בעגלא ובקריב / אורי בית אור

בעגלא ובקריב

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

קשה להיות שלימזל מקומי. קשה לשאת תפקיד כה מחייב, עוד יותר קשה בקהילה שוויונית. שלימזל מצפה שכולם יהיו שווים כמוהו. האחרים לא שמחים לכך. שיתוף, אולי כן. שוויון, לא.

איור מאת יעקב גוטרמן

במקומנו, שלימזל (שלי, קראו לו חברים) חי קצת חיים כפולים. נאמר חיים ורבע. ביום בנה בנייני-על ושבל שבילים ומדרכות דרך. בצדי אותם הרחובים, ערם תלים של מעשים טובים, שנשרו מהעצים ומהחברים. בלילה-בלילה, הוא חמק אל גבעת שיכון הקבע הסופי ושם, חברים פטורים ממצוות ומחובות. נחים.

 

שם, בין הקברים, מבעוד מועד, חפר שלי קבר משלו, חפר-חתר עד לשאול התחתיות. הכל מתוכנן, מה לעשות קודם ומה אחרכך ומה יקרה כשכבר לא יקרה לו שם דבר. ומה יקרה כשחברים יתאבלו וייזכרו שכל מה שעשה היה מוצלח, ראוי. לא רק תכנן, אלא הכל עשה. לבד. בשער בית העלמין התקין מחבוא למפתח וכתב על המחבוא שזה כאן. שימן את המנעול והצירים, שלא יפרצו בבכי כשאנשים יבואו. מהשער, שיבל שביל להולכים בעצב וסיפסל ספסל למתיישבים באפס כוח/בחוסר סבלנות. גם ברז לשותים הכין, ולמי שאין לו עוד דמעות. בצד תקע שלט עם כל הפרטים גם באנגלית, כי כבר אז התחילו לבקר תיירים מחו"ל. ז"ל כתב רק בעברית, כי לא מצא את הר"ת שבאנגלית. השלט שהכין היה זמני, קצר ולעניין. הוא רמז על תכונותיו והאיר את דמותו באור נבון ורך. אנשים שיקראו, ידסקסו את כל הנידונים הרלוונטיים, יבחנו את עמדתם כלפיו. יתחרטו מעט, יכו מעט על חטא.

 

בסוד ולבד הכין הכל, כי לא רצה להיות תלוי באחרים. די היה במה שעשו לו בחיים. בשעת אמת, הוא לא רצה להיות תלוי בחסדים ובנימוס של אחרים. גם לא רצה להעמיס על סדרן העבודה. למרות שיש תורנות מתים. כולם יודעים כמה קשה לגייס חופר של קבר - ועוד חבר לחבר. כשאין ברירה, ידע, יזמינו שכיר ולא מתאים לו קבר שכזה. לפחות בסוף, ראוי להקפיד על עבודה עצמית.

 

בהכנות לקראת מותו, הקפיד שלי לכתוב כתובים שבהקשר, כי אלה לעולם אינם מתים. רצה להסביר שגם במקומנו, הוא לא רוצה תלות ב-"אחרים" ולא רוצה גיוס שבגללו ולא רוצה עבודה שכירה. וגם שאפילו במקומנו, לא תמיד צריך "הא בהא תליא". לבד ובעצמו, זה מה שהוא רוצה. תחילה כתב "אחרים". אחרכך, שינה ל-"חברים". ואחרכך, קצת באירוניה, כתב "כולם". בקריאה נוספת, נוכח שהביטוי מפר את קדושת מות החבר בעבודה עצמית. כתב "לבד", כי לא רצה שיבלבלו לו מוח אחרי שעשו לו את המוות. בסוף (עוד לפני הסוף), וכדי לא להוציא עצמו מהכלל דווקא במותו, כתב ש-"היות שכל מי שתלוי נחנק, לא אוכל למות, כשאני תלוי בכולנו. לכן, אני מעדיף שירות עצמי".

 

שלי שיטתי היה. לקראת האירוע, שהאמת, די ריגש אותו, החביא כל מה שדרוש מראש, בואדי. הכין שביל לבית קברות ואת הכניסה התקין. מול קברו קרע פתח בשיחים, שלא יסתירו את הנוף. במקום מנוחתו האחרונה, הקפיד ד' על ד' אמות בדיוק, שלא יבואו בטענות. את בור התחתיות התקין עם תחתיות כפולות, כי היו לו בעיות בגב. את עפר הבור שפך על דלת, שנתמכה במוט. כשיגיע למנוחות, גופו הנופל ימשוך בחבל והגולל ייסתם אוטומטית. את האתר הקיף בסרט זוהר, שלא לשים מכשול לפני מי שלא יהיה. כמו מנבא עתיד צפוי, על החוט תלה שלט: "זהירות, קבר פרטי".

 

אחרי ארוחת ערב ואחרי שעמד בפיאצה ושוחח עם חברים, הדליק פנס והלך לאותו שיכון סופי, שורק להנאתו משהו מאאידה. כשהגיע למקום, סקר את מעשה ידיו בסיפוק, את המוט שתומך בדלת עמוסת העפר קשר למכנסיו. הוציא אקדח - וברוך אבל בהחלטיות, לחץ על ההדק. "זה עובד" הרהר כשהספיק לשמוע את הירייה ולקוות שהרבש"צ לא יכניס לכוננות את כל הגזרה. מייד כשירה מיהר לצנוח אל הבור, המקל נשמט מתחת לדלת והעפר סתם את הגולל. כמתוכנן. ממש לא שלימזל, זאת הייתה מחשבתו מיד לאחר המעשה. שלי היה מופתע שהמוות כה נעים גם אחרכך, ושהמתים בכלזאת עושים חיים. קל היה לו להיווכח בכך במו עיניו, כי בידו נשאר פנס דולק.

 

מראש ושלא להכביד על הדואגים, אם יהיו, לכל האורך, השאיר ציוני דרך של חייו עד עברי פי קבר: כתב חידה, פריטים נוסטלגיים, צילומים מהטירונות, חמשירים, אמרות על העתיד. בשולי כל סימן כתב רמז: "התאבדתי. אני בקבר השחור. נחשו איפה". ובאמת, ולוא רק מתוך סקרנות, לשמע הירייה, חברים הגיעו מייד מדי לקבר הטרי. כלכך מיהרו שלא הבחינו בסימני הדרך. הקבר היה מואר מבפנים באור יקרות. זה הקל עליהם לחפור ולהוציא את הבר-מינן, בעודו בחיים (בגלל התחתיות הכפולות ובגלל שאין הבור מתמלא מחוליתו), כשהוא מתעטש ויורק רגבי עפר ואפר.

 

התברר, שהוא ירה, אמנם, אבל, בגלל שלא היה בטוח איפה היא הרקה, פספס אותה. שלימזל. שלי קיבל את מושיעיו בפה מלא עפר ובחמיצות פנים. הוא מחה שלא מניחים לו לנפשו, ושלא מאמינים שהוא כבר התאבד וזה אבוד. דורשי-טובתו הסבירו לו, שהיו בטוחים שככה זה יקרה, כי "גם בטירונות, כשירית פעם ראשונה, אבדת את ההכרה, אז לא כלכך דאגנו". הנה כי כן/לא טוב לחיות/למות/אחרת בין אנשים שמכירים.

 

האירוע היה לשיחה בפי כל, אבל לא כרכילות. לא נעים, בכלל, לרכל על ז"ל. אנשים דיברו על כך בנוכחותו אבל בלי לשתפו, כיוון שמת. החברים היותר-קרביים העריכו את איכותו של האקדוח ואת ההסתברות לקלוע ברקה. אמרו שצריך היה לבחור אקדח מתאים יותר. אחרים ציינו שזאתי תוצאה של הפרטה. כמו במקרה של מוות - דברי השבח נאמרו די בקלות, כי הוא כבר לא מתחרה על היוקרה המקומית. אפילו הסטטוס של שלימזל הועבר אל חבר אחר. חברים גילו אמפטיה והתעניינו אצלו ב-"מה קורה אצלנו אחרי המוות "שלנו", כי ידעו את רגישותו לענייני שיתוף. בהנהלת המקום, כלכך התרשמו איך שהתארגן לבד, בלי תורנויות, שעשו אותו לסדרן תורנויות. "לו, בטוח שלא יעשו לו את המוות" כך אמרו ודי צדקו. באותו קיבוץ, היה הוא המת הראשון ששמע את דעות החברים בנידון וגם התייחסות בונה שמע, שזה היה מאד משמעותי לו.

 

ההתעניינות נמשכה. היו חברים שעלו אתו לקבר, בשבעה. בשבוע שאחרכך, לבקשתו המפורשת, היה שם לבדו, להתייחד עם זכרו. בשבוע שלאחר מכן, פגש את עושה המצבות, אדונולם שמו. היה זה פסל ידוע עוד בחו"ל. הוא עלה ארצה, כי מישהו רצה לרצוח אותו שם, בגלל שפיסל אותו בלי כחל ושרק, כמו שהוא. כאן הוא ממשיך במקצועו. שלי עזר לו. יחד לקחו מידות למצבה, מידות נאות וראויות. הוא הכתיב את הנוסח, במסגרת התקציב שעלפי התקנון ללוויות ולבריתות שבמקומנו. אחרכך ישבו על הקבר, שתו קפה קטן ושלי סיפר לו על עצמו ומה הביא אותו לז"ל, וגם על ההא ועל הדא דיברו, סיכמו ועישנו סיגריה. סיגריה ראשונה של שלי. כעת, זה כבר לא מזיק.

 

לכבוד השלושים, הביא אדונולם את המצבה. האוטו המצ'וקמק שלו התקלקל ובגלל החברות עם שלי, נשא את המצבה על גבו, מהעיירה הסמוכה ועד הבור. שלי נדהם כשראה מה הכין חברו החדש שאפילו לא חבר. המצבה הייתה כתובה משני צדדיה. כלפי מעלה, בעברית באותיות קיריליות. כלפי מטה, קריאולית בכתב רש"י. משהו ספיישל בשביל המנוח, שיהיה מה לקרוא בשעותיו הפנויות.

 

אדונולום ושלי לא שיערו, ששיתוף פעולה שביניהם יביא את הקיבוץ לשגשוג ולפריחה, אבל זה מה שקרה. אותה תקופה, התפתח ענף קיבוצי חדש: סיורי בית הקברות. לקיבוצים היו באים אנשים לראות ולשמוע על המתים בקיבוצים. היו גם סיורים ליליים עם אפקטים אורקוליים. ציניקנים טענו שאנשים באים להיווכח שבאמת זה כבר קורה ושאנשים עושים חיים ממות הקיבוצים. לכן, טיילו עכשיו, כי כשכל הקיבוצניקים ימותו, ימות גם הקיבוץ. מהרו לטייל ברחבי ישראל, בעגלא ובזמן קריב.

 

ההתעניינות הכה-רבה הולידה יזמויות שבהתאם. בתי-עולמים הועתקו לשערי היישוב או לצמתים קרובים. בדרך כלל עשו זאת בלי להטריח מתים ממנוחתם. הוקמו קניונים, חנויות של מזכרות לאזכרות ועבודות יד מיובאות, מזכרות לבית. בתי עלמין שיתופיים-שוויוניים החלו לפרסם פרסומות כגון "המתים יהללו יה", "טוב בארץ", "ליהנות מכל העולמות", "כל אחד זוכה", "חברה טובה" "כל כיווני האוויר", "אצלנו כל אחד שווה" וכיו"ב. היו בתי עלמין שהותקנו בהם מצבות של אופציות. הובטחה חניה חינם למי שיביא תעודת פטירה ומניה על קבר. בתוך הבית קברות הוצבו אטרקציות: שלטי פ.נ. מפורטים שכוללים רכילויות; מתקני וידאו אישיים שמציגים את הקהל לז"ל ולהיפך; די.וי.די, שמראה את המקום ואת שוכניו ומספר מי היו ומה הם כעת; מאגרים של ד.נ.א. למקרה הצורך. אוטומטים משוכללים מכרו נרות-לדר של נשמה שמשמיעים קדיש וצידוק המחיר. אוטומטים אחרים מכרו פרחים, עם החזרה לאחר שימוש שמזכה בנקודות לפעם הבאה. היו גם אוטומטים של איסטרא בלגינא קישקיש קריא: שים שטר של נייר ותשמע קשקוש של אגורות בקופסת צדקה - וכבונוס, זה הציל אותך ממוות.

 

בבתי קברות האלה אפשר היה ללמוד על השוויון שבקיבוץ. מלכתחילה, כל המצבות היו שוות בכל. היו חלקות שבהן, כבימי קומונה א', כלכך הקפידו על שוויון ועל שיתוף, שכתבו על כולן אותו דבר: "זכרו לא ימוש מאתנו", די בכך. ולא ציינו שמות. מה לא זוכרים, אז למה הפרטים? ולא נאפשר רכוש פרטי, דווקא במקום כשכולם שווים אותו דבר! המתים יכלו לשכב איפה שרצו. בדרך כלל יחדיו. שלי שלך שלנו ולהיפך. בחלקת קומונה ב' לכל מצבה הקציבו אותו מספר של אותיות. התברר ששמות ארוכים יוצאים מקופחים. עברו להקצבת מלים, אבל יש מלים קצרות ויש ארוכות. החליטו על תקציב משוקלל, כלומר סך שקלים, שכלל גם משפט על צדיקות.

 

הנסיבות הקיבוציות הולידו תופעות שמחוץ לגדר ומחוץ לטבע. כך, בבית קברות אחד ראו התיירים קבר של נפטר אחד ואת שתי מצבותיו. האחת, ברוח השוויון, בתוך שורה וכשורה; האחרת, בואדי הסמוך. בבית קברות אחר מצויה מצבתו של חבר, שהיא אחת מתוך שלוש שלו, כל אחת בארץ אחרת. כולן שלו והוא אפילו לא באחת מהן. בקיבוץ שדה-חלם חשבו וויתרו על מצבות זכוכית, כי פחדו שלא כולם מכירים את הבדיחה.

 

התפתחות הענף המריצה יצירתיות ויזמות. הגדיל עשות אותו קיבוץ כלכך שכוח, עד שמלאך המוות לא שמע עליו (ומקרינים שם וידאו בנידון) ועוד לא מת בו איש. ביוזמת המועצה האזורית, הוקם שם בית עלמין ללא מתים: לכל חבר הוקצה תקציב והוא, לפי טעמו, בחר מקום ומצבה וכתובת.

 

בין אתרי-עלמין בארץ, זה שבמקומי צעד בראש. המונים צבאו על שעריו כדי להשתתף בחוויה מיוחדת באמת: המדריך המקומי הוא ז"ל ושלי שמו. סיפור ממקור ראשון. מסייע לידו המצבן האזורי, מרוקאי עם מבטא רוסי כבד. הם מרתקים את הבאים בסיפורים על העולם הזה והעולם הבא. מתי שלא תבואו, שם הם, לעולם. ותמיד רעננים כמו פעם.

 

אני יודע: מסיבות רבות, סיפורי בית קברות אינם משיבי נפש. משובבי נפש, כן. אולי. מה שסיפרתי, הכל אמת נצחית. ובבית העולם, כידוע, כל דקה היא נצח.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: