מעגלות, כשהייתי יותר עני ממעש / אורי בית-אור

 

מעגלות, כשהייתי יותר עני ממעש

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[המשך והתפתחות של סיפור קטן שפורסם בעבר]

איור יעקב גוטרמן

אי-פעם, בסוף שנות השישים, כשהיינו בארה"ב, התגלגלה שיחה בין ידידים אמריקאיים נטו לבינינו, ישראלים נטו-ברוטו-טרה. בעיקר, השווינו אורח חיים בגולה הדווייה הנ"ל לעומת זו של ארץ הקודש. כך, למשל, שאלנו מה זה תור אצלם. ענו שזה טור של אנשים שנעים זה אחרי זה וגו'. מאד מדעי.

 

- ואיך זה אצלכם - שאלו. אמרתי שזה פחות או יותר אותו דבר, רק שהוא לא נע והוא לרוחב. לא האמינו. אמרו שככה זה לא עובד וזה לא תור. אמרתי שהם צודקים, אבל בארץ, גם דברים שלא ייאמנו אכן עובדים. 

- ואצלכם - שאלתי - כשמכונית מתפקקת לפני רמזור, מה עושה הנהג? אמרו, שכמובן, הנהג מסתכל קדימה, להתכונן לאור המתחלף. - ואיך זה אצלכם?  

- אצלנו מסתכלים לצדדים, כי בטוח שיש שם גיס של בן דוד רחוק או/ו מכיר ששנים לא ראיתי.

 

שוב לא האמינו והעמיקו חקור בהיבטים אנתרופולוגיים ובתחבורה וביהדות. סיפרנו על "חברותא או מיתותא" שקשה לתרגם לאנגלית אפילו את התוכן ואת ההנמקות- ובכלזאת, לא האמינו - ובעיקר, לתופעת ה-"מכרים ליד רמזור" שיש בו סתירה. אז, שלא תהיה אי-הבנה, סתירה פנימית היא פוטנציאל הדינמיקה של כל עקרון. בנוסף, ידוע שחוק "עולם קטן" (small world phenomenon) עובד יותר בארץ היהודים, כי משבט יהודה אחד אנחנו - ולא לחינם בני ישראל מכל הגלויות והשבטים.

 

וכל הסיפר למה? כדי לספר משהו שלא סתם היה אלא ממש קרה. חוקי עולם קטן, פונקט.

 

ובכן: בתחילת שנות החמישים, בהיותי תלמיד סמינר למורים ולגננות (אז, "גננות" היה מאד חשוב) וחבר גרעין שמתכונן לרדת לנגב ולעלות לקיבוץ, כתבתי עבודה סמינריונית בנושא "הקיבוץ בספרות". בין השאר, חזרתי וקראתי את "מעגלות" של דוד מלץ. אחרי היסוסים, כתבתי לסופר מכתב התמרמרות על מה שתיאר, כי אם כך הוא, למה שאלך לשם? ואם לא כך הוא, למה זה "מעגלות"? ושפטתי שהספר טוב מבחינה ספרותית ורע מהבחינה החינוכית. ועוד ועוד כתבתי, לנצל את כל הבול. המורה לספרות העיר שם, שדווקא להיפך: טוב מבחינה חינוכית ולא-טוב מבחינה ספרותית. עד היום, אני זוכר סצינה מהספר שהייתה בעיני תמציתו: אמהות בבית ילדים, בסמוי-גלוי, מקנאות-מתחרות: ילדה של מי יעלה יותר במשקל. ברגע השקילה, אחד התינוקות משתין בקשת. אמו פונה למטפלת ושואלת: בכמה גרם את מעריכה את הפיפי הזה? מצאתי בתיאור זה עיקר אמירתו של מלץ: טבע אנושי מנוגד לחיי יחד קיבוציים.

 

עבר זמן וקיבלתי מהסופר תשובה די-נרגשת, אבל אותי לא שכנעה. קשה היה לי להסכים שטבע האדם כלכך לא מתאים, טבעית, לקיבוציות ובכלזאת שווה להיאבק להגשמתו של קיבוץ. ועוד ועוד השיב הוא וענה. ולא שמתי את לבי שכל התרבות האנושית, לא נבראה מבראשית, אלא היא תוצאת סיגולה של מציאות למאווייו של האדם אל תוך היחד, בתוך היחד ומתוכו. חוכמה מאוחרת, אבל לא לאחר מעשה. רגע, אני עושה קפיצת הדרך ואשוב מייד.

 

עברו שנים, רבות אפילו. באקראי, פעם נפגשתי עם הדוקטורנטית שולה קשת מגבעת ברנר. סיפרה לי שהיא חוקרת את הקיבוץ בספרות וכיו"ב. סיפרתי שגם אני, אבל פעם-פעם. שולה פקחה עיניים: "הלוא אתה אורי בית אור! פגשתי את מכתבך בארכיון של דוד מלץ, איזו מקריות מדהימה," אמרה. כנראה שעוד לא ידעה שבארצנו, חוק "עולם קטן" תקף יותר מחוקי תרמודינמיקה. התרגשנו יחד. מאז, כל 20-30 שנה ובמקרה, אנחנו נפגשים כידידים, בכפוף לחוק הנ"ל.

 

ועוד עוד לא סיפרתי: אחות יש לי והיא גרפיקאית, שעושה טוב לספרים שמעצבת. בין השאר, עיצבה ספר של איש-חבר-חוקר ומוטי זעירא שמו, שכתב על צייר מפעם ז"ל, או משהו דומה. בין כה לכה, בירר אם יש לה קשר עם מישהו ששמו כשמי, שמתייחס למכתב שכתב לדוד מלץ. שניהם שמחו במציאה והתפעלו איך נמצאו הם מכרים שמכבר. כמובן שהיו עוד מכרים משותפים רבים - ואני הוא רשימה חלקית מאד. לפני ימים אחדים עיינתי בספר של מוטי זעירא. עוד לא קניתי, כי הוא יקר וגם המדפים תפוסים מאד. באמת כתוב שם משהו מאשר כתבתי. מצאתי שיש טעם בדברים.

 

וכעת, בסיפורי, אני שב אל מה שבין פעם-פעם לבין פעם; כי בעמק יזרעאל, ספציפית, חוק עולם קטן חזק הרבה יותר.

 

בת עין-חרוד אחת ויחידה, הוריה ואמי ממייסדי עין-חרוד ומשבט יהודי מיוחד מאד, ממושבה היהודית חקלאית "שדה מנוחה" שבאוקראינה (סיפור לכשעצמו. ויש אתר בנידון). אבי ואמי, הם ומלץ ועוד רבים, חברים היו בגדוד העבודה. כן, אותו הגדוד המפורסם שאנשים יודעים שזה חרוז מפזמון כלשהו. בילדותי, שהיתי במשק זה כמה ימים נהדרים, כמה פעמים, וצורפתי לקבוצת הילדים המתאימה. למדתי שם דברים שעוד לא ידעתי - וגם היום אני לא כלכך שולט בהם. באותו המשק, כי עין-חרוד הוא משק, באחד החדרים (חדר=דירה בקיבוצית של אז) שליד הוריה של אותה הבת גרה משפחתו של איש ושמו דוד מלץ. אמרו לי אז שהוא כותב ספרים. התפלאתי שלא קראתי אף סיפור שלו, כי אז קראתי כמעט כל מה שבעברית.

 

לא יאומן, אבל מילדותי ועד בגרותי הצעירה עברו שנים. היה זה בתחילת שנות החמישים. מלץ נכנס נרגש מעט לחדרם של ההורים שחברים קרובים הם להורי. ובתם. מלץ סיפר שקיבל מכתב מחבר הכשרה וסמינריסט וכו' ונכתב בו כך וכך. התפתחה שיחה. התווכחו אם הנער הלזה צודק בתלונותיו על מי שכתב ספר שכזה על הקיבוץ. מלץ אמר שלא, הוא לא כועס. אדרבא, הוא קצת מסמפט, כי גם הוא תהה תוהה, אבל לא טועה. הוא מסתייג, הוא לא מסכים, הוא טוען למהויות אנושיות בהקשר לקיבוציות או משהו דומה. אנשי השבט הנ"ל שאלו מה שם הנער. אמר להם. אמרו: מה, אתה לא יודע מי זה? אמר שלא. אמרו: אתה זוכר את פרל'ה טרובניאקובה-חלילית ואת ברוך ליכטהויז מהגדוד, היא מעין-חרוד והוא מתל יוסף? אמר שבטח ושהם חברים טובים, למרות שלא נפגשו עשרות שנים (שגם זה קורה בארץ; וזה חלק מהותי של "עולם קטן"). אמרו לו: זה הבן שלהם! כעת קוראים להם בית-אור. והשמחה רבתה בחדרי החדרים.

 

אני לא יודע מה התיזה שהציעה שולה קשת, מה התיזה שמציג מוטי זעירא. אני לא יודע אם בעבודה סמינריונית שלי, מלפני ששים שנה (60!), הייתה תיזה כלשהי. אני יודע שבהיותי חבר קיבוץ, עד שהסתיימו דרכינו המשותפות, צמחו בי הרבה תיזות שנועדו לתקון קיבוץ ולחוננו בחיים שלעולם ועד. תיזות שכאלה די-הפריעו לקיבוצי, לאזורי ולתנועה הקיבוצית בארץ ובחו"ל. גם כיום יש לי תיזות, אבל הן כבר לא מפריעות לאיש.

 

אבל, הכי חשוב הוא ששוב הוכחה עוצמתו של חוק "עולם קטן" בארץ האבות. יתירה מכך, הוכח שאז, כולם היו חברים או/ו יריבים. ובמושגים אמריקאיים, זה בהחלט לא נורמלי-משהו.

*

קשים יסוריו של הוגג ההגיגים. כשכתבתי לדוד מלץ, היו לי ציפיות. שחברת קיבוץ שהיא אמא לא תתבע נצחונות על אחרות, בתחרות על עליות משקל של תינוקות, בזכותו של פיפי. אם אלה תכונותיו של אדם וכולן כאלה ואין בלתן, אז מה לי ולחלום הקיבוצי. הלכתי לקיבוץ להתנסות. דווקא המציאות צימחה ציפיות של עוד יותר ועוד יותר אפשר. עוד קוואץ' אחד - והגענו עדי האידאלים. לרקיע יד נושיט, כוכבים מלוא הכף נוריד. נמלא את הכיסים, מתנות לחברים (רד אלינו אווירון, אנדה? מתוך הזיכרון). וכך, לאורך שנים, אני מהגג במרווחי המתח שבין יחיד ליחד ולבלתי אפשרי שאפשרי - ועוד איך אפשרי - שבתוכו אנחנו מתאפשרים. יש תיזות לאנשים חכמים ויש לבעלי הניסיון - ובעלי האינטונאציה גם. לכל השאר יש תחושות ושאר כאבים של בטן ושל לב. כך למלץ ולשולה ולמוטי ולגדי ולניצה ולסטנלי ולמוקי ולארון ולאברם ולצה-צה ולמאור ז"ל ולאלכס ז"ל ולישראל ז"ל ולעוד טובים וטובים יותר - ולי ולרעייתי ולבני. נכדי עוד לא גיבשו דעה. אגב, אנ'לא מזכיר אנשים די נבונים מהתנועות האחרות, כי זה לא מקובל. אצלנו, החכמה היא רק אצלנו.

 

עד היום, לא שכנעתי עצמי שמלץ כן/לא/אולי/אחרת צדק או קרוב לכך. אני יודע מה צריך, כדי שייפתרו תחלואיו של הקיבוץ עד סוף החודש. ועוד אני יודע: "עולם קטן" פועל כהר-געש. הוא מתפרץ - ולעתים מאד. ולבתו מלבה את המציאות. עלפי חוק זה, הכי לא-ייתכן קרה, קורה ועוד יקרה - ומה שלא, זה רק זמני. גם אם לא יחפרו - מצוא ימצאו. וכך, קרני המקרה:-

 

אירוע של ממש זממו בנינו, לכבוד מי שהיא יקרה, אחת מאתנו ולא אני היא. על גבעה נישאה ומעט קירחת שמשקיפה לחוף מחד ומאידך צופה אל הרי ירושלים ואל מרחבי לכיש, באחת המשואות נפגשנו כל בני המשפחה, כמעט עד דור שלישי. במשפחתנו, בין המשפחות, יש כמה שאין קרבת-דם בינינו. חוץ מזה, יש הכל בינינו. בא זוג יקר אחד. יחד כ-167 שנים. בא זוג יקר אחר. יחד כ- 172 שנים. אנשים בגיל כזה, לא ייתכן שלא נפגשו, שלא היו יחד בפלמ"ח, שלא הפגינו עבודה עברית, שלא היו יחד בקיבוץ או במקום אחר. הכרנו ביניהם, אבל הם אמרו שלא. הם לא נפגשו אף פעם, לא שמעו אף פעם זה על זה. אמרתי שתתפלאו אבל אתם לא יודעים:-

 

יחד עם ההורים שלי, ההורים שלכם וגם שלכם היו בגדוד העבודה, באותו זמן וביחד; - ולפי הגיל, אולי הייתם גם באותה קבוצה של תינוקות, עוד כשהייתם כך. בת גדוד העבודה אמרה לבן גדוד העבודה שהיא ממש לא זוכרת ולא מכירה וזה יכול לקרות, אבל לא. בן גדוד העבודה הסתכל בה בחיוך קטן ואמר: היה זה בעין-חרוד (זה המשק שדוד מלץ סיפר אודותיו; זה אותו משק שבו הייתה אמי, והייתה המשפחה של אותה בת שכאמור לעיל). נולדת חודשיים לפני - אמר בן הגדוד לבת הגדוד שלא זוכרת כלום - כשנולדתי, לאמא שלי לא היה מספיק חלב, אז אמא שלך היניקה גם אותי. כדי לשמור על השיוויון ושלא תקנאי, פעם היניקה אותי ראשון ופעם אותך. בעצם, אחים אנחנו לחלב. אמר. - ובת הגדוד? ותהי כחולמת ותלקק את שפתותיה.

 

ואני, מאז, אני יודע שמלץ לא סיפר הכל. ובוודאי אני יודע שאין כמו חוק "עולם קטן", שמרכז כובדו בעין-חרוד והוא מקרין הרבה מעבר. ואם הסקתם עוד מסקנות, אשריכם. אני את שלי היגגתי ולא אחכה עד שתשבי יתרץ קושיות ושאלות. זאת, כי הוא לא בתורנות וגם כי מה, כבר אי אפשר לבד?

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: