אגם אנפות / אורי בית אור

 

אגם אנפות

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מרכז הקניות גמר להעמיס את הטנדר, כשנגשה אליו נערה צנועה שכבר אז נראתה די-חסידה.

איור מאת יעקב גוטרמן

שאלה לאן הוא נוסע. אמר לה. "בדיוק" - אמרה - "זה מתאים לי" ונסעה אתו למקומנו. הגיעה והשתלבה היטב בביצה המקומית. זו רק מטפורה. אין שם ביצות, כי אין גשם. בכלזאת, פורחים שם נרקיסים רבים. כמה מהם ממש חולים בנרקיסיזם.

 

בעצם, לא ביצה אלא אגם היה שם, של בירבורים. כלומר, הדיבורים צמחו בר ולא נזקקו להשקיה אלא רק שידשנו את מצעם. לא חשוב על מה ידובר, תמיד המצע קצר מהשתרע. אותה חסידה הייתה גדולה בזה. אפילו עוד יותר. אגב, שמה עבר שלבים, בהתאם להתפתחויות מקומיות. אותה תקופה, בתינו המו מתינוקות - ולוא משום כך, רבו המצלמות במקומנו. צילמו גם מה שלא ראוי לחשיפה. למשל, התפרסם צילום שחברה אחת מנשקת את בעלה! החסידה כלום בינתיים. אפילו לא הביאה ילדים. כשסיפרה שלאחיה קוראים קודאק, קראנו לה אגפה. למרות שתמיד ירתה ישר. לא שמעה שיש גם רכילות, במיוחד למקרים כאלה. הייתה מתכסחת עם חברים, מתנפלת, עושה חשבון (רק כפל. לא חילוק) ומתנקמת גם על לא דבר. אז, שינינו הערכות וקראנו לה נואפה, כי היו די ציפיות - ואחרכך אניפה. בכך התמדנו - והיא עוסקת בשלנו כמו בשלה. הייתה מתאנפת בכל אחד ובכל אחת יותר. אנשים היו נחרדים מצילה, מקולה, ממראה, מכל מה שבא ממנה. יום אחד, התאנפה בטרקטור פרגסון 28 שעבד ליד ביתה. לא הייתה מעיזה זאת עם טרקטור גדול יותר. הטרטור נעלב, נשבע שהתנקם ונעלם מהזירה. יום אחד רבה עם הפיקוסים, כי לא היו בפוקוס. כך, לדעתה. אפילו עם מכון הביוב היא רבה. לדעתה, שמו היה מחמאה מדי למה שהוא. לילה אחד ביקשה להיות שומרת עם רובה וכדורי דום-דום. לא הסכמנו. ידענו שהיא תתחיל ביריות רובה ותעבור ליריות מפה שגדול מלהכיל. מתאנפת.

 

כשכמעט כלו קיצין, יום אחד נעדרה מארוחת הבוקר. שמחנו. ננוח קצת. גם בצהריים נעדרה. התחלנו לחשוש. שהיא תוותר על שולחן הצהריים? בערב התגייסה משלחת לחפש אותה. לא יכולנו לשאת את העדרה. הקיבוץ שקט מדי. סימן לסערה? ואולי כלאו אותה? היטב יודעים אנחנו מה קרה כשכלאו את יצר הרע. אפילו ביצה לא נולדת בימים של חג. אם כך, איפה היא באה בימים כאלה? המשלחת התייגעה ולא מצאה זכר לאותה אגפה-נואפה-אנפה. ימים חיפשנו. לא נחנו בלילות ולא מצאנו. עבר זמן - והיא איננה. עננה שלה שרתה עלינו, אבל לא היא. כמעט שבנו לסבלותינו בלעדיה ותנוח הארץ כמעט 40 שעות. אנחנו נחנו ולא נרגענו.בלעדיה, ימינו כמו ים ללא גלים.

 

באותם ימים דיווח המזונאי של הפטימות, הלוא הוא ישי ג' שעובד ב-ישי ג', שלהקות יונים הולכות ומתגבשות ליד מיכלי הגרעינים; לא שמספרן גדל, אלא שגודלן גדל. הולכות ומתנפחות הן - ואברותיהן, עבירה רבה בהן. אמר שכמה נראות כחסידות, כשחפים אמר, כמו ברווזים שמקורם שקוק בשק וכל מה שנופל לפיהם נופל, קורבן ולקירבן. אחרכך סיפר שאותן יונים רודפות שלום מגלות מילטנטיות, מצמיחות רגליים, מכות בכנפיהן, מוכות כנים הגה והי - ומסתמן בהן מה שלא כלכך מובן. כאילו מתאנפות הן, מטנפות הן משהו. בשם וועדת המשק, ביקרנו במקום, גאים בגרעינים שכה השפיעו על יונים. סוחרים החלו לגלות עניין בתבואותינו. היו שביקשו לרכוש יונים במקום עגלים. והיונים במיל' האלה שמעו, כינפו כנף ועפו אל השחק. כאילו נעלמו.

 

באותם ימים בערך באה מטפלת, כזו שמרעיפה חיבה על מלוא טפינו וטענה שמשהו לא נותן לה לעבור בין הפיקוסים בדרך לבתי הילדים. חברתה סיפרה שעברה דרך החווה השכנה, כי כל הדרך רווייה בקריאות של גנאי ובטפיחות פוגעניות של כנף אל כנף ובנפיחות בזויות ובהמשך המלושלש.. מרכזת החינוך הלכה לבדוק ושבה מבוישת. מישהם חירבנו לה על הראש. מומחה לזבל האורגני מצא שזה לא חרא; זו לשלשת עמוסה בגרעיני תבואה ופסולת של שיחות יומיום לא מקודדות. כיוון שכך, התארגנה משלחת רשמית אל הפיקוסים. היה חשש שזה אולי בגלל פריים שמעודד עטלפים לנגב את עכוזם בלובן הבתים. היו בה, במשלחת, נציגי המזכירות, ההנהלה הכלכלית, וועדת בריאות, חינוך ומענף הנוי היו שלושה, כולל אשתו של המרכז שפחדה להישאר לבד. ככל שאני זוכר, מכל הנוכחים, הייתי היחיד שלא כלול, אבל התחפשתי לאחראי והתגנבתי.

 

עמדנו תחת פיקוסי ענק שנאנקו מכובד אנפות. הן צרחו. הן שקשקו מקור. הן מחאו כנפיים. הן המטירו נוצות עלינו ועל האדמה. הן לשלשו עלינו וזה היה גרוע מכל זבל או מחרא. עצים שלווים היו כמרקחה. היה נראה שיש להן משהו לא רק נגדנו אלא נגד הרעיון הקיבוצי. למרות שהיו במשלחת מיטב המוחות המקומיים, קשה היה לחשוב, כשלשלשת נוזלת מהראש לצווארון והנוצות עוקצות כמו אונפות. הזמנו למקום חצרן מובהק, כזה שמוכן להרוג את כולם אחד אחד. הביא אתו רובה טוטו שיורה צרורות וברעש עצום. ירה-ירה-ירה. האנפות אנפו ועפו ושנגמרו הכדורים שבו למקומן, התאנפו בו וטינפו פי שבע. הבאנו כלבים שגם נובחים וגם מכשכשים בזנב בקול גדול. עד היום, כולם הולכים לשירות הפסיכולוגי. אחד מהם, כעובד קהילתי. הקלטנו צעקות של אנפה יולדת, להרתיע. היה לרגע שקט ואחרכך פרצה שם מאומה. כמה אנפות שלחו סמס למיקי יחימוביץ. כמה פנו לצל"מ ולאונסק"ו. כמה החתימו נגד הקיבוץ שמתעמר בהן, בעגלים ובפטימות. לגלגו שככה זה בקיבוציות הישראלית: סותמים פה למי שיש לו ביקורות עקרונית ומקורית. אז מה אם אומרים שהקיבוץ שווה לתחת כל ביקורת? יותר מכולן טרחה בדברים האלה אנפה גדולה וחדת מקור. היא התאנפה בנו כמעט כמו כל האחרות ביחד וכאילו ידעה מראש במה המדובר. עשינו משמרות מחאה. התאנפו בנו כמו בחברים. מחאנו כף. זה הצחיק אותן והצחוק דרדר אבנים רכרוכיות על ראשינו. השלכנו אבנים בחזרה והן נפלו עלינו כי עליד הפיקוסים כוח הכבידה פעיל במיוחד. ילדים טיפסו על העצים וניסו לדבר איתן בטוב. הן לא שמעו דבר כזה וענו רק רע, רק רע. לקחנו טרקטור פרגסון 27 ,שיבשנו לו את הטיימינג ודרך האגזוז פרצו התפוצצויות וגזים מרעילים. הפיצוצים קרו לעתים לא מזומנות. בהתחלה ניכרה קצת בהלה. כעבור דקות נדהמנו, כשהאנפה המרכזת ירדה מהשמים, ישבה על המושב (שזה לא קיבוץ, בטרקטורים) והובילה את הטרקטור אל חלון של מרכזת החינוך, שאז הייתה אשתו של המזכיר. כל הלילה לא ישנו השניים ולמחרת הנהיגו את הקיבוץ, מתוך מרה שחורה שמהולה בקצת נוצות ובהרבה חרא פיקוסאי.

 

לא נותרה ברירה., החלטנו לסכסך. הלכנו ליונים המעטות שנותרו יונים. אמרנו שעומדים להכניס אנפות למזכירות, ולמסור לכנפיהן את הנוי, את הביוב ואת תרבות הפנאי. הן נעלבו ש-למה הן בחוץ, כשהן המביאות ענפי זיתים לאזדרכת; שהן שמביאות שלום; שהן גילו את תיבת נוח למדי; שהן שהוגות את הגיגים לעיתון רשומות המקומי. הרגזנו אותן כששיבחנו את אחיותיהן, שתפסו תחת כל הפיקוסים - ואיפה איפה הן, עם היוניות והשלום וההגיגים? למחרת פרצה מהומה, שאלוהים והתנועה לא ידעו כמוה. יונים האשימו את האנפה המרכזית שהיא האשמה ושהיא רק נקלטת או שכירה אפילו - ומה היא חושבת, ש-"אנחנו בני אדם אנחנו? אנחנו רק יונים, שבגללך התאנפנו והיטנפנו. תראי מה שזה עשה לנו!" זה מה שאמרו יונות-שלום ליונת-האנפות המתלהמת. תוך וויכוח התרוממה אותה אנפה מרכזת, עפה לשחקים ונשחקה. השאר חזרו לפתחם של מיכלי-המזון שלפטימות ונחו מזעפן. לא רק הצבא צועד על קיבתו.

 

מרוב מהומה, לא שמנו לב שאותה חברה, שבאה בטרמפ עם הגזבר כי זה התאים לה, אותה אגפה-אניפה-אנפה חסודה, שמתאנפת בכל קיבוציות ובכל קיבוצניק/ית, שבה למקומה בשולחן של בוקר ושל הצהריים והיא דמומה כמו סרט אגפה שנשרף. שאלנו מה קרה לה. ענתה שהיא לא יודעת. היה שלשול נורא. כמה ימים לא היה לה מה להגיד ועל מי להתנפל. חלמה שהיא צורחת כמו כרוכיה או משהו דומה - ובלי לדבר. במקום הכי נמוך סבלה מפחד של גבהים. היה לה גירוד מכאיב בגב. שלשול שלשול, כמו בלול. רק בבריכה גילינו שגבה שרוט, כאילו מישהו מרט את נוצותיה. אומרים שזהו שלב הכרחי של היקלטות בחברה הקיבוצית.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: