עזובים הם אזובי הקיר / אורי בית-אור

עזובים הם אזובי הקיר

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

מהפכות הן לחם חוק של קהילה. בקהילה שבמקומנו, כל שינוי בקוץ של י'וד הריהו מהפכה. כיוון שיש קוצים רבים וגם י'ודים לרוב, כל יום אנחנו הופכים ומתהפכים. הזז אבן ממקומה ותהיה להר ואנשים יישבו על מדוכתה שבעה ימים וישכבו שנתם שבעה לילות, כי השינוי תמיד הוא עקרוני מאוד. העבר מצד לצד קופה של מחט וכל החברים יחפרו בה כבמרקחה: הייתכן, ועוד בלי החלטת המוסדות! 

איור מאת יעקב גוטרמן

הנה, במקומנו, בהיותי אחראי למטבח ולחדר אוכל, אחרי דיונים בוועדות, באסיפות ובארוחות הארבע שבחדרים (ממוסדות היסוד שבמקומנו) החלטנו לעבור, בחדראוכלנו, מהגשה אל השולחן להגשה עצמית. מהפכה גדולה, פלגות-לב נוראות עוד. אחרי ככלות המהפכה, התברר שלא תמו ייסורינו: משום-מה, ההחלטה לא כללה לחם – והוא נותר בקטגוריה של הגשה לשולחנות. אמרתי "הרי כתוב "שלח לחמך", הרי כתוב "לחם עוני", וכתוב "לחם הפנים (כלומר על הדלפק). במה נגרעה זכותו להיות בהגשה עצמית? אמרו: עזוב תעזוב. לא די מהפכות עשית, ומאומות עשית מהומות? לא נחתי. בלילות, בשרעפי ובחלומי הלחם לחם את מלחמותיו לצדק לשוויון לאחוות עמים. הא לחמא אניא.

 

אחרי התלבטויות קשות, מצאתי שנכון הוא וצודק, היסטורית וכיום, להעביר גם את הלחם להגשה עצמית. שבועות הייתי בריב עם כמה חברים. הם טענו שזו חריגה מסמכויות, שזו נקמנות (וגם הסבירו מה במי ואיך). אמרו שהם מאבדים דרכם בחדרהאוכל וכבר כמה ימים מזים רעב. אמרו שמי הרשה לך לעשות כל הזמן פה מהפכות. הסברתי שלא צריך אישור למהפכות, והם אמרו שהנושא יותר מדי רציני. הנושא נגרר לוועדות, נידון בשלוש אסיפות. משום דרכי שלום הוחזר לוועדות עד שנמצאה פשרה: הלחם יהיה על הדלפק (הגשה עצמית). חברים שיירשמו, כשיבואו חדראוכלה, לשולחנם יוגש הלחם. טובל ולחם בידו. ותשקוט הארץ כמה דקות. הרי לכם מהפכה שקומפלט הצליחה.

 

איך גברנו במ-לחמ-ה הזאת? פשיטא. לשולחן הלחמנים הגשנו לחם שהיה כבר קודם (משלשום וקודם וכמו לפני הפרוץ-מהפכה). על הדלפק שמנו גם צנימים, פירורים קלויים, לחם של לבן שבור, מצות מן המצוי במצאי. ודי היה בכך, שיינטשו עקרונות ומלחמות בשביל פתיתים של לחם שהוא כמין דבר אחר. הרי לכם: עקרונות, כמו לחם הם לאוהבים לחלום.

וכל זה לא בא אלא להביא סיפור על מהפכה אחרת עד מאוד. "דבר אל הקיר"? אולי.

 

מעשה היה שכך היה: הנכנס למקומנו מכיוון הכביש הראשי, למטה, דרך בית הספר, היה רואה ממול קירות לבנים של שכונת בתים נאים כמו בונבוניירה, והם צומחים מתוך הדשא בין עצים. יופי. נפלאים היו אותם קירות. למרות שתוכנו ונבנו באותה מתכונת ולכולם אותו רוחב, גובה וגם עומק, למראה שונים היו ונבדלים. היו מביניהם שנראו גבוהים יותר וממילא היו גם נמוכים יותר. היו שנראו כמתרחבים ומתרווחים ולעומתם, היו שרוחבם היה כאצבע ורווחתם צנומה. והיו שנראו כאילו הם נוטים על צד אחד ועמיתיהם נוטים כנגד כלעומת. חקרן אחד מדד את הקירות בפלס ומצא שיש אמת במחזה ויש משהו של אשליה אופטית (ככה, ממש!). בכל מקרה, העין נהנתה ממשבץ שטחים, שמשתלבים זה בזה ומשתלחים זה מזה – ואפילו חופפים חלקית זה את זה (כמה אני אוהב חפיפיות חלקית!). שנים סבור הייתי שזהו המקום לציור של כתמי-צבע על שטחים ועם קווים.

 

פני הקירות פנו למערב-דרום, ממנו בא הגשם אם וכשבא. בכל חורף שזילף טיפות, היו הקירות זולגים דמעות לתוך הבית. הבונביירות התלחלחו מבפנים ויושביהן התחלחלו, חלו, לקו בשיגרון, נזלת, גריפה, אולקוס, פלטפוס ושאר מחלות, שכולן באות מן הרטיבות, הטחב וכיו"ב. באותם ימים הייתי אחראי על הבניין וגם על תחזוקה. מכוח זה, מצווה הייתי לאטום את הקירות הנ"ל. מצאתי חומר אוטם לבן כשלג שבמקומתינו וגם סולם ארוך מצאתי והתחלתי לשרבט בשפכטלים ובמברשות על פני קירות.

 

התחלתי, וכבר ראיתי בעיני רוחי אותי, כמו מיכאל (אנג'לו) וליאונרדו הזקן, פורש את ציורים על מרחבי קירות שבקפילות של הקהילה. ביודעי שחיש-ולא-קל זה יכול להיות עקרוני מאוד, התאפקתי וצבעתי כל קיר, לכשעצמו, בצבע פסטלי בהיר. כשסיימתי, צעדתי לאחור כברה של דרך, עיינתי במכלול ונחה דעתי: הקירות אכן נענו כמצופה וכצבוע. אמת מידותיהם והאשליות האופטיות שיחקו היטב לידי הקומפוזיציה. והיא משנה פניה בוקר, צוהריים, ערב וגם לילה, כשהאורות והצללים מתרוצצים חופשי-חופשי על הקירות וביניהם. משחקים של אור וצל תיעתעו מידות ויחסים. דינמית הייתה הקומפוזיציה, פסטורלית ופסטלית להלל. אורחים, שבאו מכיוון הכביש ומהאוטובוס הבחינו והתפעלו, שבו ובאו . עיתונאי שהזדמן כתב כתבה נלהבת וצילם תמונות צבעוניות. העורך לא פרסם, כי זה לא היה על ספורט או על שחיתות. לעומתו, מבקרים של אמנות, ציירים וצבעים עלו לרגל ושבחו: "ממש ציור. כדאי שהצבעי ילמד ציור. אולי ייצא ממנו מה שהוא יותר מאיטום קירות בצבע". חברים שעלו, מאותו כיוון, לא שמו לב. הרי מקדמת-דנא (וקצת לפני) היו שם הקירות והשאר טריוויאלי, מובן כמו מאליו.

 

יום אחד, יצאה ותיקה שדרה שם, לגינתה, וגילתה שקיר ביתה (החיצוני, שלמערב-דרום פונה) ורוד. התכעסה מאוד, שכן חיי הקהילה שלה היו צבועים אחרת לגמרי. "מי הרשה לך", צעקה לי כשנפגשנו. "אני מוסמך, אני רכז בניין ותחזוקה וזה עקרוני", הקדמתי וניכסתי לעצמי את נשק יום הדין. לא נחה דעתה של הדיירה האהובה: "מי שבבית דר, הוא הקובע איזה צבע כן או לא הוא נהדר" (כולם ידעו שאהבת החרוזים שלה באה מאהבתה לתשבצים). ועוד אמרה, שהיא ורק היא תקבע מהי יהיה צבעו של קיר ביתה שמבחוץ. היא ולא מלאך ולא אפילו בעלה. "מפנים, את קובעת. בחוץ, אני, האחראי על צבעים וצבעות. רק באישורי", עניתי. "בחוץ, זאתי רשות הכלל. אני הוא בא הכוח של הרשות ושל הכלל ושל העקרון!", אמרתי והוספתי, שמצדי, אצלה בפנים יכול להיות שחור אם היא רוצה ואם אני רוצה מבחוץ יהיה אצלה ורוד. וזאת לדעת שההצהרה הייתה בבחינת חידוש גמור: עד שבאתי לתפקיד רגיש זה, רכז בניין היה קובע את הצבעים, גם מבחוץ גם מבפנים.

 

היא אמרה שלא אכפת לה שום דבר, ובאכפתיות גורפת זימנה דיון בוועדה העליונה לענייני צביעה ואטימה של המחנה, כך לפי דבריה; וזאת לדעת, באחת התנועות הקיבוציות שאינה שלנו ושממנו היא באה לתוכנו, "מחנה" הוא מרחב תחומו של היישוב. בתנועתנו מקפידים לומר "חצר". אל תזלזלו בהבדלים. מחנה אינו דבר בר תועלת. יש בו הרבה מחלות וארעיות. חצר היא חלק מהבית. כיוון שבוועדה אמרה "מחנה", היו חברים שעקרונית היו נגדה, אבל שמרו על אובייקטיביות. כלומר, שתקו.

 

הוועדה הקשיבה קשב רב לטענותיה: הקולקטיב פולש לתחום הפרט המקודש. המרכז בניין ("ותחזוקה" השלמתי, כי זה עקרוני) לא יכול לעשות מה שהוא רוצה רק מפני שהוא רוצה. לקיר יש שני צדדים. זה שלה וזה גם כן. וברור שאין החלטה שמאשרת לו (לי) דבר כזה. ומה פתאום, בקיבוץ, ורוד? ובכלל.... (שזה נימוק די משכנע). במשך כשעה הרצתה טענותיה והתווכחה אתי, מבלי שאומר דבר. גם כנגד הוועדה התריסה שלוא היו מוורידים את קירותים-הם, בוודאי שהיו עושים סקנדל וגם שערורייה. הרגשתי שהאוזניים נזקפו והתקשבו. הרגשתי שכמה חברים תוהים בסתר לבבם מה היה קורה לו כך הייתי מעולל לקיר החיצוני שבביתם (גם אם אינו פונה למערב-דרום). נדמה היה שהם מתחילים לחשוש מפני החריצות והנחרצות שלי ומטעות שעשו, כשבחרו בצייר המקומי לבנות ולתחזק בתים. כיוון שכך, פתחתי ואמרתי שהעניין הוא עקרוני מאוד:

 

"כמו החברים, כך הבתים והקירות: הם נראים לכל וחייבים הם לנהוג בהם בהתאם לערכים שהם יותר מהחלטות! אי אפשר, שכל אחד יצבע את קירו החיצוני כראות עיניו, כי הוא נמצא יותר בראות עיניים של כל האחרים. כל האחרים (וחשוב "הכל") הם לא רק פרטים אלא גם קולקטיב. זאתי, כידוע, דמוקרטיה ויש מי שקובע. וגם הזכרתי שכבר אפלטון הסביר שהחוכמה אינה במי שלא מקצוענים, אלא ביחיד שהוא מומחה הרלוונטי. ואני, מומחה לצבע אנוכי. והקירות הנכבדים אינם אלא משל: לא בוחנים קיר לכשעצמו, כי חשוב הוא המכלול. כל קיר - ולוא גם הנכבד והכבד בהם - נבחן לפי תרומתו לקומפוזיציה, לחוסן הכללי של בניין העל, לקולקטיב. וחוץ מזה (הוספתי), כל השנים, מבחוץ ומבפנים אטמו את הקירות בכמו-לבן אחיד – ולא פסקה לחות מהם. הלבן תיעתע בחברים עד שלא הבחינו אם פנימי הוא בחדרם או בחוצה. ובכלל, גם מהבחינה המקצועית, ייתכן, שהלחות חדרה בגלל שצבעו לבן-שבור – כידוע, השברים מעבירים לחות ומסכנים את הבניין כולו. כעת, יעידו בעלי אותם בתים: מאז שקירות ביתם צובעו בצבעים של וורוד, בז', ירקרק וחום ותכלת, שוב אין רטיבות ואין לחות ונעלמו הגריפות, הברונכיטים והפלטפוסים". כמה מהם העידו שנכון. אז הערתי ש-"מה רע בצבעים אשר בחרתי? הרי בחדרי חברים רבים (גם חברי הוועדה) תלויים ציורים שלי ובצבעים שלי. האם גם שם, חברים יקבעו צבעים לפי הטעם האישי?"

הוועדה נבוכה וגם החברים שבה. דחו את ההחלטה לישיבה אחרת. אז, עלו על סדר יום הקהילה עניינים דחופים יותר וגם אחר כך. לפני שבועיים קיבלתי הזמנה לסעיף הזה בוועדה. באתי, אבל לא החברה. לפני שנתיים היא הלכה לעולמה ועל קברה, שלא כרגיל, ניצבת מצבה של שיש. אמרו ששיש מחזיק מעמד יותר, גם מתחתיו תהיה היא ז"ל.

 

חלפו ימים וכבר נראה היה שהכל נבנה ושהכל צובע ושהכל תוחזק וארץ, על מכונה יושבת. יצאתי מעסקי בניין ותחזוקה ופניתי לבניין העם ותרבותו. אז הסתבר שבבנייני העל צצו סדקים וצרכים חדשים הולידו תוכניות בניין והרחבה וכיוצא באלה. אז קם מרכז בניין ותחזוקה חדש. יום אחד שם לב שצבעי הקומפוזיציה דאו דהו וזהו. מייד נטל כלי צביעה מודרניים מאוד וצבע כל קיר בכמה צבעים: אדום חזק, צהוב מאוד, ירוק טבעי, שחור לזכר הלילות בנגב וכמובן גם בז'. קמה צעקה: הייתכן? והוא אמר שכן, שזאתי סמכותו וכיו"ב וכמו שהצייר צבעי, כך גם הצבעי צייר ואף אחד לא יגיד לו מה יפה או לא. היו שאמרו, בכלזאת. היו שצעקו בכלזאת. היו שמרחו שם בוץ או/ו קרצפו בשפכטל. לשווא. גדול כוחה של אמנות מקול שדי. מאז, הקירות קריס קרוס קרסו, אבל הצבע בעינו עומד, לעד.

 

לפני זמן-מה ביקרתי בבית העלמין. למרות הנצח, גם שם משתנים דברים, אבל אחרת. בין השאר, גליתי שמצבת השיש שעל מצבתה של חברתנו ז"ל הולך ונעשה ורוד... נזכרתי, שאמרתי לה שמפנים, היא הקובעת. בחוץ, אני, כבא כוח של הרשות ושל הכלל ושל העיקרון. זכרתי שהוספתי, שמצדי, השתוממתי על שאצלה אצלה בפנים יכול להיות שחור אם היא רוצה - ואם אני רוצה, מבחוץ יהיה אצלה ורוד. כזה, במקום כזה, אצלה. כלכך לא האמנתי למראה, שלמחרת שבתי וביקרתי שם. חברתנו ז"ל חיכתה לי שם, מחייכת כיודעת סוד. היא ישבה בנחת על מצבת השיש הוורודה ונראתה די טוב יחסית למה שאני זוכר ויחסית למצבה. מאז נפרדנו לעולם, משהו השתנה בה כנראה, כי החלפנו דברי נימוסין. אחרכך אמרתי לה משהו על צבע המצבה. היא חייכה כמנצחת: אתה רואה, אני ניצחתי. אצלי בפנים שחור כי כך אני רוצה - ואם אני רוצה - אני ולא אתה, אני ולא הכלל ולא הרשות ולא העקרונות - עכשיו, אם אני רוצה אצלי מבחוץ ורוד.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: