מלים אחרונות ששמעתי / צביקה דרור

מלים אחרונות ששמעתי

צביקה דרור - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מילים אחרונות ששמעתי מפי אנשים טרם שעברו מעולמנו נותרו חתומים בי. הם לימדו אותי אודות האדם בבחינת מעט המחזיק את המרובה.

איור מאת יעקב גוטרמן

נקראתי לצריף ההורים, בשמו העממי צריף הסבתות. התבקשתי להעביר את סבתא קוליק אל הרכב שיסיע אותה לגורלה. הרמתי אותה. הייתה בה יותר ריקנות מאשר בשר. משקל נוצה וארבעים ואחת מעלות חום. נשאתי אותה על כפיי וכל הדרך השמיעה: הוי ואי, הוי ואי, הוי ואי...

 

הנה, משה קטן הקומה, הצטמק במחלה הארורה ועל המיטה הזוגית נראה כבובה. גופו היה חם. הכרתו מטושטשת. "אתה זוכר שסיפרתי לך", הוא פנה אלי שאתקרב אליו והוסיף בלחש: "הסימפוניה שרציתי, הסימפוניה כמו של מהלר, הסימפוניה שתספר את חיי". להט, התנשם והתנשף ופלט: "מרוזי" (עיירת לידתו בפולין).

 

הלכתי ומצאתי את ראשי הפרקים המוסיקליים שהגה:

קול מטוטלת השעון שמחוגיו נעים בכבדות., זמירות של שבת, מלמול הניגונים שבפי אבא (בסעודת שבת). הלמות הקורנס על הסדן (בנפחיה של אבא), הנגינות המתלוות לקריאת פרשת השבוע. צלילים מתזמורת רחוב בדרכה אל יריד (במרוזי), זעקות האנשים בשעת ההפצצות (של הגרמנים בימי המלחמה)., צליל ההשכמה לעבודה במחנה המעצר ברוסיה (הצפונית). תפילות, צליל העולה מהכוס של אליהו הנביא (בסדר של פסח).

 

בימיו האחרונים פגשתיו ברמב"ם. צבי, האיש שנשא בכל דבר שיש בו תוכן בבית לוחמי הגטאות. זיהה אותי. מקולו העמוק נותרו רק שרידים. כשקרבתי אליו חשתי בחום הנודף מגופו. הוא אמר: "צביקה דרור", הוא נהג לקרוא לי בשמי המלא, "הו איזה ספרייה ענקית, מרתף מלא ספרים מהרמב"ם עד ליבוביץ המון המון ספרים וגם חדר עיון".

 

בלילה מלילות תשרי פסעתי איטית לביתי והנה קלמן עוצר לידי את האופנוע נעמד ואומר לי: "צביקה דרור תכתוב עלי רק דברים טובים". לא הבינותי במה מדובר מן הסתם חייכתי לעברו חיוך נבוך. קלמן היה אדם שלא נמצא בעולם מי שיגיד עליו מילה רעה. איש שכולו טוב למחרת שמעתי על קצו.

 

מוטקה הגיע ארצה בעיצומה של מלחמת העצמאות והוצב בחטיבת גבעתי. פייטר.

 

במשק - מראשוני הפלחים, כשנבחר למזכיר אמר: "שיער ראשי כואב עלי". המחלה הארורה תקפה אותו כשהיה מנהלן של בית הספר האזורי.

 

האלוף במילואים בן חור חלה באותה מחלה במעי הגס והקים עמותת תמיכה בלוקים במחלה. מוטקה רצה להגיע אליו. דבל'ה טוב הלב שעבד איתו התנדב לנהוג. נסענו לקריית שמונה שם התגורר בן חור. כל הדרך דממה, וכשיצא מחדרו של המארח עוד גברה הדממה. חזרנו הביתה ולא ידענו אם הוקל למוטקה ואם לאו. ימים ספורים לאחר מכן כשביקרתיו נקל היה לראות שהוא מתייסר. לפני שיצאתי התכופף ושלף מתחת לכרית מעטפה ואמר לי כשמבוכה בקולו "אחרי שאתפגר תפתח את המעטפה".

 

בדיוק שלוש שנים לאחר מותו באה אלי מרים והזכירה שמוטקה ביקש לא לספוד לו ולא להנציח אותו במשך שלוש שנים לפחות, והגיע היום.

 

דבר אחד הוא להכין חוברת זיכרון סמוך למותו של הנפטר דבר אחר הוא להכין חוברת כעבור שלוש שנים. הבאתי איפוא בחוברת: תצפיות שעשיתי בפאונה ובפלורה של לוחמי הגטאות, שהוא היה לפעמים משתתף איתי בהם. ועוד ובקצרות פגישות מעשה בנינו.

 

בט"ו בשבט שאחרי מלחמת יום הכיפורים. הראשים שחוחים, עוגמה שולטת בחלל אומר מוטקה "בוא ניסע ונביא פרחי שקדייה ונקשט בהם את חדר האוכל". וכך עשינו.

 

אמי. כשניכר בה שהגיעה לסוף דרכה, חפצתי לגרום לה נחת. ביקשתי לזרז את השלמת ספר חדש מספריי. ואכן, יום אחד באתי הביתה כולי מפועם ובידי הספר. ניגשתי אל מיטתה. לובה, המטפלת האוקראינית, עמדה גם היא. ניגשתי ואמרתי: "אימא הבאתי לך ספר שכתבתי," והגשתי אותו לידיה. בתנועה חדה דחתה את הספר, פנתה אל המטפלת ובנעימה לעגנית אמרה: "הוא חושב את עצמו לטולסטוי".

 

קפאתי על עומדי. חרב דקרה את לבי. עתה בכותבי עולה בזיכרוני משהו דומה מלפני שנים רבות. רכשתי אוסף גלויות, רישומים בשחור לבן של קטה קולביץ, הציירת הגרמנייה שציירה את ענותם של בני האדם - מחסור, עוני, מצוקה וסבל. רשמתי הקדשה: "לאימא, שעובדת כל כך קשה - ציורים פרולטרים". אז, כמו עכשיו, דחתה אותם מידיי. לשכנה שהייתה נוכחת אמרה: "אין לו על מה להוציא את הכסף", וחיוך ציני ליווה את דבריה.

 

סירבתי להבין, ואף פעם לא אבין, מה מקורו של הצורך שלה לפגוע בי כל כך. במחשבה נוספת, אולי אני בכל זאת כן יודע מדוע עלבה דווקא בי ולמה שאפרט? ביקשתי מהמטפלת לעזור לי בהסרת החיתול הצואה, לרחוץ אותה ככל האפשר ולהלבישה בכותונת לילה נקייה. לבד מהמחשבה שתהיה נקייה, שום מחשבה אחרת לא עלתה בראשי אף בראותי את מערומיה. המטפלת סירקה אותה, הטיבה את הכר למראשותיה. מאותו ערב ועד למותה כעבור יומיים, שכבה נים לא נים. וכך, בלי אנחות, בלי תובענות ובלי דמעות גססה מחרחרת עצמה למוות. נקייה ומשותקת לא נעה על משכבה. עד שבאישון לילה יצאה נשמתה.

 

הנחתי עליה את מבטי. רכנתי לעברה, באצבעותיי עצמתי את עפעפיה, נשקתי על מצחה, כיסיתי את פניה בסדין. עלה בראשי השיר של גבירטיג ששרה לנו כשיר ערש: "הו, ילדות זכה ונהדרת / כל ימי בזיכרוני נשארת /... למה זקנתי כה ממהרת". חפצתי לשיר לה אותו ביידיש: "קינדער יארן זיסע קינדער-יארן / אייביק בלייבט איר וואך אין מיין זיכרון... אוי, וי שנעל איך בין שוין אלט געווערן!", אך לא יצא לי.

 

דומם ישבתי ליד אימי בת התשעים ושלוש המונחת מתה.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: