יער הקיבוצים / אודי פלד

 

יער הקיבוצים

אודי פלד - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

תמונת קרב מטושטשת. רחוב צר עם בתי אבן נמוכים. עשן. קול יריות - צרורות ובודדים.

איור מאת יעקב גוטרמן

מספר ערבים בגלביות ונשים בשמלות ארוכות עם תינוקות צמודים אל חזן פורצים מן הבתים ובורחים לסמטאות. ערבי משופם עם כאפיה ועקאל צולף מעל אחד הגגות. שני חיילים במדי חאקי, אחד עם רובה והשני עם מקלע "סטן" מגיחים לרחוב, רצים בשפיפה, עוצרים לפני אחד הבתים. חייל אחד תופש עמדת חיפוי מאחורי קיר אבנים. החייל השני פורץ בבעיטה את דלת העץ של הבית בצידו השני של הרחוב ונבלע בתוכו.

 

שאול שריר, כבן שבעים, חבר קיבוץ אושה, מגיע ל"יער הקיבוצים" (הרי מנשה) עם בעז, נכדו בן ה-12. הם מסיירים באתר ומתבוננים בשמות החרוטים בלוחות ההנצחה.

הנכד מראה לסבא שהשם יעקב כהן מופיע על הלוחות שלוש פעמים. "מה, האיש הזה מת שלוש פעמים?". יוסף מסביר בחיוך שהשם יעקב וגם שם המשפחה כהן הם מאוד שכיחים ובוודאי מדובר בשלושה אנשים ששמם זהה. "הנה יש גם שני משה לוי," מצביע הנכד. "כן, גם אלו שמות שכיחים," משיב הסב. "וגם שני עמיהוד דרורי". שאול מתבונן מקרוב בשתי השורות שעליהן מצביע הנכד "עמיהוד דרורי ... מעניין, זה דווקא שם נדיר למדי ..."

ליד שני ה"עמיהודים" מופיע שם קיבוצם. האחד מקיבוץ רמת-יוחנן שליד חיפה והשני מקיבוץ תלמים שבדרום.

 

השם הכפול נראה לשאול מוזר. במקרה יש לו ידיד בקיבוץ רמת-יוחנן והוא מחליט להתקשר אליו טלפונית ולבדוק במי מדובר. הידיד משיב שאין לו מושג מי זה עמיהוד דרורי והוא לא זוכר שהיה אדם כזה בקיבוץ. שאול מתעקש. הידיד נזכר שיש בקיבוץ חברה וותיקה שלפי זיכרון עמום ייתכן ששמה לפני נשואיה היה דרורי. הוא מזמין את שאול לבוא לבקרו, הרי כבר זמן רב לא התראו, ובאותה הזדמנות יוכלו לברר את העניין במזכירות הקיבוץ.

 

שאול מגיע לביקור אצל ידידו ברמת-יוחנן. ואכן, מתברר שבקיבוץ מתגוררת חיה, אחותו "הקטנה" של עמיהוד דרורי ז"ל.

 

חיה מספרת: עמיהוד התגייס לפלמ"ח בגיל 18. הוא השתתף בקרב בחיפה והוכרז כנעדר. לפני מספר שנים היא פנתה למזכירות הקיבוץ בבקשה להקים זכר לאחיה אשר בהיותו נער התגורר והתחנך בקיבוץ כ"ילד חוץ" ושאמו - אימם, שכבר נפטרה, גם היא הגיעה לקיבוץ בתחילת שנות החמישים. הקיבוץ נעתר לבקשה ותמונתו של עמיהוד אכן תלויה בחדר ההנצחה של הקיבוץ. כאשר התבקש הקיבוץ להעביר לוועדה המארגנת של יער הקיבוצים את שמות הנופלים מבני וחברי הקיבוץ, הועבר גם שמו של עמיהוד. חיה מציידת את שאול בהעתקי תמונות של עמיהוד כילד ואחר-כך נער, כולל תמונה אחת של עמיהוד וחברים בהכשרה של הפלמ"ח.

 

עתה פונה שאול, הסקרן הבלתי נלאה, לברר מיהו עמיהוד דרורי מקיבוץ תלמים שבדרום. הוא נוסע לקיבוץ ובהפניית מנהל הקהילה הצעיר נפגש עם שרה - האחראית על חדר ההנצחה של הקיבוץ. שרה מאשרת מייד שאכן שלחה לוועדה המארגנת של יער הקיבוצים את שמו של עמיהוד דרורי במסגרת רשימת הנופלים. עמיהוד היה בקיבוץ בשנים 1947-8 במסגרת הכשרה של הפלמ"ח. הוא התגלגל במלחמת השחרור לחטיבת כרמלי וכנראה נפל בפעולה בחיפה התחתית. על פי עדות של חבריו לכיתת הלוחמים, הוא פרץ לבדו לתוך בית ערבי וכנראה נהרג שם. גופתו לא נמצאה והוא הוכרז כנעדר. בתקופת ההכשרה בה שהה בקיבוץ הייתה לו חברה, ברוריה שמה, שהתחתנה עם אחד מבני הקיבוץ והיא מתגוררת בתלמים עד היום.

 

שרה נותנת לשאול העתק תמונה של עמיהוד עם חברים מתקופת ההכשרה בתלמים.

 

התמונה אינה זהה, אבל דומה מאוד לתמונה שקיבל שאול מחיה ברמת-יוחנן, נראה ששתי התמונות צולמו ממש זו אחר זו. עתה ברור לשאול מעבר לכל ספק שאכן מדובר באותו אדם, בעמיהוד אחד שהונצח על ידי שני קיבוצים, האחד בצפון והשני בדרום, ללא ידיעת האחד על פניית משנהו.

 

מצוייד בתמונה הולך שאול לפגוש את ברוריה, חברתו של עמיהוד מתקופת "ההכשרה" שמקבלת אותו בחדרה הקיבוצי הצנוע. ברוריה מאשרת את הסיפור הידוע. לשאלותיו של שאול היא מוסיפה שידוע לה שבמשך שנים רבות ניסו היחידות השונות לאיתור נעדרי המלחמות לאתר את עקבותיו של עמיהוד. בין השאר הם חקרו גברים ונשים ערביים שהתגוררו באותו זמן ברחוב שבו עמד הבית שעל פי העדויות אליו נכנס עמיהוד ובו נעלם. אלא שלא היה ממש את מי לתחקר שכן מרבית שוכני הרחוב ברחו כפליטים ללבנון או לירדן. היא יודעת שאחרי מלחמת ששת הימים נפתח התיק שוב והחוקרים איתרו ברמאללה אישה מבוגרת שהייתה בארבעים ושמונה נערה בערך בת גילו של עמיהוד, ושהתגוררה באותו הרחוב, אבל אותה אישה לא ידעה להוסיף פרטים שיסייעו בפענוח התעלומה.

 

שאול חוזר לרמת-יוחנן. הוא נפגש שוב עם האחות, חיה, ומבקש ממנה להוסיף לו פרטים. הוא לומד לדעת שמשפחת דרורי התגוררה לפני מלחמת השחרור בעיר התחתית בחיפה. בשנת 1952 עברה המשפחה להתגורר בקיבוץ רמת-יוחנן שאליו שלחה מספר שנים קודם לכן את הבן הבכור, עמיהוד, כילד חוץ. חיה כבר נולדה ברמת-יוחנן בשנת 1952. שנה אחרי לידתה התגרשו ההורים. האב עזב את הקיבוץ ואת הארץ והקשר עימו נותק. האם, עם התינוקת, נשארה בקיבוץ ונפטרה בשנת 1998. גורלו של האב לא ידוע. חיה ידעה תמיד על קיומו של אחיה הבכור - עמיהוד, שתמונתו הממוסגרת עמדה תמיד על המדף בחדר האורחים של הוריה ועתה היא עומדת על הכוננית שבדירתה. היא גם ידעה שאחיה הבכור נהרג בקרב בחיפה, אבל האם לא סיפרה לה הרבה. כשהאם עוד הייתה בחיים היה אחד מחבריו של עמיהוד, "זה שעומד מימין" בתמונה, בא מדי שנה ביום העצמאות לבקר אותה בקיבוץ. קראו לו חיים. את שם משפחתו היא אינה זוכרת.

 

שאול יוצא לחפש "עקבות" בבית הפלמ"ח. מעיון במסמכים הוא מצליח לעלות על חיים הכט,

הבחור שמצולם בתמונה מתקופת ההכשרה יחד עם עמיהוד. הוא מאתר אותו בבית אבות ברמת-אביב. חיים מאשר שהוא אכן האיש שבתמונה. הוא מאשר שהיה יחד עם עמיהוד באותה מחלקה והשתתף יחד איתו בפעולה בחיפה. היו למחלקה שני הרוגים ועמיהוד שהוכרז כנעדר. שאול מנסה לתחקר אותו מה בדיוק הוא יודע לגבי העלמו של עמיהוד, איפה היה הוא באותה שעה וכו', אבל חיים לא נראה נלהב לשתף פעולה. "את הכל כבר מסרתי בתחקיר שנערך מייד לאחר הפעולה וגם לשני צוותים שונים במדור לאיתור נעדרים".

 

שאול מחליט לנסות להתקדם עוד שלב. הוא מקבל אישור לבדוק בתיק של עמיהוד במחלקה לאיתור נעדרים במשרד הביטחון. הוא מגיע לארכיון של המחלקה בבניין עלוב בקריה בתל-אביב. תוך כדי עיון בתיק הוא מוצא דו"ח של אחד החוקרים לגבי פגישה שהחוקר ערך לאחר מלחמת ששת הימים ברמאללה עם ליילה חאלדי - האישה שהתגוררה ברחוב שבו לפי העדויות עמד הבית שאליו פרץ עמיהוד לפני שנעלם.

 

בתיאום עם הצבא והרשות הפלשתינאית מתקיימת הפגישה ברמאללה. ליילה, עתה בת למעלה משמונים שנה, פנים אצילות ונאות. עימה מתגורר בבית גם בנה, כבן שישים וחמש, מרצה באוניברסיטת ביר-זית, ערבי גאה ומיליטנטי המסתייג מן הביקור ורואה בשאול ובכל הישראלים כובשים וכו'. הוא משתתף בתחילת הפגישה אבל אח"כ חוזר זועף לעבודתו בחדר אחר בבית.

 

בתחילה ליילה מסוייגת מאוד. היא מאשרת שהתגוררה באותו רחוב. שאול מראה לה את התמונות של עמיהוד. לתדהמתו משפילה ליילה את עיניה ונראה שהיא נרגשת מאוד.

 

ליילה מספרת לשאול שהיא הכירה את עמיהוד עוד מילדות. משפחותיהם התגוררו באותו רחוב. בשנים של לפני מלחמת השחרור שררו יחסי שכנות טובים בין המשפחות, היהודית והערבית. הילדים למדו לדבר בשתי השפות והיו משחקים ביחד. אמו של עמיהוד התיידדה עם אימה של ליילה והייתה באה לבקר אותם לפעמים יחד עם עמיהוד. האמהות דיברו ובישלו ושני הילדים היו משחקים. אחר-כך עמיהוד נעלם. היא שמעה שבגלל קשיי פרנסה שלחו אותו הוריו לקיבוץ. בגיל שבע-עשרה התחתנה ליילה בלחץ של אביה עם גבר שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה. אחרי אותו יום שבו נערך הקרב ברחוב היא ברחה יחד עם בעלה ותינוקם לרמאללה. הבעל נפטר כבר לפני עשרים שנה.

 

שאול מנסה לחקור אותה לגבי אותו יום שבו נערך הקרב ברחוב אבל ליילה מתעטפת בשתיקה. היא אומרת שאינה זוכרת דבר אבל שאול חש שיש עוד דבר-מה שהיא לא מגלה לו.

 

שאול נוסע לחיפה. מגיע לרחוב המדובר. מרבית הבתים ברחוב כבר נהרסו אבל עדיין עומדים בו מספר בתי אבן ישנים. שאול עובר מבית לבית. באחד הבתים הישנים מתגוררת משפחה ערבית. בעלי הבית, ערביה זקנה ובעלה, מכניסים את שאול לביתם. שאול מספר להם שהוא חוקר אירוע שהיה במקום בארבעים ושמונה. הבעל והאישה אומרים שהם מכירים את הסיפור וכבר נשאלו לגביו בעבר על ידי חוקרים של יחידת איתור הנעדרים במשרד הביטחון. הבעל אומר שבשעתו, כאשר נחקר בנושא, הוא הראה לחוקרים את הבית שאליו נכנס "החייל היהודי" שנעלם, שהוא ממש הבית השכן לביתם. שאול רוצה לראות את הבית אבל הזקן אומר שבינתיים הבית המדובר נהרס ועל המגרש נבנה בית משרדים.

 

שאול שואל את הזקן אם הוא יודע מי התגוררו בארבעים ושמונה בבית השכן ומה עלה בגורלם. הזקן אומר שהוא יודע שהאנשים שהתגוררו באותו בית ברחו למחרת יום הקרב. הוא לא יודע לאן. שואל שאול אם היו לדיירי הבית השכן ילדים. הזקן מאשר שהיו ילדים קטנים וגם בת גדולה שכבר הייתה נשואה. שאול שואל מה היה שמה של הבת הנשואה. ליילה - משיב הזקן, אביה חיתן אותה נגד רצונה ורצון אימה עם אדם מבוגר. הוא זוכר שכבר נולד להם תינוק ולדעתו גם הם ברחו באותו יום.

 

חשדו של שאול שליילה לא סיפרה לו את כל הידוע לה מתגבר. הוא מחליט לחזור ולפגוש אותה שוב ברמאללה.

 

כשהוא מגיע, ליילה לא נמצאת בבית. נמצא הבן שמנהל עם שאול ויכוח מנומס אך נוקב וכאוב בעניין פליטי ארבעים-ושמונה, הכיבוש, ותשוקתו העזה לשוב ולראות את מקום הולדתה של אמו בחיפה.

 

ליילה חוזרת מהשוק. הבן יוצא מן הבית לענייניו.

 

ליילה מקצצת ירקות על השיש, שאול מספר לה על הביקור שלו ברחוב נעוריה בחיפה. מספר שהוא דיבר עם השכנים שסיפרו לו כיצד הכריח אותה אביה להינשא בניגוד לרצונה לאדם המבוגר ... אומר לה שהוא מרגיש שהיא יודעת עוד משהו לגבי עמיהוד שהיא לא מספרת לו. שהוא חושב שהיא ראתה אותו, אולי אפילו פגשה בו, גם אחרי שהוא עבר לקיבוץ.

 

ליילה מודה שאולי באמת ראתה את עמיהוד מספר פעמים אחרי שעבר לקיבוץ, כאשר בא לבקר את הוריו. שאול חש שזה לא הכל וממשיך ללחוץ .... "אנחנו כולנו כבר אנשים זקנים, אני מרגיש שאת יודעת משהו, משהו לגבי מה שקרה עם עמיהוד, משהו שקשור בהעלמו, לא נשארו לנו הרבה שנים ... אסור שמה שאת יודעת ילך לקבר...".

 

לבסוף ליילה נשברת. היא מתיישבת ליד שאול ובקול שקט ועצור מספרת ... לראשונה בחייה, את סיפורה.

 

כן. עוד לפני שעבר עמיהוד לקיבוץ, בפגישות שהיו להם בבית אימה, ניצתה אהבה בין שני הילדים, היהודי והערביה. גם בתקופה שהוא היה בקיבוץ, כשהיה בא לבקר לפעמים את הוריו, היה עמיהוד מפציר באימו ליזום ביקור אצל השכנים ושניהם, עמיהוד וליילה, עכשיו כבר נער ונערה, היו נפגשים. אחר-כך התחתנה ליילה בנישואין כפויים ויצאה מבית אימה. אחרי שעמיהוד עזב את קיבוץ רמת-יוחנן ועבר לקיבוץ אחר בדרום הוא הגיע לביקור מספר פעמים. הוא בא לבקר את אימה של ליילה, עכשיו גם לבדו. ליילה כבר הייתה נשואה אבל היא שכנעה את אימה - למרות פחדיה - לאפשר לשני האוהבים להיפגש בסתר בביתה של האם. ככה זה נמשך בערך שנה, בתדירות של פעם בחודש - חודשיים, עד שפרצה המלחמה.

 

שאול שואל את ליילה שוב מה היא יודעת לגבי אותו יום ... לאחר שתיקה ארוכה מספרת לו ליילה מה שסיפרה לה אימה.

 

באותו יום גורלי, כשהתחילו היריות, הסתגרו כולם בבתים. אימה של ליילה ישבה בבית לבדה, הבעל לא היה בבית. לפתע נפרצה הדלת ולחדר פרץ עמיהוד, לבוש בבגדי חאקי של חייל, עם רובה. הוא היה מאוד נרגש ונסער ואמר שבא לחפש אותה ואת ליילה ושהוא רוצה להעביר אותן למקום מבטחים כי המקום הזה מאוד מסוכן. האם אמרה שליילה נמצאת בבית בעלה ושהוא לא יעיז לנסות לגשת לשם כי היא יודעת שלבעל יש רובה בבית והוא יהרוג אותו. האם אמרה שהיא מוכנה לרוץ ולנסות להביא את ליילה ואת התינוק בתירוץ שהבית שלה מוגן יותר. עמיהוד אמר שהוא יחכה בבית. האם חששה שבעלה עלול פתאום לחזור וגם שכנים עלולים להיכנס לבית על מנת לחפש מחסה כי הבית בנוי מאבן, ואם הם ימצאו חייל יהודי בבית הם יהרגו אותו וגם אותה. היא נתנה לעמיהוד גלביה שחורה וכאפיה שילבש, והורתה לו שאם יגיעו אנשים - שיגיד שהוא קרוב משפחה. עמיהוד לובש את הגלביה על בגדיו ואת הכאפיה. האם יוצאת מן הבית. אחרי רבע שעה האם חוזרת עם ליילה והתינוק - אבל הן מוצאות את הבית ריק, עמיהוד לא נמצא שם ... זה מה שהיא, ליילה, יודעת. כל השנים חשבה שאהובה התחרט או אולי לא היה יכול להמתין יותר. רק אחרי מלחמת ששת הימים ב-1969, כשבאו ממחלקת הנעדרים לחפש אותה, שמעה לראשונה שבאותו יום הפך עמיהוד לנעדר.

 

שאול מחליט להיפגש שוב עם חברו של עמיהוד להכשרה ולמחלקה - חיים הכט. הוא תוהה אם חיים ידע שהבית אליו פרץ עמיהוד היה ביתה של משפחה ערביה שאותה הכיר בילדותו. שהוא התאהב בערביה, ביתם של שכניו. לא סביר שעמיהוד לא אמר על כך מילה לידידו חיים, ומאידך, חיים לא סיפר על כך דבר, לא בעדותו לחוקרי היחידה וגם לא בפגישתו עם שאול.

 

שאול נפגש עם חיים בבית האבות. חיים, כדרכו, מסוגר, זעוף ושותק. שאול מספר לו כל מה ששמע מליילה. שואל את חיים אם ידע שהרחוב בו הייתה הפעולה היה הרחוב שבו נולד עמיהוד, אם עמיהוד סיפר לו אי פעם על ילדותו, אם אמר לו באותו יום שהוא נכנס לאותו בית על מנת לחלץ ממנו את המשפחה של שכני ילדותו, של אהובתו. שזה לא נראה סביר שלא יאמר לידידו דבר על כך ... ושהגיע הזמן לחשוף סוף-סוף את אמת.

 

חיים נאנח עמוקות, משפיל את מבטו ובקול שקט ומדוד מספר את סיפורו.

 

הוא אכן היה ידיד קרוב של עמיהוד שאף סיפר לו על ילדותו בעיר התחתית בחיפה. באחד מלילות השמירה הוא גם סיפר לו על האהבה האסורה בינו ובין האישה הערבייה ליילה ועל פגישותיהם החשאיות בבית אימה. ביום הפעולה בעיר התחתית בחיפה, שיכנע עמיהוד את ידידו לרוץ יחד איתו לבית אימה של אהובתו על מנת לחלץ את משפחת שכניו לשעבר ולהעבירם למקום מבטחים. "זה ייקח פחות מחמש דקות". היה שם בלגן גדול בין הסמטאות ושני הלוחמים לא התקשו להיפרד מן המחלקה לצורך "משימתם" הפרטית. הם הגיעו לבית. חיים נשאר לחפות בחוץ, מאחורי קיר אבנים בצידו השני של הרחוב, ועמיהוד פרץ לתוך הבית. אחרי דקה או שתיים ראה חיים אישה ערבייה יוצאת מן הבית ורצה לסמטה הסמוכה. אחרי עוד כעשר דקות היריות מכל הצדדים התרבו. סבלנותו של חיים פקעה. הוא התחיל לצעוק לעמיהוד בשמו ולקרוא לו שיצא כי הם חייבים לעזוב את המקום ולחזור למחלקה. אחרי עוד דקה או שתיים פרץ לפתע מן הבית ערבי בגלביה שחורה וכאפיה, עם רובה ביד, והתחיל להסתער בריצה משוגעת לעברו של חיים. חיים נבהל הרים את רובהו וירה. הערבי רץ עוד מספר צעדים, נפל ממש לרגליו של חיים וצעק "חיים! למה ירית! זה אני ... עמיהוד".

 

לחרדתו הבחין חיים ש"הערבי" השוכב לרגליו וסילון דם אדיר פורץ מחזהו הוא חברו הטוב. הוא גחן אליו אבל לא היה ניתן לעשות דבר. בכוחותיו האחרונים שלף עמיהוד הגוסס תמונה מכיס חולצתו וביד מוכתמת בדם הושיט אותה לחיים. זו הייתה תמונת סטודיו מרוטשת הייטב של תינוק שמנמן וחייכן השוכב על מחצלת רקומה.

 

"ואז, מה עשית?" שואל שאול. "מה עשיתי?" בוהה בו חיים, "מה עשיתי, מה יכולתי לעשות? ברחתי משם כל עוד רוחי בי ואת כל הסיפור, וגם את עמיהוד, קברתי עמוק-עמוק בליבי ... עד היום. אלמלא באת אתה, ואלמלא הייתי אני כבר זקן וחולה וימי ספורים ... היה הסיפור יורד עימי אל הקבר."

 

"ותמונת התינוק?" "את התמונה אני שומר עד היום, היא נמצאת במגירה, בתוך הספר ... אתה יכול לקחת אותה ... הרווחת אותה ביושר."

 

שאול חוזר בפעם האחרונה לרמאללה. הפעם הוא עשה סידורים מיוחדים דרך משרד הביטחון ויחידת הקישור לרשות הפלשתינאית, והשיג רישיון לליילה ולבן להיכנס יחד איתו לביקור בן יום אחד בישראל.

 

שאול מודיע טלפונית לליילה ולבן שהוא קיבל רישיון מיוחד להגשים את בקשתו של הבן לבקר בחיפה. הוא אוסף אותם ליד מחסום קלנדיה. הם נוסעים דרך כביש שש לאורך חומת ההפרדה. בחיפה הם מגיעים לרחוב ולמקום שבו עמד בית הוריה של ליילה והיום בנוי עליו בית משרדים. הם דופקים על דלתם של השכנים. פגישה נרגשת בין ליילה והזקנה שהכירה את הוריה ואותה

בילדותה ונעוריה.

 

הם נפרדים וחוזרים למכונית של שאול.

 

שאול אומר שבדרך חזרה הוא רוצה להראות להם עוד מקום אחד. הוא לא מפרט והם לא שואלים. הוא מוביל אותם דרך משמר העמק ליער הקיבוצים.

 

מגיעים ליער הקיבוצים. שאול מחנה את הרכב. השלושה יוצאים. לליילה ולבן אין מושג לאן שאול הביא אותם. הם מתחילים לסייר רגלית. שאול לוקח אותם למגדל האנדרטא. הם מתבוננים בנוף. שאול מסביר להם את מהות האתר: "יער הקיבוצים" ובליבו האנדרטא לזכר בני וחברי הקיבוצים חללי המלחמות ופעולות האיבה. ליילה לא מגיבה. הבן כועס על שאול, מתריס: "בשביל מה הבאת אותנו לכאן?" ואומר שהוא לא רוצה להיות במקום הזה ... שהוא דורש להמשיך מייד בנסיעה לרמאללה ...

 

שאול אומר שהוא רוצה להראות להם רק עוד דבר אחד. הוא לוקח אותם אל קיר הבטון עם שמות הנופלים. הוא מעביר את כף ידו על האותיות החרוטות באבן ונעצר על השם "עמיהוד דרורי". הוא מבטא את השם בקול: "עמיהוד דרורי". הוא מביט בליילה, ליילה מכסה את פניה בשתי כפות ידיה. הבן מביט במחזה בתמיהה ומבוכה.

 

שאול שולף מכיס חולצתו את תמונת התינוק, הוא מסיר בעדינות את כפות ידיה של ליילה מעל עינייה הדומעות ומראה לה את התמונה. ליילה מחווירה ומפיה נפלטת צווחה חנוקה. "מי התינוק הזה?" תובע לדעת הבן בקול שמהולים בו כעס וסקרנות. ליילה מחבקת את הבן וקוברת את ראשה בחזהו. גופה רוטט.

 

הבן מסתכל בשאול בעיניים רושפות מעל כתפיה הרוטטות של סבתו. "מי התינוק הזה?" הוא צועק שוב, והפעם בזעם ובנימת איום. "התינוק הזה נולד בשנת אלף תשע ארבעים ושבע ברחוב ... בחיפה התחתית" משיב שאול בשקט ומושיט לנכד את התמונה, "בהיותו תינוק ברחו הוריו יחד איתו לרמאללה. התינוק הזה הוא בנה של האישה שמתייפחת עכשיו על חזך".

 

"אתה רוצה לומר לי שהתמונה הזו היא שלי?" שואל הבן בחוסר אמון, "ואיך הגיעה התמונה לידיך?"

 

שאול שולף את התמונה של עמיהוד והחברים מן ההכשרה. "יש עוד תמונה אחת שאני רוצה לתת לך ... האיש שאתה רואה בתמונה, עומד בצד שמאל עם הרובה, נהרג במלחמת השחרור בקרב שהתחולל ברחוב שבו נולדה אמך ... הנה השם שלו חרוט כאן על המצבה: עמיהוד דרורי. לפני הרבה עשרות שנים הוא התגורר עם הוריו בבית שעמד מול הבית שבו התגוררו הוריה של אמך, הוא ואמך, ליילה, הכירו זה את זה מילדות וגם אהבו זה את זה - והוא האבא  של התינוק שבתמונה, האבא שלך."

 

"המצלמה" מתרחקת ומתרוממת, מביטה מ"מעוף הציפור" על יער הקיבוצים, על האנדרטה, על האם ובנה העומדים חבוקים ושאול העומד לידם וידו עדיין מושטת ואוחזת בתמונה. הדמויות הולכות וקטנות עד שהן נטמעות בנוף מיטשטשות ונעלמות.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: