הכנות לשמחות במאמץ משותף / צביקה דרור

 

הכנות לשמחות במאמץ משותף

צביקה דרור - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פרק ט' מתוך ספר בכתובים: תולדות המקום בסיפורים"

איור מאת יעקב גוטרמן

בשנת שבעים וחמש של המאה הקודמת רבו השמחות בקיבוץ: ארבע עשר חתונות, בר מצווה ציבורי, חג מחזור, כל החגים נחגגו בצוותא ובנוסף, מסיבות שאורגנו על ידי ועדת התרבות. כל המעמסה של הכנת השמחות הוטלה על כתפיהן של עובדות המטבח המועטות שנעזרו בהתנדבותם (תורנות, קראו לזה) של הרבים. היו אלה שנות חיי היחד הברוכים.

 

ההכנות המשותפות, ששמץ חגיגיות עמן, עטפה את העושים במלאכה. היו שחזרו בכך לחוות את בית אבא-אימא מימי הילדות הרחוקים. שם, כשחתונה הייתה בעיירה, או בקהילה כולם נטלו חלק בהכנות. אולי יותר מהטקס, העיקר היה בהכנות. והכנות פירושן היה בישולים בסירים ובמחבתות ועריכת השולחנות, אצל מי - בעיקר הבישולים ואצל מי - בעיקר ההגשה. ובישולים, כידוע, מתחילים מהשוק, עוברים ומחפשים "חומרי גלם" משובחים. והולכים אצל השוחט ובאים אל האטליז ונשים לשות בצקים ומתחרות זו בזו ברידוד אם ללוקשן ואם למרק או לקוגל לקינוח. ואת סוד הבצק לקרפלאך הנמלאים בתפוחי אדמה, או בשר טחון, ידעו מתי מעט. ודחסו לגרגרות עופות מילוי מעודן המכיל גריווען, פתיתי שומן המעשירים את מרקם המילוי. חללי הבתים מלאים באישים ובאדים ובריחות התבשילים. הם מחלחלים מבית לבית ופורצים אף לרחובות הגויים.

 

בכל קהילה הייתה השפית הבלתי מוכתרת שעל פיה תשק כל ז'ארקויה (צלי בשר ברוטב), הקניידאלאך והקומפוט. היא זו שהחליטה אם יועלה מהמרתף כרוב חמוץ בתפוחים או בשזיפים, או ב"קרויט" (כרוב) אנין אחר. והייתה המומחית לקרפיונים, רוצה לומר להכנת הגפילטע פיש. והייתה המומחית לעוגות טארט של שבת והייתה מומחית לעוגות גבינה והפחות נחשבת ביניהם הייתה המומחית לעוגות שמרים. והייתה המומחית לטשולנט והייתה המומחית ל"באבקא" (פשטידת תפוחי אדמה מגורדים שנותנים אותם בסיר פלא ואופים על אש קטנה במשך שעות ארוכות). והייתה זקנה אחת שכל מומחיותה, לא להאמין, הייתה הכנת "גאלארעטה" (רגל קרושה) ואחרת, לרוב אישה שמנה, למילוי קישקע.

על המשקאות היו מופקדים הגברים. ממילא הם היו השתיינים.

שמחה בשטעטל, והיהודים אוכלים ומפזזים.

והזיכרונות והזיכרונות והזיכרונות.

*

וולדהיים 1948, חברה, שסידור העבודה הטיל עליה להיות מבשלת ביקשה להקנות לחברים "טעם בית" החליטה להכין קרפאלאך (פרוכים, מתוקים עם קינמון. מבשלים היו אז לבד מעל פרימוסים גם על מדורות מעצים, אך המבשלת דנן לא הצליחה לשמור על "להבה דלה" (מן הסתם הייתה בוגרת "תרבות") וגם לא על "פרופורציות" וכך יצאו לה כאלף קרפאלאך, כאשר ניזקקה רק לשלוש מאות. "אבל לא הייתה בעיה, כולם נאכלו," סיפרה על "הכשל" (למראיין היא אמרה "פאשלה").

 

כידוע, סימן ההיכר ליהודי בגולה היה ריח הבצל שנדף ממנו. זאת בעיקר אם היה חילוני, שלא היו עליו סימני היכר כמו ציציות וקפטן וכיסוי ראש אופייני. פעם, וזה כבר קרה בסמריה, לא הוגש בצל לשולחן ארוחת ליל שבת. קמה זעקה גדולה, "איפה ה"פינאלע יידישקייט" (תרצו, הפינה היהודית שבלב)?" הזעקה הייתה כה רמה עד שפרסמה עצמה ב"דפים".

 

ושוב בוולדהיים. בגלל אי-סדירות באספקת הפרודוקטים נשארו במטבח כמויות גדולות של חלב. מבשלת אחת החליטה, כי זו ההזדמנות להקנות לחברים "טעם מטעמי הבית". היא זכרה שבביתה, אימא הייתה מכינה שמנת. גם זכרה שבתהליך ההכנה יש לחמם את החלב לשמונים מעלות. באין מד-חום תקעה אחת מאצבעותיה בקדרה וכל עוד האצבע לא נצרבה המשיכה לחמם. יש מי ששמע ואמר: מדובר בתהליך הכנת חמאה ולא שמנת. וזו לא הייתה המחלוקת היחידה שנתלוותה לבישולים הקולקטיבים.

 

וכל אלה היו אפס קצהו של הוויכוח באיזו צורה לסדר את השולחנות הארעיים ואיך לערוך אותם ובאיזה אופן לעשות את הקישוטים . היו שסברו מפות לבנות "כמו בבית" ואחרים אמרו "צבעוניות", מפני "שאנחנו מקימים בית מסוג חדש". היו שאמרו "גם כוסיות" ואחרים טענו שטעם השתייה הוא בחברותא צנועה ומביני דבר במשקה גרסו שגם וגם.

 

ההכנות לארוחות החג והשמחות היו מלאות השראה. אולם, כאשר הצפיפות הייתה בלתי נסבלת, ו"לאורחים שלי לא נשארו מנות", וה"צימעס" היו בטעם גזר סוג ב', ו"מה פתאום הושיבו אותי מול הבלתי מחונכים האלה", נגרע משהו מטעם היחד.

 

אך כאשר הנרגנים הועמדו במקומם והשירה עלתה והתוכנית הצליחה והוודקה זרמה בעורקים והדיבורים והופעות היו מעוררי השראה, לפתע פתאום היה לנו כל כך טוב ביחד עד שלפעמים שכחנו שהמקור לכל עלית הנשמה הזו הוא האוכל שאכלנו. שהרי חכמים מאיתנו אמרו שאין כמזונו של אדם לספר את תולדותיו.

 

כשכולם עובדים יחד

קורעים לי את התחת.

וכשנותנים לי לעבוד לבד

אני יושבת לי בצד.

וכשבאה לילי למטבח

עובדת אני כמו טבח

עובדת אני במהירות

בכדי שכולם ייראו את הזריזות.

 

עתה, בעידן החדש, ההפרטה הגיעה לדירות החברים. כל אחד וטעמו כל אחר וחומרי הגלם שלו, כל חברה בציוד שלה וכל חבר ומשקאותיו. שורו הביטו, ראו וקראו את אשר חוללה ההפרטה לסלע קיומנו: המזון שאנו אוכלים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: