ברית מילה / אורי בית-אור

ברית מילה

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

השדות עטו פלומה ירקרקה. פיקוסים ודשאים צמחו בין מדרכות. ובמועדון, בחדר אוכל, בחדרים ועל ידם, במקומנו שם, גדלה לה וצמחה לשון אחת ודבריה אחדים.

איור מאת יעקב גוטרמן

בדיבורים של המקום, "אני" הייתה מילה גסה, סטייה מגונה. "אנחנו" נענתה יותר לנורמה, אבל יומיומית היא קצת והמונית. "כולנו" - ועוד יותר "כולנו יחד" - הייתה עלייה למדרגה העליונה, למרות שהיא נמלצת ומתאימה לקבלת-שבת ולאסיפה. במקומנו שם, אומרים היינו "חושבים", "אוכלים", "הולכים לישון", "הולכים לשירותים" (כי השירותים המשותפים היו רחוקים), "אוהבים", ואחר כך עושים אהבה.

 

במקומנו שם, כל עץ מוריק, אוויל משריש, פרח שפרח, פרה שהשתפרה, שטוצר שהתאפק מלהזיל דמעה, כל אחד היה סיבה למסיבה. במקומנו שם, לקיבוץ ולהורים לכולנו-יחד, ילד שנולד היה סיבה לשמוח עוד יותר. לו מאמינים היינו בהשם, היינו מכריזים שזה הילד, מ-"אצבע אלוהים" הוא. כיוון שבאדם מאמין וברוחו רוח עז, ידענו על איזו אצבע להצביע בנידון. בכל ילד שנולד, גאים היינו, כאילו מאת כולנו הוא.

 

בקולקטיב, שבו הכל "כולנו יחד", כשעמד להיווסד תא משפחתי, כן/לא כל כך שמחנו. שמחנו כי התא המשפחתי הוא שורש שנשלח בקרקע ועושה את העתיד לחלק מהווה. לא שמחנו, כש-"נכנסנו" לחדר משפחה, משמע ששניים פרשו מהחברותא והתכנסו בחדר לעצמם. לא שמחנו, כי חששנו שחדר המשפחה יהיה תא של בורגנות, של מגהץ פרטי ושל זוג גרביים לבנים שמתאימים רק לשניים. מאד שמחנו, כשאהבנו, עיברנו, התעברנו, כשהרינו וילדנו ילד או ילדה. שמחת אמת באוהלינו. ילד יולד לכולנו יחד.

 

מנהג ננהג אז במקומנו: זוג צעיר, משהרה וכשכרע ללדת, בדרך-כלל וקודם-כל, נולד לו בן בכור או בת בכורה. מוזר, אבל לא חשבנו לשנות מן המנהג. יום אחד, במזל טוב, נולד למישהם ולנו בן בכור. לברית, האב הזמין את המוהל שמל אותו עצמו. לדעתו, יפה עשה לו מה שעשה אותו האץ-קוצץ. שלח לו טלגרם ואיש הסכינים והדמים שמח ובא.

יותר מכל, העסיקה אותו האם הצעירה. שוב ושוב, שאל אותה אם היא מרוצה מעבודתו של פעם. כדי להיפטר, הנהנה פעם בראשה. בשמחה רבה ביקש פרטים, "כדי לשפר ביצוע, ללמוד מניסיון", אמר ולא כל צורך לפרט. בבוא העת, ברית לתפארת עשה אותו מוהל. הוא כפה כיפות על בלוריתות של פלחה ושלחין, שר בשני קולות, חלק כבוד לסנדקים, כיבד את הכיבוד. לחץ יד לכל חבר וברך אותו בתור האבא. בייחוד ברך את מנהלת החשבון.

 

הוא הציג לראווה את מעשה ידיו וכל החברים התקנאו בתוצאות. על לוח מודעות תלינו תצלומים לפני ואחרי ותחזיות. "זה הקטן גדול יהיה" היה המוטו. מישהו תלה גם מעטפה עליה כתב "היתרה". אחרי התשואות, המוהל היה כה מרוצה, עד שרצה להתקבל לחברות ולפתח ענף חדש במשק. - ענף מכניס מאד - הצהיר וגם הסביר שזה ענף שירות דרוש, כי במקומנו, צעירים רבים הגיעו לפורקן וגם המתנדבים ישמחו להתחדד. ההנהלה בדקה את העניין והחליטה שלא. לא רוצים לחיות מכאבים של הזולת, מגירעונות שנגרעים ומשפיכות דמים. בלית ברירה, נערך מוהלנו לפרידה. שופע ונלהב היה אותו קוצץ בהיפרדו מעם, והקפיד שגם אם לא הכל נתן, הרי הכל לקח, בהינף ובביקור אחד. אחרי שחזר והסביר שגם פועל שחי מעמל כפיו ואחרי שהוכיח עד כמה נפלאות מחלפותיו, הנחנו כסף בידו, מסרנו בידיו תבניות ביצים, פירות וירקות, שילשנו וריבענו כמה עופות של לול ששלשלו גם הם את שלהם. הוא אמר שעדיף כמה עגלים. זה מדאורייתא, הסביר, שנאמר "בעגלא ובזמן קריב" (כלומר, עגלים ומייד). לא הסכמנו. בדרכו העירה, סקר משמר כבוד של צמחונים ורק אז ניאות להתפנות. בכבוד גדול, בטרקטור ופלטפורמה הבאנו אותו לאוטובוס, שבא מעירו של אברהם אבי הברית.

 

מאז, בריתות וערלות רבות הסרנו מדרכנו, של יד, של ראש, של לב - אבל הוא לא שב ולא שבנו לבקש את שירותיו; זאת, למרות אותם קטנים לרוב שגדלו בחצרנו.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: