בדים כבדים / אורי בית-אור

בדים כבדים

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בסוד, דברנו כבר על כך בילדותנו: רחב זינזנה את הבריות, עסקה בענייני מזון. חה-חה-חה, מזון, חה-חה. למרות מסורת מפוארת שכזאת, הסכמתי להיות אקונום.

איור מאת יעקב גוטרמן

במקומנו, כך קוראים למי שזן ומכלכל את החברים בכלל ואת הקהילה בפרט. להיות אקונום, בתרגום חופשי, הוא לרוקן אשפה, להביא ארגזי אוכל למבשלות, לחתוך ולקלף מה שמתקלף (למשל, דגים), להכין ארוחות לשדה, לממתק ממתקים לבתי הילדים, להכין "משהו" מיוחדים לחדר אוכל, לנקות, לתקן, להוביל פרודוקטים בלי רכב ולרוקן עגלת אשפה בלי טרקטור; לתקן ולפתור פנצ'רים שעושים אנשים גם כשהם חברים; למלא ולרוקן ולמלא מקררים; השכם בבוקר, להכות במקל על דוד הקיטור עד שיידלק; לנעול הכל ולהיווכח שזה לא עוזר; לפרק בשר ולחברו. כן, ולעסוק בענייני תזונה. ותוך כך, לרצות הכל. כמו רחב.

 

לזינזון כזה קוראים אקונום. אקונום זה גם להפעיל שיקולים כלכליים. ואוי למי שיעשה זאת. מי שצועד על קיבתו נוטה לבעוט כשמגרים אותה. אקונום הוא גם נציג הקיבוץ כלפי הספקים. זהו עולם פרודוקטיבי, כלומר מלא פרודוקטים. אני בחרתי לפרדקט אחד; אולי אחד יותר מדי.

 

בין הספקים, הכי מכביד היה המשביר המרכזי. מדי חודש הייתה מגיעה משאית אספקה מהמשביר. בין השאר, הייתה היא מביאה שקי סוכר כבדים (100 ק"ג ויותר). הנהג סיפר בכל הקיבוצים, שאני האקונום הכי-הטוב באזור, כי לבדי הייתי מעמיס את השקים על גבי, אמנם אחד-אחד אבל לבד, עולה במדרגות ל"רמפה" ומרוקן, לבד, את השקים למיכלים שבאקונומיה. גם את ה"קילע" סחבתי לבדי. אחר-כך, מתוך כבוד, בשקים האלה הייתי עושה גבינה מהחלב שהחמיץ. אחרי שהשקים החמיצו וגובנו ונוצלו שוב ושוב, הייתי פורם אותם והרי בדים גדולים ומתאימים לציור. עכשיו מובן מדוע חשוב שאקונום יהיה צייר. זה כלכלי. את ציורי תמרנתי בין סוכר לבין חלב חמוץ. יש לציור מקום בשרשרת המזון בטבע. על אותם בדים ציירתי כמה ציורים מתוקים וכמה חמוצים. ויש עוד כמה, שעדיין מחכים שימתק להם עפרם או שיחמץ יינם. ועדיין איש אינו עוסק בשווים, כלומר בענייני שוויון והם.

 

שוויון לא עוסק במה שיש, אלא במה שאין, בהשוואה למישהו; למי שיש לו, כמובן.

 

במקומנו העקרוני כלכך, למען השוויון - ובו זמנית, כדי לעודד שוני (שוויוני) שבין אנשים, גם כשהם ילדים - החלטנו: לכל בר-מצווה יובטח סכום מינימאלי נאה, כמתנה שבה ישתמש לפי עדיפויותיו. ומניין הכסף? כל בר מצווה יקצה 10% ממה שקיבל, לקופה משווה. הקיבוץ יוסיף שקל כנגד שקל והקרן תהיה. שווי-גיל יהיו שווי-כסף. אם שכנינו שומרים על שוויון בבית הקברות, יקום שוויון ויהיה בין ילדים. ככה נפתח, בין חברינו לעתיד, רפלקס לשוויוניות בלתי מותנית. שוויון בעין. כי, כידוע, שוויון צריך להיראות.

 

כשישבנו על מדוכת התקנון שוויון, לנגד עינינו ראינו משפחה אחת ועוד אחת ואולי עוד, שנראה היה שילדיהם יחסרו, יסבלו מאי-שוויון ויתקופחו, בהשוואה לאחרים, כמובן. כשבאו דברים אל מימושם, דווקא המשפחות האלה היו המתנגדות הקיצוניות לרעיון. היינו במבוכה: הייתכן שהשוויון יוסדר בלי שנתערב? מתברר שמיטת-סדום הצענו לעצמנו. הרפינו.

 

באותה שנה, ילדים חגגו בר מצווה. שאלתי אחד: ומה תעשה בכסף שקיבלת (כל אחד לפי עדיפויותיו, זוכרים?). אמר: יותר מכל, עכשיו, סוף-סוף, אקנה אנציקלופדיה. חלום שמתגשם. שני אמר: אופניים, זה חלומי מגיל שנתיים. אופנים ושום דבר אחר.

 

וכל אחד קנה מה שכלכך רצה. זה לא עזר. אי-השוויון נשאר: לאחד אין אנציקלופדיה; לאחר, אופניים אין. לא הועילו חכמים בתקנתם. איבדתי עשתון או שניים. שוויון, מסתבר, מתממש רק כשיש לי מה שהוא שווה מאד למישהו אחר.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: