אדם ללא מחליף / אורי בית אור

אדם ללא מחליף

אורי בית אור - [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שנים רבות, בנה בוקי (במקור, בוק) ארונות קבורה. תחילה עשה זאת בשביל מי שמת אחרי שחי בכלשהו קיבוץ. שם משתדלים וגם שומרים על עבודה עצמית. חברים תבעו לשמור על העיקרון גם בבית הקברות.

איור מאת יעקב גוטרמן

הארונות הצליחו והמוניטין אילץ את היישוב לפתח את הענף. בוקי בנה ארונות לכל האזור, כולל אשכנזים. בהזדמנות זו, פיתח קו ייצור לארונות של קודש. כשלא היו מספיק ספרי תורה לארונות האלה, פתח בוקי קו לסת"ם. בהמשך, ייצר תפילין ומזוזות שגם תקועות וגם זזות; כאלה, שהצבע לא יורד כשהן מנושקות.

 

בשביל תפילין כמו שלו, צריך היה עור כשר. גיבורנו ייצר מגוון כשרות בג"צ, בד"צ, בה"צ, בו"צ", בז"צ. אם לא היו בולמים אותו, היה מארגן גם שירותי כניסה להריון ויציאה, כי זה מעלה ציפיות, מגוון את ההנאה ומגדיל מעגל הלקוחות. את הרעיון האחרון עמד לקרוא תש"מט (תשמישי מיטה), כי תשמישי קדושה הוא כבר ייצר.

 

לקוחותיו שבעו רצון ולא השמיעו אף תלונה, כשנקברו בקרנזול, בקונוס או בישיבה מזרחית. מלווים אהבו את הלוויותיו, אהבו לראות ארונות קבורה עליזים. לבחירת הלקוחות היו ארונות ג'פטו, מבצע סבתא, תיבת משה, תיבת נוח, כסא נוח ו"מקופלת". בוקי היה ראשון שייצר ארונות לשניים. "ארון הברית" קרא לו, כי רק זוגות הורשו להיקבר בו בין אם נישאו ובין אם התחתנו או רק נודעו. מאוחר יותר הסכים להכין ארונות לשלשות. הוא גם ריענן את מה שמסתתר מאחורי ת.נ.צ.ב.ה.ו. (תמיד נזכור: צרה בעולמה הייתה ותהיה). אפילו לשורה "נולד---- נפטר" העניק משמעות אחרת, כשהוסיף פסוק שניבא את העתיד, אפילו לגביו: "נולד... עד שנפטרו ממנו". מבריק הברק הזה. לאחרונה פתח ערוץ נוסף. למה לא ננצל את חדר אוכל השמם ונכין בו ארוחות הבראה וסעודה לאבלים? אמר ועשה. האבלים שמחו מאד. אחרכך ובהמשך, חברים שלא יודעים מה הם אומרים, הוסמכו להספיד - ולטוב. זה מבריא את הקיבוץ, כי על החיים דיברו הם רק סרה. חידושו האחרון הוא לערוך מסיבות וטקסי נישואין. הם מתחילים בבית העולם הבא ונמשכים בתענוגות העולם הזה. עושה רושם שזה יילך מצוין. אנשים אוהבים להעלות נפטרים על ראש שמחתם. שם קורא לערוץ זה: "מ-ז"ל טוב". לאחרונה, רבים התגלו כמתים לעשות חיים בכמו-הנ"ל.

 

אמש היה חמסין והכל נמאס. הטרנד נגמר, נשבר לאנשים לבקש מהקברנים לעצור רגע, כי לא גמרו לקרוא על הארון חרוזים, תחזיות, דו"חי-הוצאות, שמות של חשדודים, פסוקים ממרקס וממרכוזה, מנינט, מפאינה קירשנבאום ומאיילת השקד. בוקי לא התייחס ל"די" הזה. לא תש. עם שחר, קם ובנה ארונותיו בקצף מתגבר. השבוע חידש חידוש: ארונות לפי מידות טובות למי שייוולדו. "שיהיה במלאי", זו סיסמתו.

 

כעת אמת מרה: במלאת לו שש פעמים בר מצווה, נשבר אפילו לו. רצה לצאת לפנסיה, אבל אז עוד לא הייתה כזו. יכולת לצאת, אבל לא היה לאן להיכנס. בקיבוץ, חברים המשיכו לעבוד גם אחרי מותם. ככה זה בגנעדן קיבוצי כמו בקיבוצנו. חבר יקר אחד מת לחלוטין, אבל וועדת העבודה והמלאכה שכחה למחוק אותו מהתורנויות. בקושי עצרו את הסדרן מלהחיות את ז"ל לתורנות ערב בחדראוכל. המזכירות הסבירה לסדרן, שהתורן הז"ל לובש תכריכים וזה לא כלכך מתאים לכמותנו. יקלקל את התיאבון; ואחרכך, עוד נצטרך לקבור אותו מחדש. באותו קיבוץ, כלומר "קבוצה", תורנות קדושה כלכך, עד שבוקי תכנן לשלבה במפעל הארונות או בתשמישי-קדושה כמצרך יקר וכערך. דוגמה? מלווים יעשו תורנויות בגני הילדים, בשמירה וכד'.

 

בוקי רצה להעביר את המפעל לכלשהו, אבל התבייש להתפטר. בקבוצתנו, קראו לאלה "נפטרים". זה לא חסר לו. ידע שיש מי שחיים טוב, רק מלעשות ת'מוות למישהו אחר. וכמחליף חיפש מי שעם הומור. כידוע, אנשים מתקשים לצחוק. הלקוחות אבלים וחפופי-ראש. רק כשהארון יוצא לדרך, משוחחים בלחש, שהז"ל לא ישמע בכלל. אז, ה ם מחליפים דברי הבאי, כאילו לא די לכל אחד באלה ששלו. כמעט שלא ראה ז"לים שמזלזלים, שמחייכים. לא רצה לגרום להם עוד עגמה של נפש. התברר שאיש אינו רוצה במפעל חייו של בוקי. אם איש לא ירצה, הג'וב לא יאויש. ארונות שכירים? חו"ח! זו עבודה זרה, ניצול!! בלית ברירה המשיך לשאת בעול, אבל בלי לפגוע באבלים. ושלא יחשבו שאינו רוצה לקבור חברים. כך המשיך הוא והמשיך. ייאושו הלך והתגבש לסערת רוחות. אוטוטוטו, עד שריח שריפה התעלה מהמצב. כך כתב ביומנו הפרטי, שציווה לארכיון. הארכיבאי אמר שהוא לא מקבל צווים ושיש לו כבר די יומנים ולכן יזרוק אותו לקבר הקרוב.

 

בוקי טעה ובגדול. רבים רצו להחליפו. אהבו את המקצוע, את הריגוש, המתח, החוויה, אסירות תודה של כל המשתתפים באירוע. מישהו אמר שהוא מת על הג'וב הזה, כי זה המקום היחיד ביישובו, שאיש לא מתלונן ושמודים אפילו. בפירוש ראה מישהו שממלמל "מודה אני". כשהתברר ש"אין מחליף" אבד את ה-"אין" ובמקומו ננעץ ה-"יש", חזר בו בוקי. הוא עוד צעיר והוא לא כלב ולא יבוא יומו. מייד עשה מזבח מקורנן, שיהיה לו במה להיאחז. בתעשייה זו, קרני מזבח זה משהו ספיישל. הן מעלות קרניו אפילו של מי שלא נישא מעולם. לא, הוא לא יתפטר; ולא חסר לו, ליישוב, שבוק כמוהו ייקבר.

 

סיכום בינתיים: בוקי רוצה לגמור, לנוח, לשתוק - ואין למי לומר דבר. גם חברים שבקיבוץ רוצים שיגומלו. המוסדות לוחשים שדי. בוקי? שיתחלף. הקיבוץ אומר שזה ממש נדרש, אבל פוחדים להעלות נושא כזה והוא ירוד מאד. בוקי לא רוצה לרצות משה וככה אי אפשר לרצותו. חוץ מזה, כפי שהבנתם, אף אחד לא מדבר עם אף אחד, שאיש לא ייעלב. כולם יודעים שכמעט כולם דווקא רוצים, אבל בוקי קובר הכול בארונותיו. אבוד. כשלא רוצים לפגוע, ככה זה נמשך. כי לאנשים אכפת מאנשים, אנשים לא מדברים עם אנשים. בוקי לא יצא. איש לא נכנס. מחכים לתשבי. ארונו כבר כאן. זה מה שקורה כשזה קורה. בסוף ירד פתרון מהשמיים. "דאוס אקס מכינה". בוקי מת אחרי הארון האחרון. מת לבדו, שלא לפגוע. יבוא מי שיבוא מהמקום ויברך על שנפטר ושנפטרנו. קברוהו בשידה ישנה מהמזכירות, יחד עם ניירות שבה. נח על משכבו במגירות! על מצבתו כתוב שהמת היה ונשאר אומן רב תושיה. ומעתה, שעות הקבלה שלו יהיו 1600-1900 במקום קבורתם של ארונותיו.

 

היה, היה איש ללא תחליף. אף אחד שבמקומו לא יהיה במקומו. עצוב, אבל, חיים בינתיים. מסקנה: ארונות מתים לא מחייבים את המתים.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: