במו ידינו / צביקה דרור

 

במו ידינו

צביקה דרור - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

באביב 1949, נערך ברוב-עם טקס ההיאחזות בקרקע של "קיבוץ דרור ע"ש לוחמי הגטאות".

איור מאת יעקב גוטרמן

ליל הסדר, 19 באפריל 1943, היה "יום אביב הדור-נאה, השמש השפיעה רוב אורה על כל קרן זווית בגטו וארשה השרוי באפלה... והטבע מעורר תשוקה עזה לחיים, לחיותם" - כתב טוביה בוז'יקובסקי בספרו "בין קירות נופלים" - "ופלוגות הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) נקראו להתייצב בעמדותיהם".

 

שש שנים לאחר מכן, ישב הגח"לניק יצחק שטרנברג, במשלט סמוך למודיעין. את ספרו "בזהות אחרת" סיים בשורות הבאות: "שעות ארוכות של שמירה בלילות. הרובה בידי. מחשבותיי מפליגות אל העתיד ואל העבר ומהרהר: כה רבים, ואחי מוסיק בתוכם, השתוקקו לזה, ולא זכו. ואני כאן, שלם עם עצמי... מעבר למשלט משתרע שדה מוקשים. מכיוון שרגל אדם אינה דורכת בו, עולים ופורחים בו באביב הזה מרבדי כלניות באדום עז".

 

לכל אביב צבעים משלו. שמועה עברה בארץ: נדרכו חיילי גח"ל; חברים בקיבוצים נרשמו להסעה; ותיקי "החלוץ" ו"דרור" גיהצו חולצות לבנות; לוחמים חברי הקיבוץ, לאחר שבקשתם לחופשה מיוחדת סורבה, פתחו בשביתת רעב - המרד הראשון ב"גולני" - שוחררו והגיעו; בוולדהיים, האתר הארעי של הקיבוץ, הצטחצחו; חלוצי המתיישבים ב"סמריה" שבגליל המערבי, שמזה כמה חודשים התנחלו בהריסות הבסיס הבריטי, היו כחולמים; הנהגת הקיבוץ המאוחד זקפה ראש: "ראו, כאלה הם החניכים שלנו". ב"קול ישראל" התעקשה לאה פורת, בכירת הקריינים, להיות זו שתעביר בשידור חי את הטקס. כי לא מילתא זוטרתא היא, בעיצומו של אביב 1949, בחול המועד פסח, ייערך בגליל המערבי ברוב עם טקס ההיאחזות בקרקע של "קיבוץ דרור ע"ש לוחמי הגטאות".

 

ואילו תושבי המדינה התרגשו משום שראו בו סמל, שהרי מדובר בישוב שיהיה עדות למורשת השואה והמרד. קיבוץ, שחותם תולדות עם ישראל בדורות האחרונים חתום בו, אף שלא הכול הבינו כך את חברותם בו.

 

קיבוץ הוא חבריו. סיפורם הוא סיפורו. בניית קיבוץ היא בראש וראשונה עבודה, שנים של יחד ושותפות בעשייה. צביה מהמורדים בגטו וארשה הפכה לולנית, ואברהם שורד מהפורט השביעי בקובנה עשה פרדס, ומשה, בוגר "החלוץ", טיפח משתלת גפנים, ומרים שעברה את שטוטהוף והעפילה ב"וג'ווד" עבדה בחקלאות, והנער מאירק'ה, שתמונת אביו העולה באש בגטו אינה משה מזיכרונו הפך ליוגב ומדריך במשרד החקלאות, ויצחק, פליט שהתנדב לצבא האדום ונפצע בקרב על ברלין מילא במשך השנים כל תפקיד אפשרי, ונערות שלימודיהם נקטעו ביסודי הפכו למטפלות, לגננות ולמורות, ובחורות שניצלו במסתרי מחפורות מילאו את כל חובות סידור העבודה ויתומים הקימו משפחות.

 

בנו בתי מגורים ומבני ציבור. בהתמדה שיפרו את מראה החצר. החבר'ה האלה, שפעילי עליה ב' קראו להם "צל"לניקים" (צל"ל - צריך לדעת להסתדר), אכן ידעו להתמודד בהצלחה עם ניהול משק, העשרת חיי החברה ולילדיהם העניקו בכל הלב. ככל שיכלו החזיקו בית ספר עם י"ב כיתות. החיסכון היה חלק מתבונת ההתנהלות. הוקמו וטופחו מערכות בריאות, רווחה וערבות הדדית. ניר, רופא-תושב כתב: "אם נגזר על אדם לחלות - מוטב לו שיעשה זאת בלוחמי הגטאות". "אין כ'לוחמי' לארח," הוסיף שנר.

 

כשם שהחברה, ככל חברה אחרת, ידעה רגעי נחת, כך ידעה רגעי ריב ודם רע. מסתובבים בחצר שניים-שלושה צרובי עלבון, הם טוענים כי מרפקו אותם החוצה מענף או מתפקיד, שלא בצדק. בוויכוחים והבירורים על שינויים היו חברים שדיברו "שמאל" למרות שהם חיים ב"ימין".

 

בשגרת הימים - ויש שאמרו: בשעמום השגרה - נשזרו בנקודות ציון מיוחדות רגעי השראה, שהעניקו כוח לגבור על השגרה. ככל שעלה מניין השנים של היישוב ונשתנה הרכבו, הלכו ופחתו, אך לא אפסו, רגעים של רוחניות שהיחד מעניק מפקידה לפקידה.

 

לוחמי הגטאות היה יישוב שחייו התנהלו תדיר תוך שינויים. במלאת חמישים נאספה בספר רשימה ארוכה עד מאוד, של ענפים, מוסדות, ציודים ואירועים ש"היו ואינם עוד". כל כישלון וסיבותיו - שינויים בדרישות השוק, ניהול כושל, מחסור בכוח עבודה, ציוד שעבר זמנו פינה מקומו לטכנולוגיה חדישה. לפני כל קיבוץ אחר עבר מחסן הבגדים ל"תקציב אישי". כדי לא לתת לפרי לנשור מן העצים או ליבול להירקב בשדה, הופר מפעם לפעם האיסור על עבודה שכירה. תופעת ה"ראיס" המעביד ילדים ונשים, נהייתה חלק מנוף שטחי השלחין. במקום תור לספר, שבא מנהריה, הורשו חברות להזדכות בתקציב האישי לאחר שהגישו קבלה ממספרה עירונית. כשהתברר כי התור לנסיעות לחו"ל אינו יכול להסתגל למציאות החיים של החברים, הוא הופרט.

 

החתירה המתמדת לשינוי תחילתה בשנים הראשונות. הרבה קודם שבכל בית נמצא מחשב, העדיפו אצלנו על ה"גזור" ו"הדבק" את "התאמה אישית". מספר אמהות, עדיין צעירות, קמו וחיברו עצומה הקוראת להעביר את הילדים ללינה משפחתית. היו שהזדעקו נגד ה"לא-קיבוציות" הזו, היו שהתדיינו ושאלו "מה התנועה אומרת על זה?". עם זאת, טור החותמים כבר החל לקבל משמעות. ואז פרצה מלחמת "קדש". העניין ירד מסדר היום עם כי המשיך לקנן בלבבות.

 

כשלהורים ולילדים נמאס מהלינה המשותפת החל המעבר ללינה משפחתית בצורה ספונטנית, הדיונים וההחלטות נעשו אחרי המעשה. ה"חדרים" הפכו למשקי בית המאובזרים במיטב. וכך נמשך המסע מהקיבוציות היתרה אל ההפרטה ועמה פער ההכנסות בין החברים, מה-גם שאצלנו אין שום הגבלה בפערי ההכנסה (והתנועה בכלל לא התערבה). במהרה התברר, שההפרטה איננה רק עניין כלכלי-תקציבי, היא מחלחלת להתנהגות בתחומי החיים האחרים.

 

עתה, החלו "החישוקים החברתיים" להיהפך לדידם של רוב החברים ל"אזיקים". רוחות "השינויים" הואצו. ואז צעד לוחמי הגטאות צעד אחד לפני הקיבוצים האחרים: לא הסתפק בהפרטה ובשכר דיפרנציאלי וכל המשתמע מהם, הוא העמיד למכירה את הפנינה שבכתר, שנבנתה בתבונת מתכננים, את "טבעול". אין פלא שבשוק החופשי קפצו על המציאה, מפעל כל כך מצליח. הביאו לאספות - שנמלאו בחברים לאחר שהיו מדוללות כמעט עד אפס - עורכי דין, רואי חשבונות, מומחים לשיווק ושאר יועצים, הללו הציגו מצגות והסבירו במילים, שספק אם כל החברים הבינו פשרם, זולת זאת כי "כדאי למכור" והתמורה לחברים תהא בנכסים אישיים בקנה מידה שלא נודע כמותו בתנועה הקיבוצית. עם זאת, הובטח כי מערכות חיוניות אחדות תשארנה לפעול, אמנם בעצימות פחותה, ברשות הכלל.

 

ועל כל אלו הצבענו במו ידינו. ומכרנו. כמנהג השוק, המכירה הינה תהליך, התמורה היחסית תעבור לידי החברים עד שנת 2013. אל תאריכי ה"תחנות בדרכו של הקיבוץ" התקדש תאריך נוסף. ולנקודת ציון זאת, יגיעו החברים כשהיתרה שאמתחתם מלאה לפי התוצאות הדיפרנציאליות - למי יותר ולמי פחות, אך ימשיכו לגור דלת ליד דלת, מה-גם שבלוחמי הגטאות אין הגבלה בפער הדיפרנציאלי בהכנסות (והתנועה כלל לא התערבה). אף שעדיין לא הסתיים תהליך השיוך כל חבר כבר מכיר את גבולותיו ויודע מה יוריש לבניו בדלא ניידי ובניידי.

 

לוחמי הגטאות דילג מעידן לעידן. הוא הפך לסוג של קהילה, אמנם עם ערבות הדדית ברמה גבוהה יותר מאשר בישוב "פרטי". אף שחוויית העשייה ביחד פחתה, ובכמה שטחים נעלמה לחלוטין, החברים ממלאים, בהתאמה אישית, את שעות הפנאי ואת צרכי התרבות ומי אפילו את צרכיו הרוחניים, איש כמידתו ובעיתוי המתאים לו. התוועדויות של חברים הפכה מקרית. לטובה יצויין מוסד תרבותי אחד הממשיך להתקיים בדרך קבע - מי שהחלו כנערות תיכון והיום כולן סבתות, מזמרות ב"קולית". נוהגי אבלות וההנצחה, שבגינם נאמר שב"לוחמי" יודעים להיפרד מכל חבר בכבוד ולהנציח את זכרו "כראוי לאדם שחי בתוכנו", הופרטו. לבד מההלוויה הפכה ההנצחה לעניין משפחתי. והכול יודעים כי גם אופיין של המשפחות הוא דיפרנציאלי - יש שיכולות יותר ויש היכולות פחות.

 

למען הסר ספק. עתה, חמש שנים לאחר השינויים, לו נערך משאל שביעות רצון הוא יצביע על דרגה גבוהה של "כי טוב" מהסידורים החדשים ומהרגשת החופש להחליט בעצמך על עצמך.

מפיק האירוע המרכזי לציון שישים שנים לקיום הקיבוץ שאל את חבורת המייסדים שישבה כסדנא, "האם מה שחלמתם עליו בטקס העלייה על הקרקע מתגשם?" התגובות בבסיס היו: מה חשוב על מה חלמנו בעלומינו, העיקר שהיום אנו חיים בטוב, בלי המגבלות עד עלבון שליוו את חיינו, והעיקר - ביכולתנו להעניק לילדינו הרבה טוב.

 

בישורת האחרונה של חייהם, בשעות שאינם מתייסרים בפגעי זקנתם, יושבים קשישים וישישים ומשיחים. עיקר שיחותיהם הומרו מנושאים של אידיאולוגיה לעיסוק בפרמצבטיקה. והם אומרים בלבם כי למרות המכאובים, הטעויות והאכזבות, היה טעם לחייהם. הרי במקום הזה חיו בני אדם החל מתקופות קדומות ועד לאלו העות'מנית והמנדטורית. ועליהם הוסיפו רובד נוסף, רובד ציוני - ישוב של יהודים ששרדו מן "הדליקה ההיא" ובלבו בית העדות. ויחד הוסיפו למפת הארץ ישוב חי.

 

יהיה זה ישוב, שבעורקיו יזרמו - ויש המאמינים כי יותר, ויש המאמינים כי פחות - נצנוצים מהרובד הקודם, רובד שהיה קיבוץ, שיצא לשנות את פני העולם ואת דמותו של האדם היהודי. ישוב שאורחות חייו היו של עשייה ביחד, שהיה טעון בערכים של שוויון ושל סולידריות חברתית מלאה, ישוב שבו ניסו חבריו לראות זה בזה שותפים לעשייה ולדרך-חיים. ואולי בצאת השנים, בני הדורות הבאים, יחזרו לחוש בחסרון שביש וישנסו להשיב עטרת ליושנה, אם בכלל הדבר יהיה עוד אפשרי.

 

מי יכול לדעת?

 

הרגע המשמעותי ביותר שקרה לי בשישים השנים האלה, היה כאשר בפברואר 1984, אחרי חמש שנים של עבודה משותפת, עמדתי במועדון, ליד ערמה גדולה של ספרים, ארבעה כרכים בעטיפה כחולה של "דפי עדות - 96 חברים מלוחמי הגטאות מספרים" וחילקתי אותם לחברים, גיבורי הספר. הם ניגשו אליי אחד אחד, הושטתי להם את הספר והבטתי בעיניהם, ראיתי בהן את השעות והימים בהם ישבו מולי וחצבו מתוך עצמם את סיפורם מהשנים הנוראות ההן, כל אדם וסיפורו ואין אחד דומה לשני. נזכרתי בדיבורם המהוסס, בדמעות, בנחישות לדייק לומר אמת, בשתיקות, בזעקות המתמלטות. רובם סיפרו את סיפורם לראשונה. מהם שהתקשו להתבטא, מהם שלחשו, מהם שקמו באמצע לצאת להיות עם עצמם ולנשום נשימות עמוקות. לא ראיינתי אותם, ניהלנו בינינו שיחת חברים. ומשיחות אלה, של יהודי היום יום, נארגה הסגה של הדור האחרון של יהודי פולין וליטא. ואני האזנתי ורשמתי.

 

ועכשיו הם עוברים לידי. לא עמד לי כוחי לחבק אותם, אבל נעמי, הצעירה מכולם, יתומה בת שלוש הייתה במסתור בקובנה, כששאלה את דודתה אם יש אלוהים. היא נטלה לידיה את הספרים ונשקה לי. ועצב כבד עמד בחלל, עצב של אבל, עצב על ילדות אבודה, כאב על חלומות נעורים שנקרעו, יסורים על פרידות קורעות לב מאמא אבא אח ואחות, מרגעי השפלה והרעב, ומחנות המוות ומצוקות הפליטות. אחי אלה היו הקרובים יותר מכל בני עמנו האחרים אל ששת המיליונים. ואני שמעתי ורשמתי.

 

וחי אנוכי בתוכם ורואה אותם בשעות היום, כיצד בכוחות ספונים בנו בתים, הקימו משפחות שלושה וארבעה דורות, כיצד חגגו חגים וכיצד שירתו במילואים, כיצד נוצרים את מורשת השואה ובו זמנית לרגעים משליכים מעליהם את זכרה, כי אחרת קשה לחיות. אבל ישנם גם הלילות, הלילות של הקושמר, כפי שכינה אותם יצחק צוקרמן, שהרי מי שחווה את השנים ההן, הן תמיד איתו. זכר מתמיד לחורבן.

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: