שנים חולפות אבל המנגינה נשארת / צביקה דרור

 

שנים חולפות אבל המנגינה נשארת

צביקה דרור - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[פרק א' מתוך "תולדות המקום"]

איור מאת יעקב גוטרמן
 

בחג החנוכה, בפרוש שנת השישים, התכנס הציבור כולו בתחנתו הראשונה, בוולדהיים להזניק משם את מרוץ הלפיד המסורתי. מרים הורביץ התכבדה בהדלקת הלפיד והקורא קרא:

שנים חולפות, אבל המנגינה נשארת

 

עברו יותר מששים שנים מאז חנה מסעו של הקיבוץ על שם לוחמי הגטאות בתחנה זו, בוולדהיים. לכאן התלקטו להיות לאגודה אחת שלושת הגרעינים המייסדים ועמם חבורה גדולה של גח"לניקים המגויסים בצה"ל. אחרי כל השנים ההן, הם ביקשו לעצב בית הקרוי קיבוץ, הם ביקשו להעדיף את היחד על האחד. ומכאן המשיך המסע להתנחלות קבע בסמריה, שבגליל המערבי. שישים שנים: ששים פעמים קיץ, סתיו, חורף, אביב במעגל חוזר חלילה.

 

במוצאי ראש השנה, בין כסה לעשור, יצאו סבא ונכדתו לטיול לילה. בחשכה החזיקה הילדה בכל כוחה בידו של סבא. לפתע בקעו אל החלל יללות פראיות של תנים. הילדה נצמדה אל סבא ואמרה: "אני מפחדת". ענה לה הסבא: " עכשיו, כשיש כל כך הרבה אורות, התנים לא יעזו להתקרב, הם מייללים מרחוק" אמר והוסיף: " כשבאנו הנה הכול מסביב היה חשוך והתנים הסתובבו בין האוהלים והצריפונים ופעם אפילו נכנסו לחדר האוכל". שאלה הילדה המבוהלת: "סבא, מתי זה קרה?" ענה הסבא: "ילדה שלי, זה היה עוד לפני שנינט טייב נולדה, וברפת חלבו אז בידיים וחשבו שאפשר לחיות בלי מקלטים ולחברים הצעירים לא היו חדרים משלהם, הם עשו את זה תחת עץ התות או על הגורן." אמרה הילדה: "ואתה כבר אז היית סבא?" "לא", השיב, "אני חיזרתי אז אחרי עלמה, שאחר כך נהייתה הסבתא שלך, היא הייתה אז יפה כמו שעכשיו יפות הבנות מהנעורון". ולאחר ששקע לרגע בזיכרונותיו הוסיף: "היא שרה לי שירים ביידיש שהיו לא פחות יפים משירת ה'קולית'".

 

עברו שישים קיצים:

 

עונות בנייה מזורזת: דירות שהן אוהל וצריפון וצריף שוודי ובניין סוכנות ושיכון ותיקים שכולם היו אחידים למראה, וכך עד לשינוי, כשחזות בתי-המגורים הלכו ולבשו צורה בטעם אישי - איש לפי טעמו ואישה לפי היתרה ב"תלוש" האישי; והנה, חבר מלטף במבטו את רעהו ואינו מקנא, שהרי לכול אחד מגיע כפי יכולתו.

 

טרם הפכו כל שדותינו משדות בעל לשטחי שלחין, הכה החום בצמחיית השדה ובבני האדם. כשהחום הציק, עשו עובדי השדה הפסקת צהריים ושכבו לנוח על הרצפה לצוד טיפת אוויר. ורק אחר כך חילקו מאווררים והתקינו מזגנים ואפילו את הטרקטורים והרכבים מיזגו. והיינו בטוחים שאנו חיים כבר חיים ממוזגים ואז ההצבעה על השיוך נשלפה מולנו וכך התוודענו לכך שהשינוי אינו הכול. מחברה בעלת צביון אופייני, אנשי שארית הפליטה, לדמוגרפיה מגוונת, מיקרו של מקרו החברה הישראלית.

 

עברו שישים סתווים:

 

עונת איסוף יבולי השדה, זמן חגי תשרי שנחגגו אחד לאחד כמו כל שאר החגים, לרבות אחד במאי; ונציגים נשלחו לוועידות התנועה ולמועצות המפלגה. במחסן הבגדים הכינו בגדי חורף, מרכז הקניות דאג לזרעים, הילדים שיחקו ובני הנעורים יצאו לטייל, להעתיק אל סוליות נעליהם את מפת נופי ילדותם, והחברים הרחיקו אל מצדה ואל חוץ לארץ בסיני, וזה היה בטרם נהיו אלסקה, סין, נופי מרוקו והמזרח הרחוק יעדים ברי השגה.

 

בסתיו כבר לא חם ועדיין לא קר, ומדי בוקר נשאלת השאלה: "ללבוש או לא ללבוש?"

 

עברו שישים חורפים:

 

מגפי גומי, הוואדי גואה, להקות זרזירים ועורבי קאק נאבקים על מרחב המחיה בחצרות הרפתות. שנים שחונות ושנים משופעות בגשם. ומפתיליה ותנורי פרידמן שחיממו את הדירות עברנו לרדיאטורים ומהם למזגנים אלקטרוניים כאשר המהדרים עברו לתנורים המובערים בכפיצי עץ; וכשיש בגלל העומס הפסקת חשמל, ממהרים להזעיק את מולי או את מוסטפא. ושומרת הלילה בלינה המשותפת, התפנתה מבישולים לעובדי הלילה ומקיפול כביסה, ניגשה אל מיטת ילד שצווח מפחד ברעום הרעמים ובהבזקי הברקים שאלה אותו אם הוא באמת רוצה.

 

והיו שישים אביבים:

 

כמו בשאר עונות השנה המשכנו לקיים קבלות שבת ובחגים רקדנו הורה ושרנו עד אור הבוקר בקולות ניחרים מיין; וסדר הפסח צוין למופת והחתונות היו אירועים משותפים שתקציבם נקבע לפי החלטות ועדת החברה או המזכירות; ותמיד מישהו לקח את רשות הדיבור לומר "לזכור ולא לשכוח" וסיפר כיצד יתומי מלחמה בנו משפחות והולידו ילדים ונכדים ואפילו נינים, כל אחד כפי שיעד לו הגורל. וכך, עד שהאירועים עברו ל"אולמות- אירועים", כל כלה כרצונה וכל חתן בר מצווה כרצון הוריו.

 

באביב עלינו על אדמות הגליל המערבי והנחנו את אבן הפינה למוזיאון. עכשיו ביום השואה כבר לא כותבים עוד: "בלוחמי הגטאות הדגלים תמיד מתנופפים בעצב" - כותבים: "לב תרבות הזיכרון". וביום הזיכרון מתכנסים לזכור את הנופלים במערכות ישראל ועולים לפקוד את בית העלמין שקברים רבים, רבים מדי, צמחו בו. גם העצים צמחו והדשאים באביב ירוקים מתמיד וחצר הקיבוץ יפה שבעתיים. רק חדר האוכל, פסגת היחד, עומד רוב שעות השבוע שומם.

 

הכול מכל כל שודרג אצלנו. אין פינה שנותרה בעונייה, ואין מעשה שאינו עכשווי, ואין טכנולוגיה שזרה לנו. בכל אשר תפנה - שינויים מתמידים. כפי שעונות השנה מתגלגלות זו אחר זו התגלגלו חיינו מעידן לעידן, משינויים מתקנים של הקיבוץ עברנו לשינוי שזרימתו תגיע לקיצה בשנת 2013. לימים ייאמר עליה: "שנת צומת בתולדות הישוב שלנו". ויש שייאמר, "שנה מיתולוגית". [העברת התמורה ממכירת "טבעול" לידי החברים]

 

וראה, התזמורת הזו הקרויה "קיבוץ לוחמי הגטאות" מנגנת כבר שישים שנים. לפעמים, היא מנצחת על עצמה; לפעמים תחת ניצוחו של מנצח (או שניים); לפעמים, עם מנצחים שהדריכו אותה בשלט רחוק; אבל תמיד תמיד ניגנה ניגון משלה. אמנם קרה, שכלי המיתר ניגנו כינור ראשון שעוצמתו גברה אפילו על קולות כלי הנשיפה, כשם שקרה שקלידי הפסנתר ניהלו דו שיח עם חלילי הפיקולו שבקושי הצליח להתבטא. והיו ימים בהם כלי ההקשה, ובראשם תופי הדוד, החרישו את כל הכלים האחרים. גם זאת: בימים מיוחדים עלו הצלילים העצובים של הצ'לו וחיברו את האנשים זה לזה ברגעים של נשמה יתרה; וקרה, ואוי לאותם רגעים, שהקקופוניה השתלטה על התזמורת.

 

אבל, המנגינה של הקיבוץ המיוחד כל כך באופיו, לעולם נשארת.

 

האומנם?

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: