כמו בנאדם / אורי בית אור

|

כמו בנאדם

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בבית הורי ובכפר ילדותי, "נימוס" היה כינוי ממעיט, מלעיג-מעט.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא יוחס למי שנוהגים בגינונים ובפורמאליות. בורגנים כאלה. מנומסים, ממילא מפריזים הם, ממילא אינם יודעים כיצד לנהוג במקום, בזמן, באנשים. אחד כזה, לא משלנו הוא. לא מבית ספר עממי, לא מהתנועה, לא מבית פועלי, לא מרוסיה, לא מהעליות הנחשבות, לא מכפר, לא מקיבוץ או ממושב. לעתים, מנומס כזה גם לבש ז'אקט, ואפילו מגבעת-לבד וגם אפילו עניבה ענב. בקיצור, לא ידע להתנהג כמו בנאדם (המקור ביידיש, יותר קולע). נכון, גם לנו אמרו "תתנהג כמו בנאדם," אבל הכוונה הייתה לבנאדם אחר. הייתה זאת התרעה, שהושמעה לאחר התנסויות קצת-מביכות. השתמע ממנה, בעיקר, "התייחס לאחרים כמו לבני-אדם." בתרבותנו-אז, בין אנשים, היחסים פשוטים, ישירים, חפים מקישוטים וגינונים (ו"גן", הריהו לא טבעי, אחוזתי-בורגני, זהו טיפוח גינונים בנוף פראי. איזה יופי). הם חייבים ללא רק להיות אלא גם להיראות כאלה. לעומתם, נימוסים הם חנחונים חנפים דקדנטיים בורגניים, שלא הולמים תנועה בעבודה ובציונות המתגשמת.

 

גם העברית הצדיקה ראייה כזאת. "התנהגות", פירושה מעשים שמונהגים עלי עלידי משהו מבחוץ. לא כפי שבא לי, אלא כפי שהובא לי, כציווי שהונהגתי לקראתו. מצוות אנשים מלומדה. הווי אומר, אילוף ולא חינוך ולא צמיחה ולא התפתחות (וזה לא היפתחות). מבחוץ, לא מבפנים. מלאכותי ולא טבעי.

 

תרבות גינוי-הגינונים שררה כלכך, עד שבקיבוצים דאז, טרחו לא לברך איש את רעהו לשלום, טרחו לא למחוא כפיים לאמנים, טרחו לא לומר תודה. כך, בייחוד, למי שכל אלה מגיעים לו. כי מי שמגנן לו גינונים, חשוד שהוא מחביא מאחוריהם את שהוא חושב על באמת. המנומס צבוע. נהג (לא "התנהג") פשוט, ישר; וכך גם הפשטות שבלבוש, שבדיור, מזון, ואפילו בידע. היזהר מידענות. כל אלה היו חלק מהתרבות הראויה, של "התנהג, כלומר נהג כמו בנאדם".

 

לאחרונה, נפגשנו, בני כתה ח' שלי, לפגישת נוסטלגיה. בין השאר, רצינו להשוות זיכרונות על ילדים של אז למה שאותם הילדים כיום. יותר הופתעתי, כשמישהי סיפרה, שאז, היו צוחקים על שפתי ה"ספרותית" כלכך, ושהייתי ילד שמרבה לומר "שלום", "בוקרטוב", "תודה" וכיו"ב מרעין בישין. איך זה ואני בכלל לא ידעתי! אויה, מנומס הייתי??

 

יותר מאוחר, בנעורי או בשלהיים של ילדותי, מצאתי ספרון עברי נדיר מאד, על נימוסים. חוברת צנומה, מאוירת באיפוק, שמאד מצאה חן בעיני. בין השאר, היה כתוב בה, שמתחילים בסעודה רק אחרי שעקרת הבית מצטרפת לשולחן. כשנהגתי כך, עקרות הבית לא פסקו מהתפעל מנימוסי. היו עקרות שאותתו לבנותיהן שזה חתן-בחור ראוי, מתאים לחמותות. ולא הועילו בנותיהן שטענו שהן-הן שאמורות לחיות עם חנון כזה ולא האימא. ועוד היה כתוב שם בספרון, שצעיר יקום לכבודו של מבוגר שבא לחדר. כשנהגתי כך, האחרים חשו לא בנוח. בלית-ברירה חדלתי, כי קראתי גם שאסור שהתנהגותו של האחד תביך את האחרים. כתוב היה, שם, "הווה מקדים שלום לכל אדם; ואם אינו עונה, המשך עד שיענה - וכשיענה, בוודאי המשך." בייחוד מצא חן בעיני המשכה של ההנחיה. הנה, אפשר לכפות שלום לא בכפייה!

 

עברו שנים רבות ובאנו לארה"ב. שם, התיידדנו מאד עם אמריקאי יהודי ומשפחתו ועם אמריקאי גוי ומשפחתו. התפעלתי, כשכל אחד מהם היה מודה לבן-זוגו או לרעו הקרוב, על כל סיוע קטן. עד אז, אליבא דישראל, סיוע לבן-זוג, בעיני היה מובן כמאליו. הרי ההערכה ההדדית גלומה ביחסים ובני הזוג מודעים לה, אז למה להתנמס ולהודות, שוב ושוב, תודה וכיו"ב. הרי התבטאות כזו מחצינה יחסים לכלל גינון-נימוס; ואלה, מן המפורסמות, אינם אלא מצוות אנשים מלומדה. לכזאת, אין מקום במקומותינו. למרות שחייתי את כל אלה, מאד התרשמתי. אני מקווה שהצלחתי להטמיע דפוס התייחסות זה לתוך יחסים קרובים ופחות-קרובים. בין השאר, זכרתי אותה תיאוריה אישית-חברתית, המזהה השפעות הדדיות שבין חשיבה, התייחסות ועמדות, לבין התנהגויות. לא רק "ראשיתו של מעשה במחשבה תחילה," אלא גם "ראשיתה של מחשבה במעשה תחילה."

 

ביטויים קרובים ל-"התנהג כמו בנאדם", היו ביטויים ביידיש, שאין להם תחליף עברי: ה-פאסצעך" ועזר כנגדו ה-"פאסצעכנישט". קשה לתרגם את המושג והיפוכו, על רבדיו. הם מתקרבים ל-"כן/לא הולם/ראוי/בסיידר/מתאים", בכל מה שבינינו ובקשר למה שאנחנו בעינינו.

 

בשיטוטי בחקר הקהילה (וקיבוץ, הריהו מיקרוקוסמוס אנושי שהומצא עבור מדעי אנוש), זיהיתי תופעה שכיחה, גלויה לכל, היטב מוכרת - ולכן נסתרת. ראשיתו של הזיהוי היה במעשה שהיה: חבר העליב מאד נושא תפקיד, בפומבי ובגסות, ואפילו החווה מחווה פוגעת (כך, גם לפי המעליב, שטען שזה מגיע לו, לנעלב). נושא התפקיד תבע בירור בוועדה. כשכותבים "בירור" כמושג כללי, אין הכוונה לברר דברים לאשורם, אלא לברור מה כן/לא לעשות כדי להרגיע, למתן, להפיס, לאפשר למישהו לומר מה שיכול להיחשב ש-"לא זאת הייתה הכוונה, אבל אם נפגעת, אני מצטער," וכיו"ב נוסחאות-נימוס מגושמות. המעליב ציפה שאכן, יתברר כמה צדק ושהכל שטויות. מה כבר קרה? הנפגע ראה אחרת: בבירור כזה, הדברים ברורים וברור שהפוגע יקבל אל הראש ועוד. או-אז, הפוגע יוצא להורג קהילתי. לדיראון, שמו יפורסם על לוח מודעות מעל כותרת לא כתובה אבל ראויה: "אשם, "WANTED. חברי הוועדה התקשו לתמרן בין מי שכך וגם אחרת, הם חברים של כל אחד מהם. אפילו תשבי לא יפתור את הקושיא.

 

בישיבת הוועדה, התגלעו הבדלי הציפיות, החריפו הנפגעויות. נפגע המעליב, חברי הוועדה נפגעו - והנעלב נפגע יותר לכולם גם יחד. הניסיונות, לשכך כעסים ולפייס, נראו כמו לא הועילו. "דברים כאלה, ראוי שלא יעלו למוסדות. זה יותר מדי פורמאלי ופומבי," אמר היו"ר שלא לציטוט. מישהו צריך לסדר את זה, בין לבין וביניהם; "מישהו" מתכוון למי או מה שזה סתם/ספציפי/אף אחד, לפי הנסיבות. הישיבה, בנוכחות בעלי הדבר, הייתה קשה מאד. דברים שנאמרו היו קשים עוד יותר. כעבור כמה ימים, בלית ברירה ולפי הנוהג (והוא מחייב יותר מחוק), נתלה דו"ח על לוח מודעות. כדי לא להחריף וכדי להפיס ושאפשר יהיה לחיות יחד הלאה, ראשית הושמטו עובדות וסימנים מזהים (ובכך נזרעו זרעיה הפורים של הרכילות), שנית, ננקטה לשון של הכללה (וללא קישור לכל עקרון, כלל, נוהל או תקדים, חו"ח). הדו"ח נפתח בערך כך: "בעקבות חילוקי דעות בין חברים, התקיימה שיחת בירור... בדיון, הצדדים וחברי הוועדה הביעו דעתם. לסיכום, הובהרה חשיבות ההכרה בעומס המוטל על בעלי תפקיד והצורך להתחשב בחברים שאליהם פונים." וגו'. בכך החל שלב נוסף. הנעלב, עוד יותר נעלב מנוסח ההודעה לקראת הישיבה, מהדברים בישיבה, מהמעליב, מחברי הוועדה, מחברים שנכחו באירוע ולא באו לעזרה, מרבש"ע, מהניסיונות לצמק את המקרה ולבקש ממנו לא להיות כלכך רגיש – וכעת, גם מהפתיח של הדו"ח, מהמשכו, מסיומו, מהאיזון המעוות של הצדק. את השאר כבר לא קרא והתפטר (בקהל הקדוש הרהרו "כן/לא יעזוב?"). הסביר היו"ר: אם היינו כותבים אחרת, איך היינו ממשיכים הלאה? גם בדו"חות, צריך להתנהג כמו בני-אדם.

 

לאורך-זמן, זכרתי מה אמרו כמה מן המעורבים, כמה נישאים מעם וכמה יוסי קרנות בקהילה:

"אז מה אתה רוצה, איזה פרצוף יהיה לנו, כשיפרסמו על לוח מודעות דברים כאלה וכל מי שבא לקיבוץ יקרא את זה? ממש לא מתאים לנו. אחרכך, עוד ימצאו את זה בארכיון ויגידו.. "תראו מה שהלך שם, איזו בושה"... זה ממש לא מתאים לנו."

 

תרומות רבות תרם אירוע זה למדעים של התקשורת, הקהילה, תורת קבלת ההחלטות, תורת לוח מודעות ושאר תורות ומדעים. בין השאר, הייתה זאת עוד הזדמנות להוכיח, כי החוקר קהילות-חיים עלפי כתבים וארכיונים, חוקר את מציאות ה"פעאסצעך", שמטשטשת את הפעאסצעךנישט" - ולאוו-דווקא מציאות-אמת (ואולי הפעאסצעך היא המציאות האמיתית).

 

בשיטוטי אלה, נכחתי פעם באסיפת קיבוץ, שהתפתח בה ריב קשה (מאד קיבוצי) בין נושא תפקיד לבין אחד העם. אחרים, בזהירות, הצטרפו למריבה, שחרגה מהתנהגות כמו בין חברים (שזה הרבה יותר מכמו בין בני-אדם). במו אוזני שמעתי, במו עיני ראיתי. כעבור זמן, שוחחתי עם נושא התפקיד ועם אותו חבר. כל אחד זכר, במעומעם, וויכוח; לא יותר. הם לא האמינו למה שהזכרתי: "אתה מגזים, לא יכול להיות! עובדה, הרי אנחנו חיים הלאה, כמו חברים."

 

להיות בטוח שזכרוני לא מטעה, הלכתי לפרוטוקול האסיפה, שזה מוסד ייחודי לכשעצמו (וזכה גם לעיון שבהתאם). בפרוטוקול, הכתוב פרוטוקולית סבירה, מדווח הדיון עד לפרוץ הדברים האלה. בתחילה, המשיכה הרושמת לרשום. כשהתברר שמתפתחת מריבת-ממש, הפסיקה. לבסוף, מחקה את שכתבה עוד לפני שהבחינה בפרוץ הריב. במקום המחוק, כתבה "חילוקי-דעות. סוכם להעביר את הנושא לוועדה." כך נוהגים חברים (שזה יותר מבני-אדם): מורידים מסדריום, מהפומבי ומסדרים אחרת את הימים שאחרכך. שאלתי את הפרוטוקוליסטית מה היא זוכרת שעשתה. היא זכרה היטב, אבל אמרה שאי אפשר לכתוב בפרוטוקול דברים, כמו אלה שאמרו האנשים. זה לא מתאים (בוודאי לחברים, אבל גם לבני-אדם). פעאסצעךנישט הזעיק את פעאסצעך ובהתערבותו שבה העיירה בדרום פלשתינא לשלוות-יומה. הרי הם לא רק בני-אדם, הם חברים (בעיקר).

 

מכאן הובילו המבוכות לארכיון. פגשתי ארכיוניסט ללא דופי; אצל ארכיונאים, זהו תנאי להסמכה. ארכיבר ששוקד על איסופם של הגדולים והקטנים, מיונם ואיפסונם. התפעלתי. לשאלתי, ענה האיש שהמקום צר מלהכיל, וגם אם היה מקום, לא היה שומר הכל. יש מקום גם לשיקול הדעת. כלומר?

 

תראה - אמר - אני לא מכניס תמונות לא מוצלחות של אנשים. הם לא אוהבים את זה ולדורות הבאים זה לא נחוץ. אם מביאים תמונה של ילדים בפעוטון שאפם נוזל, חיתוליהם נוטפים-טונפים, בגדיהם מרופטים ומלוכלכים וכלזאת, כשהמטפלת בתמונה, אני לא מכניס את התמונה לארכיון. לא רק אנשים, גם מעשים ודברים מלוכלכים לא נכנסים. זה לא מתאים. הרי לא ככה אנחנו - ובעיקר, לא ככה ראוי שנראה, בעינינו ובעיני שאחרינו.

 

כן, הוא היה באסיפה הנ"ל. כן, וגם הפעיל טייפרקורדר. כשפרץ הריב, חדל להקליט, כי לא זה העניין והיו דיבורים לא ראויים. אפילו הטייפרקורדר הזדעזע. כן כן, זאת אחת מאחריויותיו של ארכיוניסט: להחליט מה כן מה לא. הרי זה ארכיון של קהילה וחברים ולא של סתם בני-אדם (השלמתי את דבריו והוא הנהן).

 

הנה, נפגשו להם, הריאליה וה"תתנהג כמו בנאדם" ובאמצעות ה-"פעאסצעךנישט" וה- "פעאסצעך" יצרו מציאות אותנטית ראויה.

 

בפרהסיה הכלכך מסוכנת, אני עובר על כללי ה-"פעאסצעך" וה-"פעאסצעךנישט".

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: