כפיות-זהב מכסף / אורי בית אור

 

כפיות-זהב מכסף

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"מרגישים מה יש, בעיקר כשאין". זאתי אמת. קראתי אותה באחד המדורים ב"לאישה".

איור מאת יעקב גוטרמן

כעת אני נזכר שקראתי גם, שחסרי-חוש מפתחים סנסורים אלטרנטיביים (כך כתוב שם, בדיוק). מסופר שם, שעיוור מלידה שמתקרב לקיר, מאט מהלכו, מושיט יד קדימה, מהסס מעט, עד שהוא נוגע בקיר. ניסיתי את זה, במסגרת מגבלותי (אני, חד-עין אני), וזה נכון לגמרי, אף על פי שנגעתי במשהו הרבה יותר רך. ואני נזכר בסיפור קצר של מישהו (אנגלי, אני חושב, כי זה מתאים להם, אני בטוח), "העיוור" שמו ואולי שמו אחר לגמרי. סיפור יפה שאי אפשר לשכוח. לא זוכר מי המחבר. בסיפור, בחור צעיר מנסה להסביר לזקן עיוור מלידה (לא, מלידה הוא רק עיוור) מהו לבן. לוקח זמן, אבל הזקן (עיוור מלידה, אמרתי כבר?) תופש. הצעיר מנסה להסביר לו מה זה תכלת - ובסוף-סוף, הזקן מבין. הוא אומר לזקן, שבטח הוא יודע מה זה שחור, כי עוור, תמיד שחור לו בעיניים. כל אחד יודע שאם אין אור והכל שחור, אז לא רואים דבר והכל שחור. אבל הזקן אמר בעצב, שמניין לו לדעת איזה צבע הוא לא רואה. ובכלזאת, כך עלפי העיוור, הולך ומתבהר לו והוא מבין כמה צבעים. ממש מבין, תופש אותם. הצעיר גאה על הצלחתו, אבל לא מבין איך ומה הובן. בכלל, איך אפשר להבין צבע? ובהמשך תראו איך זה מתחבר למשמעות העמוקה של "מרגישים מה יש, בעיקר כשאין". כעת, מתחיל הסיפור כמעט מבראשית, ואחריתו כפית. ובכן -

 

שמחה עצובה הייתה. הייתה זאת פעם ראשונה שראיתי אותה בוכה - ועוד באסיפה. אני, תמיד הייתי בוכה אחרי האסיפות, אבל זה היה בלתי צפוי ששמחה תבכה. שמחה - זהו שמה בערך - הייתה שמחה תמיד, אפילו בלי סיבה. די היה בכך, שכל הסובבים אותה יהיו שמחים. רבים סובבו אותה ולא בכדי. לא די שהייתה יפה וחכמה ותרבותית מאד ומבית טוב, היא הייתה גם אקונומית של קיבוצנו; הראשונה מגרעין המממשים שלנו. זהו הגרעין, שהוותיקים אמרו עליו, שהוא הציל את המשק מכליון גמור. התברר שזה לא גמור כלכך. כלומר, הכליון נמשך. המצב הכספי היה קשה (זה היה לפני שמצבים היו כלכליים). הפרות לא התעברו, הרווקים לא התחתנו (גם כי לא היה עם מי), האפרוחים התגלו כזכרים - וזכרים, מסתבר, לא מטילים ביצים. בהתחלה אמרנו "אסון". אחרכך, למזלנו, בא הספר שמספר, כלומר גוזז צמרם של הראשים שלא קרחו עדיין. הוא בא וסיפר, שיום כיפור בפתח ותרנגולים חיוניים לחג. באותו יום שיווקנו את כולם לעיירה שכנה שיילכו לכפרות. ניצלנו ממשבר פיננסי זה, אבל הבא כבר לפנינו. כך הגזבר, כך מרכז המשק, כך גם הסוכנות - ובעיקר, כך היה גם מנהל החשבונות. לדבריו, בחשבונותינו, אף טור לא מסתכם בלי מינוס בשורה התחתונה. את המנגינה הזאת אי אפשר היה להפסיק אצלנו. היינו מפסידים גם כשהרווחנו.

 

חודשיים אחרי זה, לא, כחצי שנה, הלכה השמחה שלנו וקנתה סכינים לחדר אוכל. לא כמה, אלא כמה וכמה, כמספר מקומות הישיבה בחדראוכל, שלא היה אלא צריף מאד. ומה עם המשמרת השנייה? חברים יאכלו עם סכינים משומשים. בלאו-הכי, סכינים לא מכניסים לפה. האמת, גם לו הכניסו לא היה קורה דבר. אז, הפיות שלנו לא היו מי-יודע-מה. הוכחה? הרי לא היה חבר שלא נטחן עד דק בפי החברים - ולא קרה דבר. סכינים היו קפיצת מדרגה ברמתם של החיים, בנוחיות-הפרט, בבורגנות הזעירה ובהרגשת הבית. כלכך נפלא היה ליל הסכינים הזה, עד שקיבוצים בסביבה היו שולחים אלינו משלחות לראות איך חברים אוכלים עם סכין וכף. פעם הגיע אלינו אפילו מישהו מהעמק (הקיבוץ שמור במערכת). שמחה אמרה שסכינים קודמים למזלגות. אי אפשר כמעט לשאוב מרק במזלג. בסכינים? זה עניין של זמן אמרה שמחה, עד שיתרגלו ותראו כמה הסכין עוזר לחברים, אפילו במרק.

 

באותם ימים, לא היה חבר שלא התיישב על הספסל שליד השולחן המרובע - ולא עלה חיוך-פז על פניו. סכין לכל אחד! כבר מזה מצבנו השתפר. כשנפוצה השמועה על הסכינים בסביבה האזורית, איש לא ניסה לאתגר אותנו. שמחנו במאופק ולא גילינו שהסכינים הם של חלב ולא בשר (כי הם יותר זולים). וכבר התחלנו להתרגל להם - וציפינו עד מאד לעונת האבטיחים, אבל -

 

היה זה עוד בטרם של כמעט וכבר מצאו להם הפרחחים שימוש יותר יצרני בסכינים. היו אלה עובדי ענף בצלי-הפרחים שבקיבוצנו. ענף מפונק, מכובד, חינני צבעוני וריחני מאד-מאד - והפסדי יותר אפילו. שם, כל יום היו הפרחחים מתחחים, חותכים עשבים, כורתים ענפים שעליהם קשה לשבת - ושאר עניינים שהסכין יפה להם. מדי בוקר היו הם מצטיידים בסכיני חדר אוכל החדשים ויוצאים לעמל יומם. בצהריים היו ממהרים לחדראוכל ושוכחים את חלפי הבוקר בשדה. בערב, לא היה אפילו סכין אחד לכל שולחן. שמחה האקונומית נקראה לסדר באסיפה על שקנתה סכינים, שזה בורגני לגמרי ואנטי-קומונרי ושאחרי כל זה הסכינים שיש אינם. בדיוק מה שחשבנו, כך המנהל את החשבונות. שמחה טענה שצריך לחייב את הפרחים, כי הם האוחזים בהם. הפרחים טענו, שהם רק עוזרים לענפים הצרכניים להיות יותר רנטביליים - ושבכלל, אין מה לחתוך בסכינים. למשל, בלאו-הכי, בבוקר מקבלים חצי ביצה, בצהריים ירקות מבושלים ובערב, אין טוב מלאכול ירקות כמות שהם. בשביל אנשובי, קצת ביצ'קי, דברי חלב וכוס ציקוריה לא צריך סכין. אז ראיתי פעם ראשונה את דמעותיה של שמחה. היה עצוב. כמה חברים אמרו אחרכך שלא צריך להיות כלכך סנטימנטליים. בסך הכל, זה המרכז קניות אשם. אמרה סכין, הביא סכין. מה זה, איפה השיקול-דעת, איפה האחריות, ההבנה העמוקה? שלוש ישיבות ואסיפה ישבנו, רק להחליט מי יהיה המרכז קניות - וזה מה שיצא? היא לא אשמה, השמחה הזאת. הסכמנו. גם שמחה הסכימה - ולכן, כעבור ששה חודשים (אולי שבעה) הזמינה צלחות שטוחות מפלסטיק לכל החברים שאוכלים. לא מפח, לא רק עמוקות. שטוחות. כאלה שמחייבות מיזלוג יותר מוקדם ממאוחר. הפעם סערו הרוחות יותר. הצטרפו לכך, כל מי שעושה תורנות חדראוכל ברחיצת כלים. היו שחישבו שזה מגדיל את מספר הנחצים ביום בכ-900 כלים (150 אוכלים  X 2 כלים תוספת בכל ארוחה X 3 ארוחות). לא ירחק היום ונזדקק לעוד רוחץ כלים!!!

 

אז שמחה בכתה עוד פעם. היא נשבעה שזאת פעם אחרונה שהיא מיטיבה עם העם וגם עם החברים. היא נשבעה שיותר היא לא תנצל מבצעי מכירה של המשביר או של מפעל הסכו"ם שבקיבוץ שכן. והיא עמדה בכך, גם כשמספרן של הכפות פחת והלך, כי הילדים השקו בהן את הפרחים שבגנם.

 

יום אחד, היה זה די בערב ויום ערב של שבת היה זה, הגיעו אלינו די-במפתיע אורחים מכובדים. עוד בטרם לחצנו יד, מיהרתי לחדראוכל לתפוס מקומות גם להם. כי זאת לדעת: בקיבוצנו, היינו מקבלים פני שבת המלכה בחיבה ובכבוד, כאילו הייתה מלכה חברת-כבוד בקיבוצנו. לשעה קלה שכחנו שתורנויות מחכות לנו ולשכמותנו ושיש מחר גיוס. אורחים יקרים היו: שניים נשיאים של איגודים מקצועיים נכבדים מאד מארה"ב, שזה להם ביקור ראשון בקיבוץ. אתם היה המארח, נשיא אותו איגוד אבל ישראלי. אליהם נלוו נהג ומורה דרך. וגם הרעייה של מישהו מהם. בסך הכל היו הם כחצי תריסר. עד קבלת שבת סיירנו בקיבוץ, הראינו להם את הפרות ואת הלול ואת הקומביין החדש מאמריקה ואת הפרחים וגם את בתי הילדים. הם התענינו לדעת, איך יודעים מי ההורים של כל ילד ומתי מגלים זאת לילידים עצמם. את דירות החברים ראו כבר קודם והבינו למה קוראים להם "חדר".

 

קבלת שבת הייתה מאד מרגשת. בייחוד הרשימה ישיבת הצוותא וחופשיות הילדים בזמן הטקס. אחרכך, התפרצו התורנים מהמטבח והגישו מרקיות מהבילות עם קניידלעך, אחרכך דייסיות גדושות באורז עם כורכום ואחרכך רבעי-עוף (שכל חמישה מהם הופקו מעוף אחד). האורחים התרשמו מאד מהמזון ומן הארגון וטרחו לאכול כשלפניהם סכו"ם המקומי: סכין לכל כמה וכף לכל המה שמגישים. לבסוף, ביוזמת שמחה האקונומית ובגלל שבת ובגלל שהתחילה הוצאת תפוחי-האדמה, הוגש גם פודינג, מה שקרוי לעתים רפרפת. החברים חיסלו אותה כהרף-אין. אורחינו השתהו. הביטו כה הביטו וכה ולא אכלו. יודעים הם מה זה פודינג, כי אולי בארה"ב עוד לא מכירם את זה. אמרו שכן. שם קוראים לכך גם ג'לי. שיהיה. אז למה אתם לא אוכלים. הם נבוכו. הנשיא המקומי, שהוא המארח שלהם, אמר לי בלחש, "איך יאכלו אם אין להם כפיות?" נבוכותי (ממש כך). כפיות? הרי אין אפילו בארגז הכלים של פסח. כששותים קפה באקונומיה, לוקחים סוכר בכף ומערבבים במזלג, שיותר יעיל בערבובים (יש לו 4-5 שיניים, כשהוא חדש). אמרתי לשלושה הנשיאים, שכנראה שכחו לחלק כפיות ותיכף אני יביא. יצאתי בריצה מחדראוכל, הישר אל בית הילדים הקרוב. בסכו"ם שלהם לא היו כפיות. מה רע בכפות? נכנסתי לחדר של המשפחה הכי יקית בקיבוץ. על הקיר היו תלויים אקדח עתיק, משקפת, שבר שיש מכותרת של עמוד - וסט של כפיות-כסף מזהב. חטפתי את הכפיות ורצתי לחדראוכל. רק שלא ייצאו מהקיבוץ עם רושם שלילי. אחרי הכל, היו אלה שלושה נשיאים של איגודים מפורסמים. והישראלי שבהם, איך יסביר שבקיבוץ אין כפיות? כשבאתי, היו ספלי הפודינג ריקים וכמו-מלוקקים. האורחים חייכו חיוך דשן ועל פניהם היו כתמי צבע אדום שני של הפודינג.

 

- הבאתי כפיות - קראתי ונשימתי טרופה.

- תודה כבר לא צריך - אמר הנכבד בנשיאים - הסתדרנו כמו כולם - ליקקנו את הכפות של המרק וכשגמרנו לאכול את הפודינג, ליקקנו את הספלים. באמת תודה, אבל זה היה נעים מאד. פשוט למדנו מהסביבה. הסתכלתי. סביבם הצטופפו ילדים חמודים, שהתעניינו אם האורחים אוכלים פודינג או שלא. יש ספר סיני עתיק, שלא תורגם עדיין לעברית. מצאתי בו את הציווי הבא: "למד מהסביבה." נראה ונשמע כמו חכמה עמוקה מאד. למשל, כשאני לא יודע, אני שואל מישהו בסביבה מה השעה. ופעם הייתי במקום בלי סביבה ולא יכולתי לשאול דבר. אגב, כשבסביבה לא יודעים עברית, הציווי הזה לא עובד. הסתכלתי באורחים בהערכה, כי הם ידעו מה לעשות, בלי שקראו אי-פעם את הספר. הם לא ידעו סינית, כי לא היה אף פעם סיני בסביבתם. צברים, מסתבר, היו היו.

 

האורחים הודו לי ולקיבוץ, פעם ועוד פעם, על החוויה. השאירו לי שי - שתי כפות שעיצב אחד הנשיאים של ארצם. מעניין, אז למה הם חיפשו כפית?

 

כמה ימים, טרחתי לפתות את האקונומית, שתזמין לחדראוכל כפיות. אמרתי לה ולמרכז קניות, שזה מאד חשוב מהבחינה הבינלאומית. מרכז המשק התעניין אם יש תקציב לכך במזכירות התנועה. שם הפנו אותו למשרד החוץ. במשרד לא היה איש, כי הלכו לאכול וקצת לנוח. הוא פגש את המחלקת תה, שאמרה לו "כפיות? כמה שאתה רוצה. באיזה צבע? המרכז בחר את המוזהבות - ומאז, בחדראוכל שלנו יש לא רק סכינים, אלא גם 11 כפיות-מוזהבות. החברים שמחו, למרות שזה מוסיף לרוחץ כלים. ילדים שנולדו מאז בקיבוצנו נולדו כשכפית זהב ופודינג בפיהם. האקונומית הזמינה 230 כפיות זהב בצבע פלסטיק (הצניעות חשובה כמו ההסתפקות בכמעט). הגזבר זעק גוועאלד, בשביל גחמה (שבוע קודם המציאו את המילה הזאת!) של מישהי לא צריך לקחת גמ"חים. אפילו באמריקה כבר לא משתמשים בכפיות, ובשביל כפית לפה, לא צריכים לפשוט יד או רגל. כך, הגזבר שיודע מה שהוא אומר. לפעמים.

כאן נכון היה לסיים, אלא שהבוקר הגיע אלי עיתון אמריקאי שכתוב אנגלית. אחד הנשיאים הנ"ל מספר על חווית ארץ הקודש. החוויה המרכזית "אכלנו פודינג קיבוצי בכפות מרק!" הוא מציע לאמץ את זה גם באמריקה, "כמיטב החסכנות המסורתית של האבות המייסדים." כשהגיעו טלפונים משר המזון והמתנדבות, הבנו שבאמריקה קמה תנועה אנטי-כפיתית. רצו שנשמש כסמל. הזמינו משלחת מאתנו, אבל ממשרד התחתיות הזהירו אותנו: בארה"ב חיים כ- 220 מליון איש. על כל איש יש לפחות 3 כפיות, שזה בערך 660 מליון כפיות. אם יפסיקו לייצרן, זה יהיה משבר עולמי בסין. רוצים להיות הגורמים לזה? אמרנו שחס ושחלילה. די לנו במשברים של התנועה הקיבוצית. מאז, אנחנו מחזיקים רק סט חירום של כפיות באקונומיה, למקרה שיבוא אלינו איזה שהוא נשיא מדרום-קוריאה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: