סיפורי א' באפריל / אורי בית-אור

 

סיפורי א' באפריל

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

(זהו הראשון; ובאפריל יש לפחות 30 ימים של אחד באפריל)

איור מאת יעקב גוטרמן

אומרים שחברים לומדים מכל דבר, חוץ מהחברים. יש משהו בזה. למשל, חברים לימדו אותי שמוטב שאחד באפריל יוחג באחד במאי, כי בפסח החמץ אסור; כי זה נותן יותר זמן להתכונן; כי דוחים כל מה שאפשר; כדי שזה ידלוף (עד כה, מתיחות כלכך דלפו עד שהתקינו להן מרזבים); כי באחד במאי הדגל האדום הוא סימן לסכנה שאפשר לעמוד בה. לא קיבלתי. אחד באפריל די-נוח לי, כי הוא אחרי המרץ.

 

אחד בתשרי עבר בשקט, חשוון כמו כלום. בכסלו היה קצת רעש מהסביבון. עבר עוד חודש מאד נמרץ. ובאפריל לא? כי וכי וכי, לא לבלוע לא להקיא. לקראת אותו אחד שאין שני לו, דבר חשוב למדתי: קש יכול לשבור גבו של קולקטיב. למדתי שלא בריא למתוח אנשים שמתוחים בלאוו-הכי; וכבר ידעתי שלקיבוץ באים שבורי-הגב מראש, כאילו זה תנאי למועמדות. לפחות כך היה אצלנו - ובגלל זה גבים נקראנו. קש-ה קש-ה. מתיחויות לא נדחות בקש ובטח לא קיבוציות. תנועתם של שבוזי-גב, כמו גמלים, שיוועה לפתרונות של קש. עד כדי כך. ולוא רק משום כך, זה היה הרקע לשוטט בין השוטים ביום חגם.

 

נסביר מראש: יזמנו פרויקט של קש. מתיחה. נזהיר מראש, ממתיחות אפריל צומחות דרמות. כמה מהן מצחיקות. אותן כמה מהן ממש לא מצחיקות את מי שצוחקים מהם. וכמה נכשלות; כלומר, מתקבלות ברצינות גמורה. כדי לצמצם דרמות שכאלה או כאלה, מהתחלה חשוב לומר: "וכעת, אני מותח אתכם". זה מקובל גם בבדיחות. המספר פותח ואומר שכעת הוא יספר בדיחה מצחיקה מאד. כל אחד יודע מתי מצופה ממנו שיצחק אם צריך או לא. במקרה שלפנינו קרה אחרת. ראשית, בכל המסמכים נכתב 31.4 - והחברים חשבו שזאתי המתיחה כי האחד באפריל קרה ב-32.3. - איזו מתיחה!!! כשהתברר שזאת רק התחלה, היו מי שקיבלו זאת קש-ה. נעשו קש-ישים, קש-קשו, ש-קש-קו. מיד פורסמה החלטה של הנהלה: חברים, מי שרוצה למתוח יב-קש רשות, יפרט קושיות וינמק שלא יידחה בקש. לא הוחלט אם מתיחות הן בסמכות וועדת חגים, וועדת אד-הוק ואולי וועדת הומור, שבראשה החבר הכי-רציני, שיודע לא לצחוק משום דבר. ועוד דבר: הוחלט להציע לחוג את האירוע האפרילאי בכל 31 במרץ. ואם אין מרץ השנה, אז השוטים יחגגו אותו בחג שני של גלויות, בט"ו באב. ב. עד כה לא גיליתי במה המדובר. מתיחה או לא? אז ככה:- יום כמעט שלם לפני 31 במרץ פרסמתי מודעה של-קש. בין השאר כתבתי: די מיותר שהקש ישבור גבים בגבים. אנחנו לא גמלים. מוגזם מאד שכל אחד מקושש קשיו, בונה קומות-של-קש על פלטפורמה מקושקשת והכל נופל בדרך!! די לנו במשימות שמצוות תרבותיות ביסודן. הנה, בשנה שעברה קששנו קש כל הקיץ - ואפילו נמלים צחקו למעשינו. ולמה עשינו זאת, בגלל הקש-מוני שבגלל החברות ועזרת קרובים. הא? לחברנו, שמסור לדת העבודה ,יש בן אחות מחונן מאד (בן 11 וכבר בר-מצווה). מנגן על אורגן כנסייתי. החבר רצה לקנות לו כנסייה ולפחות אורגן עם מפח-נפש. לא, הוא לאט רצה כסף שנודף ממנו ריח רע. הוא רצה שבגיוסים של קש ובזיעת אפיים יטבול אותו אורגן שכולנו יחד נרוויח כסף לעזרת קרוביו. נענינו - וחצי שנה הובלנו קש הלוך בלי שוב. מאז, כולנו שונאים אורגניות, אבל לא אורגיות.

 

היו עוד סיבות לגיוסי-הקש: פרות אוהבות קש. הוא מנוצל אצלן היטב, כי הוא עובר שבע קיבות ולא נכנס לראש; ויש חברים שאוהבים אניצי קש שיתבוללו בסערותיהם; ומי שאין לו סערות רוצה קש כמייק-אפ; האם ידעתם שדחלילים חיים מקש - ובכל קיבוץ יש כמה כאלה; במפעל זמיר לחלילים מנסים לעשות חלילים מקש; ויש אנשים שאוכלים אותו; אחרים ממלאים בו כל מה שמיועד ל- I.Q ולהשקפות-עולם; ולבסוף, יש מי שקש-ובים לכל גבבא וקש.

 

כשהצגתי את המתיחה (לא אמרתי מהי? גם זוהי מתיחה, הלוא?), היא התקבלה ברעש כמו במעמד סיני. כלב לא חרץ את לשונו ולא מישהו אחר. עשיתי זאת בהשכבה: כלאחר-פה, סיפרתי לילדי על קרוב של סבא ליכטהאוז, הברון ליכטהאוזן. אותו קרוב יצא לציד. בא מולו טור של אווזים. כשהתקרבו, ירה כדור שבקצהו חוט. הקליע פילח את כולם והשחילם כחרוזים על חוט. אותו ברון משך אותם, הישר לברביקיו שלו. ואז- ג. מצאתי שזהו רעיון טוב להובלת הקש. סיפרתי שזה מיושם בקיבוץ בקעת-כנען. אחרי התאריך (31.3) זהו בלוף שני במתיחה: א. אין להם פלחה. ב. אצלם הכל סודי. ג. ברון מינכאוזן לא חבר בקיבוצם. ד. הם שייכים לתנועה אחרת. ה. אין קיבוץ כזה. עלפי הרעיון, לא יהיו עוד הנפות של קש ולא פלטפורמות רעועות ולא קלשונים ששיניהן תועות. לא עוד חבילות סרבניות ומתבנים ארוגנטיים. מעתה, מכבש יקשור חבילת קש אחת אל האחרת. טרקטור יגרור את האחרונה אל המתבן. אחרות יבואו אחריה, כי הן קשורות מאד זו לזו - וגם בגלל חוש העדר. סיפרתי שזאתי המצאה לועזית משוויץ (שהיא הרים ומנהרות - ולקש אין קש-ה מזה). בחיסכון נקים סככה לפטפון ופלטות לאותו נער מחונן. כשיתארח, יוכל לשמוע משהו אורגני כמו יוסי, יוני, יוקי, בך, או אופנבך. ההצעה עוררה שמחה בחדרינו. אחרי שכבר אספנו קש בשביל פסנתר בשיטה הישנה, נראתה שיטת ה- "שלאעפצך" מעולה במעולות. מאליכם תבינו: המתיחה לא הצליחה, כי התקבלה ברצינות, ברצינות הכי גמורה - הרפתנים התנגדו. הם טענו שלפרות, זיעת העמלים ארומת קש היא; טענו, שחוט ארוך וקשרים שמחייבים יוצרים פלונטר בחברה; שבדרכים כאלה, הקש יסית את הבקר לכיוונים של לא-שליטה ורפתנים ללא שליט. מצב חמור: רפתנים ובהמות עבות בלי שליטה, הם כמו פרות ללא עטין. במוצאי הראשון בחודש אפריל פרסמתי תיקונים לקש-קושי הקש: היישום נדחה. לא מצאנו חבלים די-ארוכים. הקשרים מחייבים בחינה. יותר מדי מערבבים את הקש עם הבקשיש. לכן, ההצעה תועלה לאסיפה בהשתתפות נציגי הבהמות. יש זוגות רומנטיים שטוענים שקיבוץ בלי מתבן הוא כמו פרה בלי עטין. הבהרתי: הניסוי מופסק. רק שדרך הקיבוץ לא תיחסם בגלל הקש. מחוץ לשער ממתינים כבר מי שרוצים להתחיל מועמדות - והקש יוצר מצב מתוח. כידוע, קיבוץ קש ובלי די-חברים, זה כמו פרה בלי די-עטין. האם תוכלו לתאר לעצמכם, שחולבים פרה בלי עטינים? ד. המתיחה עברה בלי שיחשדו שמתיחה היא. במלאת שלושים לחג האפרילאי, התחילו חברים לחשוב שזה רעיון יפה - והביצוע עוד יותר; שזאתי התחשבות בחברים, ברפתנים, בעקרונות, בפרות, במועמדים, בקש עצמו. עד היום לא יודעים שמתיחה הייתה זו. כשחזרו לרעיון, טרחו לציין שאני הוא הממציא שלמד מקיבוץ בקעת-משהו ומשווייץ למד, ששמה זה מצליח (והרפתנים מצאו מאמר על זה בירחון "עטין"). מרוב בושה נחבאתי במתבן. אין כשלון כמו מתיחה שמתקבלת כאילו אין דבר נבון ממנה. הנה, ראיתם שבאחד באפריל, שחג שוטים הוא ושהמלך מצרפת שוטה ומשתטה בהם, בחג הזה כך ישנו קיבוץ, שכל הקש שבו, לא יכבה את מבוכת השטות. שנה אחרי, הרפתנים עצמם ביקשו ליישם את השיטה, אבל מינכהאוזן נעלם מן הכתובים ולא היה מי שיירה את הירייה הראשונה. ובלי ירייה ובלי ברון, הרי זה כאילו מגדלים פרת-חלב ללא עטין ואולי להיפך.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: