתן בזיבדה דשנה (כך קראנו אז ללבן או ללבניה או ליוגורט או לכיו"ב). והיה חלב טרי או חלב של תנובה ואפילו חלב חמוץ היה. כלכלנית מובהקת הייתה המזכירה של התנועה ורק טבעי ששאלה כמה זה יום כלכלה כזה במקומנו. עניתי לה: תנוח דעתך. לאחר זמן-מה, אף אחד לא אוכל הכל. בדרך-כלל, אנשים חוזרים לצלחת ילדותם עם/בלי איזה שינוי קטן. הסוד הוא לא מה שנותנים, אלא איך שומרים למחר את כל אשר נותר. ועוד סיפרתי לה, שכל כך הרבה מצאתי את מי לחייב בהוצאות הכלכלה שלנו, עד שחדר אוכלנו היה לענף רווחי מאוד, שמכלכל את הענפים האחרים; והוא רווחי יותר, ככל שאנחנו אוכלים יותר ויותר טוב. כל כך שמחה המזכירה של התנועה לתשובה הזאת, עד שהציעה אותי כראש אגף הכלכלה שבתנועה, וסיפרה שאין כמוני יודע לעשות אפילו את היותר-חמוצים למתוקים. ומה עוד נחוץ לראש של כלכלה הקיבוצית?

 

כוונות ומעשים רבים כאלה מחייבים אומץ, תושייה, נועזות, כושר יצירה, נון-קונפורמיות, נכונות להתמודד עם אי הפופולריות, חריגה ממוסכמות, שבירת כללים קדושים, הליכה בתוך ערוץ כנגד זרם, כלכול נאות ועוד. דברים כאלה, ראוי שייחרטו בלבה של האומה הקומונרית. שינויים עקרוניים וערכיים מאוד. ועוד יותר, טבעי שיהיו הם חרוטים בזיכרונה של הקהילה ושל חבריה שבמקומנו. הרי לה אירעו כל הנסים ולא כל יום מתרחשים דברים גדולים כאלה, שהם מאדירים אפילו את ה-"פאעסצאך". תתפלאו, אבל, בקהילה שבמקומנו ובקרב חברינו ואנשי שלומנו, איש אינו זוכר ואיש אינו יודע. האוכל נאכל, עוכל ותוצאותיו לא רשומות בזיכרון פרטי אחד או בארכיון הקולקטיבי. ואולי הייתה זאת רק פטה מורגנה שבאביכי הנגב.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: