בערך אלטרנטיבי / אורי בית-אור

 

בערך אלטרנטיבי

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עבר זמן עד שהתחלתי לצייר ציורים שלא לחג, לא למועד ולא לסיבות תרבותיות, אלא ציירתי מה שרציתי.

איור מאת יעקב גוטרמן

עם זאת, המשכתי לצייר לעלון, כדי לשמור על קשר וכי פחדתי שמלים יפגעו מדי. ציור אפשר לפרשו הרחק ממחוז חפצו. מלים הן מדקרת-ברזל בלי ראש. המשכתי לצייר בעלוננו, מופשט וכמעט-מופשט. היו שנעלבו כי זאת קריקטורה עליהם. היו שנפגעו מהמופשט. "פורנוגרפיה" קראו לזה ושחררוני מעולו של העלון.

 

באותם ימים מופלאים, אז, כשעוד חשבו, מצאו במועצה האזורית, שקל יותר לתלות על קירות יצירות של נתינים מקומיים, במקום את הנתינים עצמם. זה תלוי. לקחו שני ציורים שלי. שאלו כמה בכמה. אמרתי 700 ל"י לכל אחד, כי ידעתי שלגזבר של מקומנו יש גרעון שוטף בדיוק כזה. הצעתי ציור אחד בינוני ואחד בינוני יותר, אבל גדול. בחרו את הגדול. - מבחינה כלכלית - אמרו - קנינו יותר סמ"ר של איכויות. נתתי את הצ'ק לגזבר. הוא קיבל זאת כמי שגבורתו היא מעשה שיגרה. גיבור. מאז, התחיל לראות בי פוטנציאל לא-זוכר-של-מה וגשר להכנסה לא זוכר ממה. עד מהרה שלח אותי למס הכנסה באשקלון, במקום שהגובים פלשתים עדיין. נשלחתי להסביר שדווקא בגלל שיש/אין/ גשמים, יבולים נבולים בלויים והצרור נקוב דמעות. סיפרתי להם בגאווה, שאצלנו, אפילו אמנים מכניסים כספים ומעבירים אותם אל הקיבוץ שמעביר אותם לבנקים שמעבירים כספים לקיבוצים, כהלוואה הפעם. הסברתי והם דרשו לדעת מה הכנסתי ומה יצא מזה. הם השתכנעו מן הכנות והשכלתנות. אמרו שאם עד כדי כך זה, מוכרחים ללכת לקראתנו וליוו אותי בחמלה החוצה. מנהל חשבונותינו כעס תחילה - ואחרכך התחיל לדווח כאחוז אמוק על מה שהוצאתי בציור ועל מה שיצא מזה. עד היום יש שחושבים שציורי דרדרו את המקום למקומו כיום. התוצאה? הפלשתים מיהרו וביקשו להפסיק הדדית עם כלכלת האמנות. הנה"ח שמחה בכישרוני לפרנסה, מה שמוכיח שיש ערך לאמנות. מכרתי עוד ציור, אבל ב-714 ל"י (אחרי אנחה), בגלל שהביקוש גאה.

 

אותם זמנים ובניגוד לציפיות, כל הפרות נדפקו אבל לא התעברו. כל החברים נתקפו בכאבי-גב המוניים, ללא סיבה ברורה לעין (המצב ברפת?). וועדת בריאות חקרה את המציאות ויצאה בהצהרה דרמטית, שאכן הורע מצב הבריאות ביישובנו. אמרו שזה בגלל גיוסי כותנה. ידוע הוא שקוטנה מקטינה קומתם של אנשים. אמרו שזו יוזמה של הגזבר, שאמר שאם אנחנו משלמים, לפחות שנשתמש בזה. אמרו שזה בגלל אחות שמציעה שירותים בחן, בחינם, ביחמנות, ברחמנות. הודיעה שהיא אוהבת גברים אבל לא קיבוץ - ולכן לקיבוצניקים אין מה לחשוש מסיבוכים. רבים לא חששו, מלבד מי שיצא יצא משם אל חופה שהמתינה מבעוד מועד בלי שידע.

 

בנוסף לאחות אבל לבד, במקומנו עבד רופא די-טוב. מדד ת'חום בכל מקום; הניח אספלנית על לב דואב; הזריק מה שהזריק לכל מי שנזרק; הסביר לאמיצים איך ובמה להתאמץ. לתפרנים הבהיר מהו כובעון וקונדום מהו ושזה לא לניפוח בחג ובמועד. חילק מסטיקים לכל חושק (שיניים) ופיזר טלק על מילים ועל מילות שכואבות עדיין. כשגמר את קיבוצנו, החליטו שרידי האוכלוסייה להעניק לו שי, שיזכור אותנו כל השנים. אותה שנה הייתה רעה לגזברות. הטנדר התפרק; אצל מרכז הקניות התגלה שיד ימין שזופה יותר מיד שמאל (והוא שמאלני!), כי החזיק אותה תמיד מחוץ למכונית. הטנדר האחר התהפך בסיבוב ההוא, כי שניים לא הצליחו ללחוץ על ברקס, לסובב ת'הגה ולצפור בוזמנית; - ולא רק זאת, אלא שנולדה לאותו שזוף-יד, בת די-שחומה וגם היה מחסר חמור במזומן ועודף מסוכן בצ'קים חשופים. בין חברים התנהל וויכוח. אחד אמר שלא מנומס לא לתת מתנה. אחד אמר שזה מנומס. אחר טען שזו חוצפה להשחית כסף קולקטיבי על לוקסוס, כשחברים אוכלים ריבה מהולה במים (אז, כשהמים היו זולים). אחרי שדנו בהלכות נימוס שבביתנו, גמרו אומר לתת לרופא מה שירפא אותו: ציור שלי. גם יקר גם בחינם. ייחודי שאין כמוהו. ציור כזה ידיר שינה מעיניו. האחראים על הכסף הקיבוצי שמחו בציורי כמוצאי שלל. גם אני שמחתי: קיבוץ, קולקטיב שבו כל אחד בעד כל אחד ולהיפך, והנה הוא מוצא בציורי שי מדיציני לרופא שהוא גם מזור לחולשת-כיס. כשיסתכלו בו, יזכרו שזה מקיבוץ עם חוסר-כיס ועודף-נגב. האיש שמח וכלכלני הקיבוץ יותר. שי יקר ובחינם. הייתכן?

 

למחרת, בחדווה ובששון, שמתי פתק בהנה"ח: נא לחייב בריאות ב-710 ל"י. נא לזכות קיבוץ ב-702 ל"י (הנחה לקיבוצים). נא לרשום זאת כהכנסה מציור. קמה מהומה בקהילה ובהנהלה יותר. וכרגיל, אני הוא הגורם;- כי חשוב העיקרון; כך, לדברי האחראים במקומנו לאידיאולוגיה. אמרו שזו חוצפה למכור בכסף לקיבוץ - ועוד את מה ששייך לו בלאו-הכי. אמרתי שכל הכסף נכנס לקיבוץ, אבל הטוענים אמרו ש-"לא הפרטים, אלא העיקרון חשוב". אמרו שזאת חוצפה להוציא 710 ל"י בשביל רופא - וזאת, כשאין די כסף וסוחטים משחה משפופרות משחות-שיניים ומצחצחים בעופרת יצוקה. אמרתי שהרי הקיבוץ לא הוציא כסף, לא זהב ולא פרוטה. אמרו ש-"אז מאיפה ה-כמעט 1000 ל"י". הטיחו בי שאני ספסר ואיך זה סכום כזה גדול עבור ציור שלי וש-"אפילו על חליל לא משלמים הרבה כלכך". אמרו שאם אני מחייב את הקיבוץ (וזאת כשקיבוץ זכאי לכל שבח), שהקיבוץ יחייב אותי על המקום, על חומרים, על כישרון שמתבזבז וכיו"ב נכסי-קיבוץ. לא הועלתי, כשטענתי שאני מצייר בחורבה שננטשה, שהחומר והציוד הם פסולת של צבעי מהעיירה; שעם כל כישרונותיי נכשלתי במבחנו של הצבעי, שלא רצה בי כמתחרה. דחו את טענותיי, שאת רוב החומרים אני כורה בבור האשפתות הקיבוצי ושהמסגרות הן רק "כאילו" - ובעצם, גם הן מצוירות. אמרו לי שאם כבר, יש חברים שמגיע להם ציור יותר מאשר לרופא; ויש מי שצריכים אותו יותר ממנו (אתם רואים, בקיבוץ ציור הוא צורך!) - ולידיעתך, לשם שינוי, להם אין כסף! שאלו אותי אם ככה זה בקיבוץ והזכירו שאני מציג עצמי כעקרוניסט!!! שאלו ולא המתינו שמלמלתי שהשי לא עולה לנו פרוטה ושקיבוצנו רק מרוויח. כעסו עלי יותר: "ממתי זה שקיבוץ רק מרוויח!" - וש-"די עם כל ההתחכמויות" ושאתבייש.

 

כמעט כבר התביישתי, אבל נתקעתי בשלב זה. איך זה לא חישבתי זאת מראש? לוא ידעתי, לא הייתי מצייר ציור שמישהו רוצה, כולל אני. תוך כדי כך עלה בי רעיון שמוטט, נתן מט, לכל השאר ואמרתי-

 

- מצטער, את הציור הזה הצעתי לחברים ביחד ולכל אחד לחוד - ואפילו לחדר האוכל ולשירותים המשותפים ולמכון הביוב שבמקום - וכולם דחו אותו בבעתה. מה רציתם שאעשה במלאי, שערכו האלטרנטיבי(!) הוא אפס לכל היותר. הסתתמו השתיקות וטענות הטוענים. איזה טיעון יעמוד בפני אלטרנטיבה שכלכך ערכית?

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: