בלגנה / אורי בית-אור

בלגנה

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כולם חושבים שזהו שמה - ובגלל הבלגן. נכון, אבל רק חלקית. יש עוד סיבות.

איור מאת יעקב גוטרמן

זה קשור לגן הילדים. קשור, למרות שהיא לא הייתה קשורה. ויש עוד סיבות. באותו קיבוץ, מתברר, לכל דבר יש כמה סיבות - ודי-קשה לחיות עם זה. לא רק בגלל זה, בכל דבר, החברים האשימו את כל העולם וסיבותיו אתו. לא תמיד צדקו. למשל, ההרפתקאות של בלגנה.

 

בלגנה הייתה פרה קיבוצניקית. גדלה והתחנכה בקיבוצנו. היו שם עוד פרות, אבל בלגנה הייתה מיוחדת במינה. כמעט בטוח שהייתה נאמנה לערכי קיבוץ יותר מכמה חברים.

 

מה היה בה מיוחד? למשל, היא הקפידה להיכנס ראשונה למכון החליבה; זאת, בגלל הנאמנות לעקרון "תרומה ללא תמורה", "נותן לפי יכולתו, מקבל לפי צרכיו" - והיו לה צרכים די-ריחניים. עוד למשל: במכון החליבה, ראשית לכל, כל פרה הייתה מכניסה ראשה לאבוס של חברתה. אף אחת מהן לא העיזה לשלוח לשונה לאבוסה של בלגנה. כשרצית ללטף ראשה של כל פרה שהיא, הייתה נרתעת לאחור. לא בלגנה. באמון מלא, הייתה מושיטה אפה, מביטה בעיניך, מלקקת את ידך. אמון מלא. אמרתי שהייתה מופת לחברים? אז, כן, כזו הייתה. היו לה עוד תעלולים. פעם, היא קפצה מעל הגדר הדי-גבוהה, עברה מתחת לחבלי כביסה המתייבשת שבמכבסה, וכשיצאה משם, חזייה נכבדת הייתה מתוחה על שתי קרניה. לא יודע מה היה קורה, לוא היו לה 3 קרניים! היה לזה המשך, אבל הוא יבוא קצת בהמשך.

 

בשעות הפנאי, היו הפרות רובצות-עומדות בסככה המגודרת ומעלות גרה. מן המפורסמות הוא, שפרות מורידות אוכל לבטן ומעלות גרה, שוב מורידות ושוב הן מעלות גרה. כך עושות הן, עד שכל שבע הקיבות שבבטנן מתמלאות לשובע. זה לא מפריע להן להשתין ולחרבן תוך אכילה. אף פעם לא דחוף-דחוף להן. לא מוכרחות להתאפק. אגב, לא כמו אצל אנשים, אצלן זה לא קקי ולא בבה, לא יציאה ולא אותן מילים ילדותיות, שהמציאו המטפלות. אצלה זה זבל. את הזבל מערבבים בקש, כדי שאפשר יהיה לדשן בו את השדות, שיצמיחו ירק לפרות וחוזר חלילה. ברפתות רבות, כמו גם בשלנו, היה פטנט מיוחד שאיפשר למיכלית החלב להיכנס עד למכון החליבה, מבלי שיסגרו או יפתחו איזה שער. היה פתח בגדר והפרות לא יצאו משם! למה? תקעו שמה ברצפה צינורות סמוכים זה לזה. מיכלית החלב עברה בלי בעיות. פרות שניסו, נתקעה רגלם בין הצינורות. מי שניסתה לברוח פעם, לא העזה שוב. לומדות מניסיון. חכמות. מהרבה בחינות, פרות הן אינטליגנטיות מאד. אומרים שכשהן שומעות מוזיקה קלאסית, הן נותנות יותר חלב. שירים עבריים לא משנים - ומוזיקה דרום אמריקאית, בקיבוצים ישראליים, מפחיתה חלב! בקיץ, כשחם מאד, מופעלים מאווררי ענק. לכן, הן בוחרות מקום לפי רוח הנושבת. יש חברים שנוהגים כמוהן, לפי כיוון הרוח. בכניסה לאותו מכון, הפרות מחכות בתור, תחת מקלחות. המקלחות מכוונות גם לעטינים - וגם בגלל זה כלכך נעים להן להתרחץ. ויש עוד כמה דברים, שנדע אחרכך.

 

כל זה היה נכון גם לגבי בלגנה, אבל היא הייתה מתחשבת יותר באנשים. למשל, היא לא חירבנה ולא השתינה כשחלבו אותה. כשעוד לא הייתה חליבה מכנית, אף פעם לא הצליפה בזנבה בחולב ולא הפכה לו כד חלב. היא לא התיזה משהו בפני מישהו. אמרתי שהייתה מופת של תרומה לקולקטיב? אכן, היו-הייתה; זאת, אפילו שלא ידעה מה זה קולקטיב (שזו קבוצת אנשים שרואים עצמם כחברים וכקבוצה - וזה חשוב להם. בשביל זה, הם מוכנים לחזק שיתוף ושוויון בינם לבין עצמם. ככה זה, בערך).

 

בוקר אחד, כמעט אחרי הצהריים, החליטה בלגנה שבא לה לטייל בחצרו של הקיבוץ. ניגשה אל הגדר, עמדה על רגליה האחוריות (יש לה גם קדמיות, אבל הן חלשות יותר) - ובזינוק אחד עברה אל מעבר לגדר, החוצה. רגע היססה לאן לפנות. כיוון שכולם בקיבוץ נטו שמאלה, פנתה ימינה, להכעיס. היתה זו תגובה של כעס מצדה, על שקוראים לכל אדיוט קיבוצי "בהמה גסה". פנתה לכיוון, הלכה בשביל וגם בדשא. על הדשאים היו שלטים "לא לדרוך על הדשא". התעלמה מהם; חשבה שטוב אם תכסח עשבים שוטים, שצמחו בם ובשולי המדרכות. באותה הזדמנות, היא לא היססה גם לדשן את הדשאים ולהשקותם. וכבר אמר המדריך הארצי שלזבל האורגני, שלירוק אין טוב מזבל חום של הפרות. בעודה טורחת כך וכך, שמעה קולות של ילדים. יותר מצא חן בעינה ששרו שיר חכם ורב משמעות מאד ש- "לפרה האדומה, נולדה עגלה קטנה חומה. את ראשה היא ליקקה ונתנה לה נשיקה". אם אני לא טועה, היא געתה שזה בטח שיר של ביאליק או של עמיחי. הלכה בעקבות הקולות ונכנסה לגן. הילדים קיבלוה במחיאות כפיים סוערות. היו בטוחים שזאתי הפתעה של הרפתנים. הילדים פרצו בשיר ורקדו סביבה: "בא לה, בא לה, באהלגנ-הא". הנה, סיבה אחת מכמה, למה קראו לה "בלגנה". בלגנה ליקקה שיירי אוכל מהצלחות, לחכה שיירים מהרצפה, בשקט האזינה למה שסיפר לילדים הגנן של הגן, על החיים בזבל; גנן ולא גננת; משהו מיוחד, כמעט כמו בלגנה. עלפי הכשרתו היה רפתן וותיק שמחנך גם ילדי-קיבוץ.

 

כשהגן נסגר והילדים הלכו לחדר-הורים, יצאה בלגנה והסתובבה במשק, בחצר, בענפים, לראות מה חדש. גם במשק ילדים הייתה וחטפה שיחה עם הסוסה, שצנפה בהתרגשות. בלגנה האזינה, לא הגיבה, לא שאלה מה ומו - ושמה פעמיה לחדר האוכל. ריח סלט טרי הבהיר לה שהחברים בעיצומו של טקס, שנקרא "ארוחת-ערב קיבוצית". בקיבוצנו היה זה טקס מיוחד. הנה כיצד:-

 

זה מתחיל עם השקיעה. רואים שמש, שמצבעת כל ענן וכן את האופק, בצבעים שזוהרים לתוך הלילה. כשהיא שוקעת, מתפזרים ברקיע מילוני ניצוצות. אלה כוכבים. לעתים, ביניהם שטים בשקט לווינים. גם הירח עולה לו בהיסוס, בודק אם השמש לא עושה לו מארב. במערב שוכנת עזה וכפרים ערביים שבסמוך. לוא היינו בשלום, היינו חברים. אנחנו לא - וזה הקשה על החיים גם פעם. קצת אחרי שקיעת חמה, שזו השמש, כששרידי האור מגששים באפילה ותאורת גדר מטילה צללים שמפחידים מסתננים, החברים מסיימים את ארוחת הארבע ובבטן מלאה צועדים לחדראוכל, שבו נערכים אותם טקסים של הקיבוץ. לא, הם לא רעבים, אבל לא נורא קצת לאכול, קצת לראות ולהיראות, לקרוא את לוח המודעות, לשוחח, לשבת עם מי שיושבים תמיד, לשמוע מה חדש מאז הצהריים; לגלות אם יש/היה דלקטס בדלפק - ושנגמר או/ו לא לפני רגע. יש גם משרתים בקודש זה. כוהנים הם מי שבתורנות הערב; לוויים הם מי שבתורנות שבועיים.

 

וזה הטקס. בין 19:10 לבין 20:10 מופיעים אנשים. כל אחד וחבורתו, כל אחד ושעתו המדויקת, בדרכם, תמיד פוגשים הם את מי שכמותם. בראשונה באות חמולות. אחריהן, משפחות עם ילדים קטנים, אחרכך ילדים גדולים עם הוריהם. בסוף מגיחים הרווקים והשינה קורה קורים בעיניהם. מכולם, אין קיצונית בטקס כמו חמולת בריזה. 20 דקות לפני-, מגיע הראשון, תופס את המקומות הקבועים של יקרה עוד פעם מה שקרה כבר פעם: פעם, התיישב במקום זה מישהו אחר. החמולה הודיעה על עזיבה וחזרה בה, כי באוטובוס לבאר שבע היו מקומות רק בעמידה. אחרכך מופיע מורי. קראו לו כך, כי הוא הכי תימני במשפחתו הפולנית. עושה סלט הכי גדול, הכי צבעוני, הכי דק והכי מהר. הוא גם הסיבה למה שקרה עם בלגנה. בעוד החברים טורחים לשבת במקומם הקבוע בשעה הקבועה ולאכול את האוכל הקבוע, שבמרכזו סלט, נפתחה הדלת בדחיפה - ולאולם נכנסה, כן-כן, בלגנה, זאת הפרה וזאת החזיה שלקרניה. חברים שלא מחאו כפיים ניסו לאמוד של מי החזיה ולא הצליחו. בלגנה החרישה. לאיטה התקרבה לחברנו מורי בריזה, שעובד אתה ברפת. ריח הסלט הכה באפה - והיא זיהתה אותו כשל הרפתן היותר אהוב עליה. נגשה אליו, לקקה את לחיו - והוא, כמו שכל צדיק יודע נפש בהמתו, הושיט לה את ערימת הסלט. בלגנה הושיטה לשון, אספה את הסלט ואת קליפותיו לפיה, בלעה, העלתה גירה, בלעה - ושוב ושוב, עד שסיימה. כשעברה לשולחן שני, הבין מורי שיש לעשות דבר. קם, התחיל ללכת אל הדלת כשהוא מפטיר מאחורי גבו "בואי בלגנה". תתפלאו, אבל בלגנה באה. יצא מחדראוכל. יצאה אתו. הלך לרפת והיא אתו. קפץ מעל הגדר פנימה - והיא אתו. עוד רגע והיה נותן חלב והיא אתו, אבל כאן הוא נעצר, אמר לבלגנה שמעכשיו קוראים לה בלגנה, בגלל הבלגן - והלך לעשות סלט אחר. הוא אוהב מאד סלט, כמו בלגנה.

 

בעצם, זה סיפור על חבר שהכין סלט לחמולה. חניכה שלו - הפרה בלגנה - אכלה אותו, כי הייתה בטוחה שהיא מהחמולה. החבר מורי בריזה היה רפתן מצוין וסלטיסט עולמי, אבל בגלל חסכנותו, קימץ במלים ולא אמר לה, שבחמולת אנשים, בהמות נחשבות כבהמות. בקיצור, היא לא כלולה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: