במבי מחוות זיכרון למירקין של כולנו / אורי בית אור

במבי, מחוות זיכרון למירקין של כולנו

אורי בית אור - [רעים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשהתבואה מבשילה היא משנה צבעיה. הירוק מתבהר עד שמזהיב. הזהוב מצהיב. בשנת גשמים טובה, החיטה מגיעה לגובה של כמטר ואפילו עד מעבר לחגורה של אבא.

איור מאת יעקב גוטרמן

כשאנחנו הולכים אתו בתוך השדה, לא רואים אותנו, אבל שומעים אותנו מדברים ואת הרוח שמכה גלים בשיבולים ולוחשת אוושושים להנאתה. אבא מסתכל בשיבולים ובצמחים וקורא להם "קמה", אולי כי החיטה קמה לכבודנו. אבא קוטף כמה שיבולים מגיש אותם לאפו, ממולל אותן בידו ואומר לנו "לא, עוד לא" שזה אומר שעוד לא הגיעה עת קציר. כשמתקרב חג פסח ואנחנו מסתובבים בקמה, אבא שוב מגיש לאפו את החיטה, ממולל את השיבולית בידו, מריח ואומר "נו, אפשר לקצור". אומר וכל פניו זורחים. פעם חשבנו שהקמה בשלה בגלל שהפנים שלו זורחים ממורקים.

 

ובאמת, כעבור כמה ימים מגיח קומביין לשדה וקוצר פס רחב בשדה, מקצה לקצה. קוראים לפס הזה "וול". אולי זה לא בעברית, אבל זהו שם יפה. הקומביין נוסע בשדה, קוצר את הקמה ומפריד בין גרעינים לבין קש ומוץ. אלה נפלטים בצורת שבילים של קש. את הגרעינים הוא צובר במיכל שבתוך הקומביין. כשהמיכל מתמלא, מתקרבת משאית שדפנותיה אטומים - ומארובת הקומביין נוהר נהר של גרעיני חיטה. לפעמים, אבא נוהג בקומביין ואנחנו עומדים לידו, בתא הנהג, ומוחאים כפיים.

 

יש ילדים שלא יודעים מה זה קומביין. לכן סיפרתי מהו ומה הוא עושה. מילדותנו ידענו להגיד "קומביין", תיכף אחרי שידענו להגיד אמא, אבא ואת שם המטפלת. קומביין הוא מילה באנגלית. פירושה, בערך, "לחבר יחדיו". זאתי מכונה, שעושה יחד פעולות רבות, שפעם עשו לחוד. אבא אורי מספר שאבא שלו, כלומר סבא ברוך שלנו, הביא את הקומביין הראשון לארץ, ברכבת ממצריים. כל הדרך משם לעמק יזרעאל באו חקלאים לתחנות הרכבת לראות הפלא שקרוי קומביין. עד שלא גמרו לראות, לבדוק ולשאול, לא זזה הרכבת. זה לא גרם לה לאחר, כי הייתה כלכך אטית, שחמור המהלך בנחת לצידה ומלחך עשבים היה משיג ועובר אותה. ככה מספרים.

 

כיום, קומביין נוסע לבדו ויש עליו תא נהג אטום וממוזג ויש בו רדיו ומכשיר קשר. כשאנחנו, ילדי גן רימון, באים לשדה, הוא לוקח אותנו לטייל ואפילו מרשה למשוך בידיות לפי הנחייתו. פעם משכתי בידית - ומארובת הקומביין פרץ זרם גרעינים זהובים לתוך משאית שנסעה בצמוד. יש קומביינים שקוצרים חיטה, יש שקוטפים כותנה ויש שמוציאים תפוחי אדמה ויש עוד כל מיני קומביין. פעם, הקומביינים היו צהובים או אדומים. בשדות שלנו היה קומביין ירוק, שזה צבע טוב מאד לקומביינים חדשים. היה קרוב-משפחה של הטרקטורים הגדולים שבשדה ושל הטרקטור הקטנטן שמכסח דשא.

 

אבא מספר שהשדות מלאים בהפתעות. פעם, מצאו בין הגרעינים מטבע עתיק. פעם , ברגע אחרון עצר את הטרקטור וגילה כד עתיק. פעם מצא עיתון ישן שמספר על הקציר הראשון בנגב - וחלקו קרוע ונעשה בו חור קטן לא ידוע למה. פעם, אנחנו, כל ילדי הגן, התחבאנו בין השיבולים. רק שולה הגננת עמדה זקוף, כדי שהמפעיל יראה שיש שם מישהו. כשנעצר, התנפלנו עליו והוא היה מופתע לגמרי. אמר שלא ידע שבשדות גדלים כלכך הרבה ילדים ועוד חמודים כאלה. כשנרגע, לקח אותנו עד קצה הוואל וחזרה. כששפך גרעינים למשאית, נשפכנו גם אנחנו.

 

אהבנו לעמוד על מגדל הפרוז'קטור ולראות מרחוק קומביין ירוק בולע שדה אחר שדה, מקשט אותו בוואלים של קש, שולח משאיות עמוסות בגרעינים למגדל האסם שבקיבוץ - ומאחריו נשארים שדות שלף זהובים.

 

לקומביין הירוק קראנו "במבי", למרות שלמפעיל שלו קראו עמי. הייתה לכך סיבה. פעם אחת, הקומביין עבד בשדה עד מאוחר אחר-צהריים; זאת, כי קוצרים כשהשדה כבר לא רטוב מטל הלילה ועוד אינו נרטב מטל הלילה שיורד עם ערב. למה ככה? כי הקציר הלח נדבק לפנים הקומביין וכדי שהגרעינים והקש לא יהיו רטובים ולא יירקבו. באותו יום, האוויר היה יבש עד רדת השמש.

 

ובכן, באותו אחר צהריים מאוחר, הבחין עמי המפעיל שמשהו זז בין השיבולים. חשש שאולי זה מישהו מילדי הגן שברח משולה הגננת, מה שכמעט לא יכול לקרות. ירד מתא המפעיל וראה בין השיבולים צביה (מה שקוראים לו, לא בצדק, אילה). כשהתקרב אליה, התרחקה מעט ושוב עצרה. כאילו מתגרה בו ואומרת "נראה אותך תופס אותי". כמה פעמים עשתה הצביה אותו תרגיל לעמי מפעיל - ולפתע על האדמה שבתוך הקמה, ראה עופר קטן. כלכך קטן. הוא רק נולד שעוד לא למד לפחוד ולברוח. אמא שלו ניסתה למשוך את המפעיל ממנו, אבל ללא הועיל. כשראתה שעמי מרים את העופר, מחבקו ומנשקו, התייאשה - ובניתורים גדולים ברחה ונעלמה. עמי שם את העופר בסל האוכל שלו, גמר את הוואל האחרון, סובב את הקומביין שב הביתה למוסך. השבית את הקומביין, ניקה אותו ואת עצמו והלך למשק הילדים. מה זה? ובכן: משק ילדים הוא שטח מגודר ובו כלובים לבעלי חיים וגם שטח לגידול ירקות וירק לחיות. במשק כזה יש תרנגולות, ברווזים ואווזים, יש עזים וכבשים , יש חמורים וסוס או שניים. יש ארנבות, אוגרים, תוכים ולפעמים קופים אמיתיים, למרות שהם מנסים להסתיר את זה. כמה פעמים הביאו לשם גמל עם דבשת, בתור אורח. הילדים אהבו לרכוב על הדבשת ולראות איך הוא משתין את כל המים שהיו לו שם למעלה, כי כולם סיפרו שדבשת לגמל היא מיכל של מים לרזרבה. ואהבו לראות איך גמל אוכל עלים גדולים של צבר, בלי שייתקע לו אף קוץ בפה או בגרון. הכי חשוב: היה זה משק ילדים, כי עבדו שם רק הילדים מהקיבוץ. ועזרה להם חברת קיבוץ, אמא לילדים שעבדו שם. לשם הביא עמי מהקומביין את העופר והפקידו בידי אמא עדית. הילדים שמחו מאד לקראת התושב הקטן והחמוד והחליטו לקרוא לו בשם מיוחד, שעד אז, אף אחד עוד לא קרא לעופר כך: במבי. זה שמו בישראל ובתנועה הקיבוצית. כלכך שמחו ונזכרו שלילדה אחת קוראים עופרה ולילד אחד קוראים עופר, ויש חברות בקיבוץ שקוראים להן צביה ואילה. והיה גם החבר צבי ואיל היה. התברר שלבמבי הזה יש משפחה גדולה בקיבוצנו. אפילו עמי טען שהוא דוד של במבי, כי בערבית עמי זה דוד שלי. במבי היה עופר חום ופס לבן על צוואר ולאורך גבו. זנבו היה מיוחד: כתמים חומים וכתמים לבנים לאורך כל הדרך מהאוזניים עד קצה הזנב. כתינוק, במבי צריך לינוק הרבה. לקחה אותו עדית לחדרה (זוכרים? בקיבוצית, חדר זה בית). כל כמה שעות שלפה בקבוק חלב עם פטמה והיניקה אותו. במשך הימים, הבין במבי שעדית היא אמא שלו - והיה הולך אחריה לכל מקום, בחדר ובחוץ. בלילה היה רובץ עם עדית ובעלה במיטתם ולא הסכים לוותר. כשגדל והתבגר, התחיל גם להביע דעתו בעניינים קיבוציים, אך להקשיב אהב פחות. אז החליטה עדית להשיבו למשק ילדים. שם גדרו שטח עם גדר גבוהה כזו שעופר לא עובר בקפיצה והיה זה המקום לטווסים, לבני ברווזים ואווזים שכל הזמן התאמנו בטייס. במבי התיידד אתם ועם הילדים שלמדו ממנו איך לקפוץ לגובה. יום אחד שאחרי הלילה, באו ילדים לומר שלום ובוקרטוב לבמבי - והוא לא היה. נעלם. היה חבר אחד בקיבוץ שאמר שהוא גשש, כלומר יודע לקרוא בעקבות ולהבין דברים. הוא בא לשם, הסתכל, בחן כמה סימנים והודיע שבמבי כבר גדול וברח. לאן? לטבע. לא ידענו איפה זה אבל האמנו. רק שיהיה לו טוב..

 

עברו כמה חודשים. אנחנו ילדי כתה א' יצאנו לשדות, לראות טבע. כך אמרה לנו מרים המורה. ישבנו על עגלה שרתומה לטרקטור ונסענו עד רגלי גבעות קטנות שנראו כאילו הן רק מתארחות בסביבתנו. עמדנו על גבעה אחת והקשבנו לקולות. בהתחלה לא שמענו כלום. אחרכך שמענו רוח מאוושת בשיבולים, נעירת חמור, קריאות של אנפות-בקר, סנוניות שורקות סורקות ומקשיתות את השמים. בסביבה המו בולבולים, שחרורים, יונות-בר וחוחיות. טרקטורים שידרו מרחוק שהם עובדים ומעשנים קצת. מכוניות טסו על הכביש של יכיני ושאחרכך המשיך הלאה לנתיבות - ומספרים שגם לבאר שבע. פתאום שמעתי מישהו כמו אומר: "שלום, אתם ממשק הילדים". זה לא היה קול שכמו אמר דברים, זה הייתה מעין פעייה, שמתוכה הבנתי משהו. הבטתי קדימה. מולנו, על גבעה נמוכה, ניצב עדר צביות. קצת לפניהם עמד מי שהיה עופר. צבי מיוחד מאד. הסתכלתי בו והוא בי. ראיתי רמז של חיוך על שפתיו וניצוץ שמחה בעיניו. ללא ספק, היה זה במבי. איך לא חשבתי? הרי הוא ברח לטבע - ואנחנו כעת בדיוק בטבע. נענע באוזניו ובזנב, צעד צעד לפנים, כאילו רצה שנתחבק. צעדתי מולו. הוא נעצר, קימט מצחו, נפנף אחרת בזנבו - ואחרכך, כל העדר הפנה גבו אלינו - ובניתורים מרשימים העלה ענני אבק ונעלם מעבר לגבעות. שלום במבי. אם אתה טבע, הרי זה טבע יפה. מאז, עוד לא חוויתי טבע שכזה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: